מהם עֹרֹת תְּחָשִׁים בנפש האדם פנימה ואיך משתמשים בהם לבנות משכן

שלום וברכה לכל,

שימוש בעורות התחשים לכיסוי האהל מבטא את ביטול החושים בעבודת ה', מטעם היותנו מוגבלים בגוף, בתמונה שלפנינו החושים ראיה, שמיעה, ריח, דיבור ומישוש. תמונה קארל אוסטרזצר "הרב הקורא" שנת 1900 לערך.

מהם עֹרֹת תְּחָשִׁים בנפש האדם פנימה ומדוע השתמשו בהם לבניית המשכן? נתבונן תחילה במסכת שבת כח עמוד ב': "אומר היה רבי מאיר, תחש שהיה בימי משה, בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים, אם מין חיה הוא, אם מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה, ועשה ממנו משכן, ונגנז. מדקאמר קרן אחת היתה לו במצחו, למדנו שטהור היה דאמר רבי יהודה שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר (תהלים סט, לב) ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מקרין.

הנה אנו מוצאים במסכת שבת כי לא הכריעו חכמים אם התחש הוא מין חיה, או מין בהמה. אפשר לומר כי יש פה סוג של התלבטות בהגדרת התחש, לאיזה מחלקה הוא שייך, אך מכיוון שהתורה אינה ספר זואולוגיה, והגם שיש בה סימנים לבעלי חיים, בהמות, דגים עופות וכיו"ב, היא מדברת בעניינים רוחניים לכן יש לראות מה מסתתר מאחורי מחשבת החכמים.

ויש לומר כי התחש הוא נוטריקון תא-חש, בא וחש או בא ומרגיש, בכל אחד ואחת מאתנו יש תחש, והוא ענין של ביאת החושים לאדם. אם כך מה משמעות יש לעורות התחשים בבנית המשכן, זאת ועוד, פנימיות המשכן היתה עשר יריעות, שהיא עשר ספירות דקדושה, דלית קדושה פחות מעשרה, ואילו יריעות העזים שהן חיצוניות המשכן היו עשתי עשר כלומר אחד עשר, כי כל מה שהוא נוסף, הוא חסר, בסוד כל המוסיף גורע, כלומר החיצוניות תמיד בגרעון.

יריעות העזים מסמלות את החיצוניות, מלשון עז פנים לגהינום, כי מי שיש לו מלך, הוא בבושת פנים ממנו, ומי שאין לו מלך, הוא מעיז מצחו כנגד העולם, לכן חיצוניות המשכן בנויה מאחת עשרה יריעות עזים, ועליהם הניחו עורות אלים מאדמים, שעניינם גבורה, כי האדום דוחה את הלבן, שהוא האור העליון, בסוד בינה שפנתה עורף לחכמה, ועליהם באים ערת התחשים, ערת אותיות תער שהוא ענין של עירוי וגילוי, ותחשים הם אלו החושים שבאים לאדם כגון ראיה, שמיעה, ריח, דיבור בסוד ר"ש ר"ד, והאדם חושב שתפיסת החושים הבאים אליו היא האלוקות, לכן כדי לבטל מחשבה זו, משתמשים בערת תחשים לכסות את האהל, שכיסוי הוא ענין חיצוני, לומר לאדם מה שאתה תופס בחושיך, יהיו חדים ככל שיהיו, הם חיצוניים, ואינם פנימים.

לכן השיחה המתנהלת במסכת שבת על התחש, האם הוא מין חיה או מין בהמה, סובבת למעשה על ענין החושים שלנו, האם החושים שלנו החיצוניים הם ענין בהמי או עניין חייתי.

וללומדי הזהר שבין הקוראים נאמר כי שורש עורות התחשים נמצא בצמצום א' שהוא מקום המדבר, ולא מקום היישוב, לכן גרסו חכמים שקרן אחת היתה לו במצחו, שהוא סוד דצמצום א', שהוא בחינת סור מרע, מה שאין כן מקום הישוב נקרא צמצום ב' ועליו נאמר המאמר "לתפוס את השור בקרניו", שמקום היישוב, על דרך משל יש לו ב' קרניים, ב' צמצומים, סור מרע ועשה טוב. לכן מוזכר התחש דווקא במדבר ולא במקום הישוב. לכן אומר הנביא יחזקאל וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ, סוד צמצום א'. (יחזקאל טז י').

כל טוב לכולם הצלחה וברכה