איך אנו מתקרבים לעבודת ה' בהבאת מנחת שעורים?

"כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן".

"כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן".

בפרשת אמור היא פרשת המועדות מדבר ה' אל משה לאמר, "כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה, לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן" (ויקרא כג י' - יא').

מה פירוש הפסוק בנפש האדם פנימה, מהי אותה הארץ המיודעת בהא הידיעה, שה' נותן לנו? אומר הזה"ק כי ארץ סתם היא כל ארץ, ומילת הארץ מכוונת לארץ ישראל, שהיא בחינת "ארץ אשר ה' אלוקיך דרש אתה תמיד, עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", ועתה כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, פירושו כאשר תבואו אל הארץ שהיא בחינת ישראל שבכם, בתוככם פנימה, כאשר תבואו אל הרצון להשפיע שבכם המכונה בשם ארץ ישראל, אשר אני נותן לכםכל הזמן, באופן קבוע ללא הפסק, כי אור עליון אינו פוסק, וקצרתם את קצירה, כלומר לשים קץ לרע שבתוכינו, כי התבואה הראשונה שמבשילה היא תבואת שעורים, שהיא מאכל בהמה, ודווקא ממנה אנו מתבקשים להביא עמר תנופה, מדוע? כי בפסח הקב"ה דילג הקץ, ועשה לנו נס שנצא ממצרים, אך כמו בסיפור של סינדרלה, היא לכלוכית, זמן הקסם פג, הכרכרה, הסוסים, הרכּב ובגדיה היפים נעלמים, והיא רואה שהיא שבה לאותם בגדים ישנים ומלוכלכים, ולא עוד אלא שאינה ראויה לבן מלך.

כך גם אצלינו הנבראים, אנחנו כמו לכלוכית שפג לה קסם הנשף, רק שאצל לכלוכית הקסם פג בחצות הלילה, ואצלינו ה"קסם פג" ממוצאי יום טוב של פסח, בו אנו מתחילים בספירת העומר. פירוש: התעוררות העליון נפסקת לכאורה, כדי שיהיה מקום לעבודת התחתונים, שהיא עבודת הנבראים. ועבודת הנברא מתחלת במקום בו הוא נמצא, היכן נמצא הנברא בראשית התפתחותו, בנפש הבהמית, כלומר כל משאת נפשו היא לאכול ולהתרבות, ואומר הפסוק ומותר האדם מן הבהמה אין, שיתרון יש לו לאדם על הבהמה, שהוא שואף לאין, כלומר לאינסוף, להכרת אלוקותו יתברך, בעוד שאצל הבהמה  נראים ראשה וגופה במצב אופקי, כלומר שאין ראשה גבוה מגופה, אלא אדרבא באותו גובה, להצביע על הערך השווה שבין הגוף לראש.

נמצא כי ראשית עבודת התחתון, כלומר הנברא, מתחלת דווקא מנפש הבהמית שלו, ואומר זהר פרשת אמור אות קמו) והקריבו שעורים משום שהוא הראשון לכל שאר התבואות, ומן הראשון מקריבים, ולא מאותן שמתאחרות, כי האחיזה הראשונה, שישראל נתאחזו בהקב"ה, כאן הוא.

ולהיות השעורה התבואה הראשונה שמבשילה, אנו נדרשים להביא ממנה עמר, מהו עמר, עמר היא מידת נפח, עמר הוא אותיות מרע, או אותיות רע עם תיקון של האות מ' המסמלת את ספירת הבינה. כלומר עמר הוא שיעור נפח מאכל אדם ליום אחד, ככתוב עומר לגלגולת. את אותו שיעור ממש מתבקש סופר העמר להביא לפני הכהן כמנחת תנופה, כדי להחל בתהליך ההתקרבותו אל ה' ע"י ויתור על בהמיותו המתראה אליו כשעורה.

וכך מצווים אנו לספור מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הביאכם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, הספירה היא מלשון ספיר ויהלום שהיא אבן חן המאירה לאדם כאשר משתקפות בה קרני האור.

נמצא כי בכל ספירה וספירה של העומר, אנו מבררים מתוכנו עוד שיעור מסוים של מאכל בהמי המצוי בתוכינו, המכונה בשם אהבה עצמית, או אגואיזם, וכאשר אנו סופרים חמישים שיעורים של רצונות בהמיים המתראים בנו כיהלום, וספירה היא מלשון לספור את הרע, ספירת הרע, היא ספירת העומר, מכינה בנו מקום שהוא בחינת חלל פנוי מבהמיות, שבו יכול לשרות אור ה', הוא יום החמישים ליציאת מצרים בו נתנה תורה לישראל.

כי היום החמישים הוא שבועות ומתן תורה, בו אנו זוכים לאכול חיטים הוא מאכל אדם. כי אד"ם הוא גימטריה מ"ה, שהוא שם הויה במילוי אלפין, והוא קו אמצעי והוא דעת תורה, שנתנה בחודש השלישי, סיוון, הוא קו אמצעי, ביום השישי (הוא קו אמצעי) לחודש השלישי, ומזלו הוא תאומים, הנבחן לאד"ם, ככתוב, מ"ה שמו ומ"ה שם בנו כי תדע, (משלי ל' ד') כי שם מ"ה, הוא שמו של הקב"ה (הוי"ה) במילוי האות אלף והוא נכתב כך: יוד, הא, ואו, הא, ושם בנו הוא אד"ם, בגימטריה מ"ה. וכך בחג השבועות נוצר שווי צורה רוחני בין נותן התורה, הוא הקב"ה, לישראל מקבלי התורה.

כתיבת תגובה

השאר תגובה