נסתרות

בס"ד

נסתרות

כתיב "הנסתרות לה' אלוקינו" וכו' (דברים כט, כח). פירוש, בכל שתא אלפי שני אשר חקק הבורא אותם לזמן ועבודה בעד הבריות, ענינם כמו חבל ארוך שהוא עב ומגושם מאוד בראשו, והוא הולך ומדוקדק דק אחר דק עד לסופו שעולה לרוחניות גמורה כמו ממעל לראשו.

ובתחילתו נקרא חטא, דהיינו חסרון העומד לתיקון והוא סילוק כבודו וסילוק שכינתו, שבסוף חבל הזמן החסרון מתמלא, והכבוד מתגלה בכל דיירי דארעא, ואין מקום בסתר. וז"ש "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות" (דברים כט כח). דהיינו שזהו נקודת ומטרת כל העשייה והעבדות, אשר הנסתרות יתגלו לנו כמו שהיה ממעל לחבל הזמן.

ובכל שנה ושנה דור ודור מזדכך הגשמיות ומתדקדק החבל המגושם ע"פ גלגלים שונים מעשה ידי יוצר כל ותחבולותיו העצומים, אשר לפי ערך הזיכוך לאט לאט מתגלה הנסתרות. וזהו גמר הכתוב "את כל דברי התורה הזאת" (דברים לא יב). פירוש, שאלו העשיות שאנו ובנינו עושים הן המה עצם אותיות התורה הזאת, כמ"ש ז"ל שכל התורה שמותיו של הקב"ה דהיינו השגותיו והבן.

וזהו שכל התעצמות שכל החיצוני וערכן הוא ג"כ משוער רק בגילוי נסתרות ודו"ק. מפני שכל מהות חיצוניות נמשך מפנימיות לכן דרכו כמוהו. וזהו כלל ופרט, כי אלף הז' נקרא כלל, דהיינו גילוי כל הנסתרות, וגם גילוי כל העשיות שנתגלגלו בזא"ז ברגעי הזמן שבשתא אלפי שני. וכל רגע ורגע שבזמן נקרא פרט, ונבדלים זה מזה, ורגע זה אינו כזה, שלטעם הזה דהיינו מפני הרגש ההפכיות שבהם ניתן זמן לשניהם שיבואו מקודם בזא"ז, שאח"כ באלף הז' יבואו ממש בב"א.

ובזה מובן שכֹּל שנתפס בזמן הוא גשמיות וכל גשם הוא מורכב, דהיינו שנמצא ב' בחינות שאינם ראויים לבוא בבת אחת, לכן מבררם בזמנו שניתן לו בזה אחר זה, שלאחר הבירור והיגיעה יבואו ב' בחינות בבת אחת שלא יפריעו ולא יעלימו זע"ז כלל, ואז נקרא מסולק מגשמיות ומסולק גם כן מזמן ובא לגדר הנצחיות אלף ז'.

וזה שרמז המשורר ז"ל, "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהלים קכב ג'), שגמר התיקון נקרא ירושלים הבנויה, דהיינו שאין הנגאלים בונין אותה אלא מתפלאים בהשגתם שכבר היא בנויה ומעולם לא היה בה שום פגם, כי כל שינוי מקום ושינוי מעשה ושינוי השם, שזהו בעצמו רגעי הזמן שבגלות, כל אלו ההפכים נתחברו יחדיו, והוא פשיטות גמור כמו הכלל שמתגלה בהתקבץ עליו כל חלקיו ופרטיו.

ימין ה' עושה חיל, פרק אור הבהיר, עמ' קעה קעו, סימן נסתרות.

כתיבת תגובה

תגובה אחת בנושא “נסתרות

  1. א"ר יהודה תא חזי
    שכך הוא,
    דכתיב מלך אסור ברהיטים
    וכתיב בתריה מה יפית ומה נעמת.

    ואמר ר' יהודה,
    באותו זמן,
    עתיד הקב"ה לשמח עולמו,
    ולשמוח בבריותיו,
    שנאמר, ישמח ה' במעשיו.
    ואזי יהיה שחוק בעולם.

    מה שאין עכשיו,
    דכתיב, אז ימלא שחוק פינו
    הה"ד ותאמר שרה
    צחוק עשה לי אלהים.
    שאזי עתידים בני אדם לומר שירה,
    שהוא עת שחוק.

    ר' אבא אמר,
    היום שישמח הקב"ה עם בריותיו,
    -לא היתה שמחה כמותה,
    -מיום שנברא העולם,

    והצדיקים הנשארים בירושלים,
    לא ישובו עוד לעפרם,
    דכתיב והיה הנשאר בציון
    והנותר בירושלם
    קדוש יאמר לו.

    הנותר בציון ובירושלם דייקא.

    (זהר, וירא, שצד)

השאר תגובה