כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

29-5b

בשעה שיורדים בני יעקב למצרים הם אומרים לפרעה, "לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי-אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְעַתָּה יֵשְׁבוּ-נָא עֲבָדֶיךָ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן". נשאלת השאלה, מדוע משתמשת התורה בביטוי ארץ כנען כמקום שבו מתגלה הרעב הכבד ? יכולה התורה לכתוב, 'כי כבד הרעב בארץ' כפשוטו.

זאת ועוד, יכלה התורה להשתמש בביטוי ארץ ישראל לציין שם של מקום: אך השם ארץ ישראל איננו מדייק מבחינה היסטורית, שכן ה'ארץ' תקרא ארץ ישראל רק כאשר יחזרו בני ישראל ממצרים, ויהפכו לעם ישראל בהליכה של ארבעים שנות דור במדבר, רק אז, יהיה הקיבוץ המפואר בני ישראל ראוי להפוך לעם ישראל ויוכל להכנס לארצו היא ארץ ישראל, כחתן הנכנס לחופתו.

נמצאנו חוזרים אל השאלה בה פתחנו, מדוע מתגלה הרעב הכבד בארץ כנען ? לשם כך נדרש להסביר מיהו כנען, ומהי תכונתו. כנען הוא בנו של חם, נכדו של נוח. לנוח היו שלושה בנים: שם חם ויפת, שהם בחינת ג' קווין, שפ הוא בחינת קו ימין, חם בחינת קו שמאל, ויפת הוא בחינת קו אמצעי.

כאשר מסתיים המבול נוטע נוח כרם, שותה מהיין ומשתכר באהל. חם, בנו של נוח, מבחין בגלופין של אביו ומספר על כך לאחיו, שם ויפת. שם ויפת נרתמים לשמירה על כבוד האב, וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ. (בראשית ט' ג') כלומר מבחינת פנימיות הדברים, גילוי הערוה שנעשה בנח, סובב על כנען, בנו של חם, בחינת קו שמאל ודין, בעוד ששם ויפת הנבחנים לקו ימין וקו אמצעי, מכסים את ערות אביהם, שם מבחינת קו ימין היא אמונה, ויפת מבחינת קו שמאל הוא רחמים. כאשר גילוי הערוה שמציג חם, ממשיך את קו שמאל, הוא בחינת דין, במקום להתנגד לו.

כאשר מקיץ נוח ונודע לו הדבר הוא מקלל את כנען, נכדו, על מעשה אביו, חם, שראה אותו גלוי באהל שרוי בגילופין, וסיפר על כך לאחיו. וכך אומר נוח: אָרוּר כְּנָעַן:  עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו.   וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ. יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ (בראשית ט' כה - כז)

ומובא בתיקוני זהר דף לז/א

ובעטיפו דמצוה, דאתמר בהון וישימו על שכם שניהם, כגוונא דשם ויפת, דאתמר בהון ויקח שם ויפת את השמלה וגומר, וערות אביהם לא ראו, ערוה, איהי מסטרא דחם, ודא איהו יצר הרע, דמחמם גופיה לדבר ערוה (נ"א עבירה), וגלי עריין בעלמא, דאיהו מסטרא דנחש הקדמוני, דאתמר ביה ארור אתה מכל הבהמה, ובגין דהאי איהו מסטרוי, אמר ארור כנען וגומר:

ובעיטוף המצווה, שנאמר בהם וישימו על שכם שניהם, כגון שם ויפת, שנאמר בהם, ויקח שם ויפת את השמלה וגומר, וערות אביהם לא ראו, ערוה, היא מצד חם, וזה הוא יצר הרע, המחמם גופו לדבר ערוה (עבירה) וגילוי עריות בעולם, שהוא מצד נחש קדמוני, שנאמר בו ארור אתה מכל הבהמה, ומפני שזה הוא מצידו, אמר ארור כנען וגומר:

נמצא כי שורש הערוה הוא מעשה חם, וגילוי מעשה הערוה או העבירה מופיע בכנען בנו. השם כנען ניתן על שום הכניעה לדבר עבירה (ערוה). לכן מקלל אותו נוח, "ארור כנען", כלומר ארור הנכנע לדבר עבירה (ערוה).

הרצון להשפיע נחת רוח ליוצרו נקרא ארץ ישראל, ארץ שבה הרצון המכוון הוא כלפי האל, אותיות ישר+אל, ואילו הרצון לספק את צרכי עצמו, נקרא ארץ כנען, מלשון כניעה לר'צון ע'צמי הנקרא ר"ע. הרעב כבד בארץ כנען, מטעם שספוק רצונותיו העצמיים אינו מביא לשובע, ונמצא שהרעב בארץ כנען רק מתגבר והולך עד שחייבים לעזוב את ארץ כנען, או את הרצון המכביד והנכנע הנקרא סיפוק עצמי.

בשלב זה יורדים בני ישראל למצרים לארבע מאות שנה, בפועל ישהו שם כמאתים ועשר שנים, ויצאו משם ברכוש גדול וילכו במדבר ארבעים שנה, סה"כ מאתים וחמישים ושנה, שנאמר וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת, עד שיחצו את הירדן עם יהושע כעם ישראל, ויכנסו לארץ ישראל, כחתן הנכנס לחופתו.

שנה טובה וגמר חתימה טובה

כתיבת תגובה

2 תגובות בנושא “כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן

  1. ...וידוע, דאין להס"א אורות.
    ומשום זה גם בגשמיות, אין להרצון לקבל רק חסרון, ולא מילוי חסרון.
    והכלי קבלה נשאר תמיד בחסרון בלי מלוי.
    כל מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים וכו'.
    ואין אדם מת וחצי תאותו בידו.
    וזה נמשך מכח השורשים העליונים. ששורש הקליפה הוא סוד הכלי קבלה.
    ובשיתא אלפי שני אין להם תקון. ועליהם שורה הצמצום. ךכן אין להם אורות ושפע.
    ולכן הם מפתים לאדם, שימשוך אור למדרגתם.
    וכמה אורות שהאדם קבל ע"י היותו דבוק בקדושה, כי בקדושה מאיר השפע, לכן כשהם מפתים לאדם, שימשיך שפע לבחינתם, אז הם מקבלים את האור הזה. ועל ידי זה יש להם שליטה על האדם, היינו שנותנים לו הספקה, בזה המצב שבו הוא נמצא, שלא יזוז מכאן.

    לכן ע"י שליטה זו אין האדם יכול ללכת קדימה, מטעם שאין לו צורך למדרגה יותר גבוה.
    וכיון שאין לו צורך, אינו יכול לזוז ממקומו אף תנועה קלה. ואז אין באפשרותו להבחין, אם הוא הולך בקדושה או להיפוך,
    משום שהס"א נותן לו כח לעבודה ביתר שאת וביתר עז, כיון שעכשיו הוא נמצא בתוך הדעת.
    -לכן יש לו מקום לעבודה לא בבחינת שיפלות, ולפי זה האדם היה נשאר כך ברשות הס"א.

    ובכדי שהאדם לא ישאר ברשות הס"א, עשה הקב"ה תיקון,
    שאם האדם עוזב את בחינת ה"מטה" תיכף הוא נופל לבחינת "נחש",
    ותיכף הוא הולך במצב של כשלונות. ואין לו שום כח להחזק, אלא אם כן יקבל שוב את בחינת האמונה, הנקראת שופלות.

    נמצא לפי זה, שהכשלונות בעצמם הם גורמים שהאדם יקבל על עצמו שוב הבחינת מטה, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת.
    וזה פירוש מה שאמר משה: "והם לא יאמינו לי",
    שפירושו, שלא ירצו לקבל עליהם את הדרך לעבוד בבחינת אמונה למעלה מהדעת.
    אז אמר לו ה': "מה זה בידך מטה"? השליכהו ארצה. אז תיכף "ויהי לנחש"
    היינו שבין מטה לנחש אין מצבים של בנתיים. אלא שהוא בכדי לדעת, או שהוא נמצא בקדושה, או בהס"א.

    (מתוך "שמעתי" נט. מפי בעה"ס)

  2. ויהי כנען עבד למו. פירש רבי אברהם כי "למו" שיהיה כנען עבד לאלהים ולשם כי הוא יכריחנו לעבוד האל ובשני פירש שיהיה עבד ליפת ולשם ואם כן נח לקוב אויביו בא והנה ברכם ברך שיהיה כנען עבד לאלהים ורש"י כתב ברוך ה' אלהי שם שעתיד לשמור הבטחתו לזרעו של שם לתת להם ארץ כנען ויהי להם כנען למס עובד והחזיר כן פעם אחרת לומר אף משיגלו בני שם ימכרו להם עבדים מבני כנען והנכון בעיני כי מתחלה קלל אותו שיהיה עבד עבדים לכל העולם והיה כל מוצאו יעבוד בו כי טעם "לאחיו" לכל בני אדם כענין ואשלח את כל האדם איש ברעהו (זכריה ח י) כטעם איש באיש (ישעיהו ג ה) או "לאחיו" שם ויפת כי אחי אביו יקראו אחיו כטעם כי נשבה אחיו (להלן יד יד) ויש אומרים (הראב"ע והרד"ק) "לאחיו" בני אביו כי אחרי היותו עבד לבני אביו ולשם ויפת הנה הוא עבד לכל העולם וברך תחלה אלהי שם הודיעו כי יהיה שם עובד האלהים וכנען יהיה עובד לו ו"למו" ירמוז לזרעו של שם שהם רבים ויתכן שיהיה "למו" חוזר גם לאחיו הנזכרים וחזר וברך יפת בהרחבת הגבול ושם בשכון האלהים באהליו ושיהיה כנען עבד למו לשניהם והנה העביד כנען לשם שני פעמים רמז כי הוא ינחל ארצו וכל אשר לו כי מה שקנה עבד קנה רבו (פסחים פח) ונכתבה זאת הפרשה להודיע כי בחטאו היה כנען עבד עולם וזכה אברהם בארצו ונכתב ענין היין בנח כי יש בו אזהרה ממנו יותר מפרשת נזירות כי הצדיק תמים אשר צדקו הציל כל העולם גם אותו החטיא היין והביא אותו לידי בזיון וקללת זרעו

השאר תגובה