אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב.

 אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב". תמונה: גדי קדם, יטבתה

בשבוע זה אנו מגיעים לפרשת דברים וכך נאמר בה:

אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן:  בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב.

זאת אומרת התורה מקדימה לנו שהדברים הבאים שאנחנו הולכים לקרוא, משה דיבר לכל ישראל. ובעצם משה רבינו מדבר כאן בכל חומש דברים ומזכיר נשכחות, מזכיר את כל טובות ה' שפעל עימנו, מזכיר את מה שהקב"ה מבקש מאתנו וכו'. אם כן דבר ראשון שצריכים לעמוד עליו הוא אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל.

משה רבינו מדבר אל כל ישראל, לכלל ישראל, אל כל אחד ואחד, ייתכן מאוד שאצל כל אחד ואחד הדברים מתקבלים באופן אחר, כי כל אחד ואחד בנוי אחרת, ייתכן שמלבד זה, שכל אחד מקבל את הדברים בצורה אחרת, ויש דברים שנוגעים יותר לאחד מאשר לשני, הכל לפי תכונותיו של האדם, אבל משה רבינו, מצידו, מדבר אל כלל ישראל.

כפי שאנו רואים בעולם הזה שהשמש מאירה לכל בשווה, רק כל אחד ואחד ניזון ממנה לפי מה שהוא, לפי צרכיו, לפי תכונותיו וכו'. כך גם האור העליון מאיר לנבראים, והנבראים לוקחים ממנו לפי תכונותיו. כל הבריאה כולה מאיר אור אלוקי, אבל לא כולם יכולים להנות ממנו בשווה. למשל, הדומם נהנה מהאור האלוקי לפי כוחו, לפי יכולתו, הצומח נהנה מהאור האלוקי בצורה יותר מפותחת, והחי בצורה עוד יותר מפותחת, אבל אין הבדל באור האלוקי כי הוא מאיר בשווה. רק כל אחד ואחד מקבל ממנו לפי הכלים שלו.

וגם כאן אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, משה רבינו תכונת האמונה שבאדם, והוא ממשיך אור אלוקי לכל ישראל, זאת אומרת הוא ממשיך אור לכל האברים של האדם, וכך אחד ואחד מן האיברים ניזון מן האור האלוקי לפי כוחו. גם במילים אל כל ישראל נרמז שישראל יכולים לקבל באמת את הצווי האלוקי רק כאשר הם יהיו כל, דהיינו, כלל אחד, דהיינו כאשר יהיה חיבור בין אחד לשני. אבל מטרם שיהיה חיבור אז הדברים לא יכולים להתיישב בצורה מושלמת אצל כל פרט ופרט.

ולכן נאמר אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל. כלומר הדברים מתקבלים על הלב, בזמן שכלל ישראל מאוחד, בזמן שיש חיבור אחד בין אדם אחד לחברו. אם כן יש כאן כמה רעיונות:

מדוע לדבר אל כלל ישראל

הרעיון הראשון הוא שמשה רבינו מצידו מדבר אל כלל ישראל, אבל כל אחד ואחד מקבל לפי יכולתו ותכונתו. הענין השני, בכדי שהדברים יתקיימו בצורה הנכונה ביותר כל ישראל צריכים להיות מחוברים ומאוחדים בניהם. וכך כותב רבינו בעל סולם, בכדי שנוכל לקיים מצוות ואהבת לרעך כמוך, בצורה הנכונה ביותר, צריכים להיות כלל ישראל מחוברים, כי רק בזמן שהיו כל ישראל מחוברים בניהם ועמדו כאיש אחד בלב אחד, במעמד הר סיני, אז באמת נתן לנו הקב"ה את התורה, שאז היתה אפשרית קיום המצווה ואהבת לרעך כמוך.

מצוות ואהבת רעך לרעך דורשת שכל אחד ואחד יעבוד לטובת הזולת ללא תמורה. זה יכול לקרות כאשר כל אחד ואחד מישראל יעשה כן, ואז יוצא שכל אחד ואחד מובטח בכל צרכיו, אבל אם כלל ישראל אינם מאוחדים, חלק דואגים באמת לזולת, אבל חלק דואגים לעצמם, אז יוצא אם כן, שהצרכים של כל אחד ואחד אינם יכולים להיות מובטחים ולכן זה בלתי אפשרי לקיים את מצוות ואהבת לרעך כמוך, בצורה כזאת, כאשר כלל ישראל אינם מאוחדים.

איך ייתכן שישראל היו בחמישה מקומות בעת ובעונה אחת? 

אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן:  בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב. אומר כאן רש"י, מה זה בעבר הירדן במדבר, שואל רש"י לא במדבר היו אלא בערבות מואב, למה כתוב במדבר, אלא בשביל מה שניסו במדבר שאמרו מי יתן מותינו וכו', זאת אומרת הרשימה כאן שמובאת כאן בפסוק, היא לא רשימה של מקומות שהם נמצאים בה, כי א' הם יכולים להיות רק במקום אחד, ולא בחמישה מקומות בבת אחת, ב' אומר רש"י באופן קונקרטי כתוב פה במדבר, הם לא היו במדבר, הם היו בערבות מואב, אלא זאת רשימה של כל המקומות שהם חטאו בה, למעשה זאת רשימה של החטאים שלהם.

בערבה, בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור, בשיטין בערבות מואב, מול סוף, על מה שהמרו בים סוף, בבואם לים סוף אמרו: "המבלי אין קברים במצרים", וכן בנסעם מתוך הים שנאמר "ויאמרו על ים בים סוף", בין פארן ובין תפל ולבן. אמר רבי יוחנן חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תפל ולבן, אלא הוכיחם על דברים שאמרו על המן והוא לבן. ואמרו "נפשינו קצה בלחם הקלוקל", ומה שעשו במדבר פארן ע"י המרגלים.

בחצרות, במחלוקתו של קורח. וכן מה שארע למרים בחצרות שלקתה בגלל לשון הרע, ודי זהב, הוכיחם על העגל, שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם. אם כן זוהי רשימה של החטאים של ישראל, וגם הפסוק הבא: "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר, עַד, קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ". גם כן מפרש רש"י שהוא בעצם הזכרה של חטא של ישראל. אמר להם משה, ראו מה שגרמתם אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע דרך הר שעיר, שהוא מהלך אחד עשרה יום, ואתם הלכתם אותו בשלושה ימים, מדוע? כל כך הייתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים שנה:

זאת אומרת במקום לעשות את הדרך בקיצור, עשיתם אותה בארבעים שנה, והשכינה הקדושה היתה יכולה למהר לכם את הדרך עוד יותר מצד דרך הטבע. אם כן הפסוקים הללו מוזכרים החטאים של ישראל, ואם כך צריך להבין את הרעיון הכללי.

מדוע להזכיר חטאים, מה יוצר משה בהזכרת חטאי ישראל?

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, היכן דיבר משה, במדבר בערבה, בכל החטאים הללו, למה דווקא היה צריך משה להזכיר לישראל את כל החטאים הללו בכדי לדבר אליהם, האם לא היה יכול לדבר על החיובי בלי להזכיר את השלילי? התשובה היא שהתקשרות האלוקות עם האדם, היא רק בזמן שהאדם מרגיש את עצמו חוטא ופושע ומבקש לחזור בתשובה. ומתחרט מאוד על מעשיו דיבוריו ומחשבותיו. ומבקש שה' יעזור לו בתשובה, אז הקב"ה מתקשר עם האדם, ומאיר לו אור אלוקי על מנת להחזיר אותו בתשובה.

אבל אדם שמרגיש את עצמו צדיק וישר ממילא הוא לא נזקק לעזרת השם בכלל, אז אין לו קשר עם הבורא. הקשר של האדם עם הבורא, יכול להתבצע רק כאשר אדם מרגיש שהוא חוטא, וזה מה שנאמר כאן.  אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. הדברים האלוקיים שדיבר, היכן הם יתישבו, דווקא בתוך הכלים הללו של החטאים של ישראל, דווקא היות וחטאו, אז יכולים הדברים שמשה רבינו מדבר להתישב אצלם. אחרת, אם אין את החטאים הללו, אז ישראל אינם זקוקים לאור האלוקי.

מדוע אדם שמכנים אותו בכינוי 'רשע' יש לו סיכוי להתקדם בחיים

זהו שהייתי שומע ממורי ורבי הרב אשלג זצ"ל הרבה פעמים, הוא היה מכנה לאדם מסויים 'צדיק', אז צדיק אצלו זה היה כינוי גנאי, מדוע, אם היה אומר על מישהו שהוא צדיק, הפירוש שכל מה שהוא עושה הוא מצדיק את עצמו, והוא לא רואה בעצמו, שום גנאי שום בעיה, ממילא האדם הזה לא יכול להתקדם. ואם היה אומר על אדם מסויים שהוא 'רשע', זה היה דווקא כינוי של חיבה, זה היה שבח, מדוע, מה זה רשע, אדם שהוא מרגיש שהוא רשע ולא בסדר, אם אדם כזה אפשר לדבר, עם אדם כזה אפשר להתקדם.

הוא גם היה אומר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים, הוא הי אומר אל תקרי ועמךְ, אלא ועמךָ, העמךָ, האנשים הבלתי מפותחים כולם צדיקים, כולם חושבים את עצמם צדיקיםגדולים בכל מה שהם עושים הם מצדיקים את עצמם, אבל אנשים מפותחים, ככל שאדם יותר מפותח, הוא רואה יותר שהוא לא בסדר, הוא רואה יותר את הרע שבתוכו וכו'. עם אנשים כאלה אפשר לדבר.

שיעור מאת הרב גוטליב שליט"א, פרשת דברים התשס"ג

כל טוב הצלחה וברכה

כתיבת תגובה

השאר תגובה