דרושי הנסירה, מדוע לנסר את הזמן מאור אינסוף ברוך הוא

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

למה בכל ראש השנה מנסרים ומפרידים את הזמן מאינסוף? מדוע השנה היא נקבה ולא זכר? מדוע שורש הנבראים הוא בנוקבא? למה נדרשים עשרה ימים על מנת לנסר את הזמן מהאינסוף, מראש השנה עד יום הכיפורים, מדוע סיום יום הכיפורים נחתם בתפילת נעילה, את מה בדיוק נועלים ומדוע? למה יורדות נשמות לעולם הזה, אם פעם היו דבוקות באור העליון ב"ה ואכלו על שולחנו, איזה הגיון יש ברדת נשמה אל הגוף העכור הזה, הבא מטיפה סרוחה? ומדוע בהושענא רבא יוצאים הפתקים, מה הם מאחלים?

אור אינסוף ברוך הוא מתפשט ללא סוף וללא תכלית, באור אינסוף ברוך הוא, לית מחשבה תפיסא ביה  כלל, כך משיח לפי תומו אליהו הנביא בשעה שהוא נצב על מערת רבי שמעון בר יוחאי, ומתיר לרשב"י לגלות את סודות התורה הנפלאים והנוראים, לאחר שמת קיסר רומי ובטלה גזרתו (שבת ל"ג). אם בבורא אין מחשבה תופסת, הרי הוא נמצא מחוץ לגבול התפיסה שלנו, נמצא כי אנו יכולים לדבר בבורא בכל מה שקשור לפעולותיו ביחס אלינו הנבראים. אבל באשר הוא לעצמו, לא נוכל לדבר בו.

לדוגמא, ילד בן שלוש ואביו, הבן יודע שאביו אוהב אותו ודואג לו, אבל הבן לא מכיר את עולמו של אביו, חבריו עיסוקיו תחביביו ומחשבותיו. בשביל הילד, אותו אדם אשר הוא מכנה "אבא" קיים אך ורק ביחס אליו, אבל בפני עצמו כאדם בעל שם אינו קיים כלל.

פעם לפני רדת הנשמות להתלבש בעולם הזה העכור היו יושבות אל שולחן המלך ומתפעלות מזיו אורו יתברך, אך היו הנשמות יושבות אל שולחנו בבושת פנים, כעני היושב אל שולחן המלך. מה עשה האדון ברוך הוא, כדי שלא תהיה בושה לנשמות היושבות אל שולחנו, הוריד אותן לעולם הזה, כדי שתהיינה בעלות עבודה, כי מי שהוא בעל עבודה אין לו בושת פנים, הוא מרגיש ראוי לשבת אל השולחן, היות שהוא עַבד, ושכר עבודתו היא הישיבה אל שולחן המלך.

היות שהאדון ברוך הוא מרחם על הנבראים לא נתן להם לעבוד בפעם אחת, אלא כל שנה ושנה הוא קוצב את זמן ומשך עבודתם. כיצד הוא עושה זאת? הרי בתחילה אמרנו כי האינסוף ברוך הוא אין לא סוף ואין לו תכלית, אם כן כיצד הוא מופיע כשעון עצר וכקוצב זמן? לפי דברי רמח"ל, האינסוף ברוך סילק את האין תכליתיות שלו, ואם מסלקים את האין תכליתיות, פתאום יש תכלית. כמו אדם היושב בביתו וחושב, ופתאום הוא קם ומכין את הבית לקבל אורח, כלומר אותו אדם, עוזב את הבלתי תכליתי ונהיה בעל תכלית, תכליתו לארח אורח, הוא אוסף את חפציו, שוטף את הבית, יוצא לקניות ועורך שולחן ומחכה לאורח, כלומר פתאום האין תכליתיות הפכה לתכלית, שהיא אירוח האורח.

כך האדון ברוך הוא כדי לתת לנשמות את האפשרות להיות בעלות עבודה הוא נותן להן מרחב זמנים בו הן תוכלנה לעבוד, מרחב הזמן מתחדש ונולד מידי שנה בשנה. מדוע צריך הזמן להוולד? משום שלידתו והמצאותו נותן מקום עבודה לנשמות, שלא תהיינה בבושת פנים. ומדוע צריכה השנה שהיא הזמן להוולד או להתנסר בעשרה שלבים שהם עשרה ימים? מדוע לידת השנה היא כל-כך ארוכה ומפרכת? היות שהאדון ברוך הוא רוצה שהנבראים יקבלו את השפע המיועד להם, וכל שפע אמיתי בנוי ומיוסד על עשר ספירות שבהן מנהיג הברוך הוא את העולם, הרי דרושים עשרת ימי ניתוח ונסירה, בהם מפרידים את החסד, מן הדין, כי כאשר נולדת שנה חדשה החסד והדין מצויים דבוקים גב אל גב, כך כאשר הזכר שהוא חסד משפיע חסד ופניו כלפי חוץ, והנקבה שהיא דין משפיעה את הדין חוצה ממנה, נמצא כי שתי המערכות חסד ודין פועלות ללא איזון וללא הסכמה, וכל השפע המושפע מהם פונה החוצה ולא פנימה.

מה עשה האדון ברוך הוא, כל שנה בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, נעשית נסירה בה מפרידים את החסד מן הדין, ואז החסד אינו דבוק גב אל גב עם הדין, אלא אדרבא, בתום ימי הנסירה, הוא נמצא פנים אל פנים עם הנוקבא, שהיא כלל הנבראים, כך יכול האדון ברוך הוא להשפיע את החסד אל מול פני הנוקבא, שהיא כלל הנבראים, באהבה, כך יודעים הנבראים מי משפיע אליהם, שלא כמו במצב הקודם, שבו היו דבוקים גב אל גב, בו אין קשר בין הזכר שהוא חסד (הבורא) , לנוקבא שהוא דין (הנבראים), וכל אחד מהם מנענע את המערכת ללא קשר וללא תיאום, והשפע נשפע החוצה, כעת, נמצאת הנוקבא (הנבראים) במצב של פנים בפנים עם הזכר (המשפיע, הבורא) שהוא החסד ואדרבא הוא משפיע לה חסד ברחמים רבים.

מדוע מסיימים את יום הכיפורים בתפילת נעילה, כי כמו בלידה שבראשיתה יוצא הראש ובסוף הרגליים, ולרגליים יש מנעלים, המלבישים אותם, כך תפילת נעילה נועלת את הנוקבא, היא כלל נשמות הנבראים, ברחמים גדולים.

ויש להבין כי יום הושענא רבא הוא יום כ"א בתשרי, והוא היום השביעי של חג הסוכות, וכאשר נלך מעט לאחור נמצא כי בריאת העולם היתה בכ"ה באלול, כאשר ביום השישי לבריאת העולם, הוא א' תשרי, נברא האדם. כעת, כאשר מונים את הימים מיום כ"ה באלול, הוא יום בריאת העולם, עד יום כ"א תשרי, הוא הושענא רבא, מקבלים עשרים ושישה ימים, או עשרים ושש הארות בו מתגלה שמו הגדול הנכתב ברחמים י', ה', ו', ה'. (כי גימטריה של שם השם י', ה',ו', ה', הוא עשרים ושש או כ"ו) כלומר יום הושענא רבא הוא יום של רחמים גדול בו נשלם הארת שמו ברחמים גדולים, לכן נהוג לאחל ביום זה בקהילות ישראל, "פתקא טבא", או פתק טוב בו למעשה מאחלים למאוחל שנה של חיים טובים ברחמי ה' הגדולים.

שנה טובה לכולם

כתיבת תגובה

השאר תגובה