מדוע אוחדה ירושלים י"ט שנים לאחר קום המדינה?

שלום לכולם,

ירושלים,ְ נחום גוטמן

מדוע אוחדה ירושלים י"ט שנים לאחר קום המדינה, מדוע לא יותר או פחות, ומהו השורש הרוחני הפועל באחדות העיר נקרא במאמר הבא:

הצהרת בלפור הרואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, נתנה בשנת 1917. שלושים ואחת שנים לאחר מכן הוקמה מדינת ישראל, שלושים ואחת גימטריה "אל", י"ט שנים שנים לאחר מכן בשנת 1967 אוחדה ירושלים, נמצא כי אחוד ירושלים התבצע בשנת היובל להצהרת בלפור, וכל זאת למה?

הנה נכתב שמו הגדול במידת הרחמים הויה, וכאשר נכתב שמו הגדול במידת הרחמים, במילוי האות אלף נכתב כך: יוד הא ואו הא, גימטריה של שמו במילוי האות א' הוא 45 ועם ד' האותיות הפשוטות, וקוצו של יוד, הרי חמישים.

זהו שורשו של מנין היובל, אלא שעולם חסד יבנה וחסד אל כל היום, ונתנו לנו שלושים ואחת שנים כמנין "אל" מנתינת הצהרת בלפור עד הקמת מדינת ישראל, ואח"כ י"ט שנים כמנין חו"ה שהוא גימטריה של אותיות המילוי של שמו הגדול במידת הרחמים "וד", "א", "או", "א", וכאשר נשלמו ימי המילואים אוחדה ירושלים.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

מדוע לא שמשו המאורות במבול

שלום לכולם,

אומרים חז"ל כי המאורות לא שמשו בזמן המבול, כיצד מגיעים חז"ל למסקנה זו? ואם המבול אינו מבול הסטורי שהיה בעבר בלבד, אלא מדובר בתופעה נפשית פנימית מה פירושה, ומה פירוש ההבטחה שנותן ה' לנח, לאחר שזה הקריב קורבן מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור והעלה עולות, עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ:  זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה--לֹא יִשְׁבֹּתוּ. (בראשית ח כב) מדוע מזכיר ה' בהבטחתו לנח שש עונות ולא ארבע, ומה משמעות שש העונות המוזכרות בהבטחת ה' לנח בנפש האדם פנימה, כל זאת במאמר הבא.

הנה שמו הפשוט נכתב ד 'אותיות אותיות י' ה' ו' ה'. י' כנגד ספירת חכמה המכונה בשם אבא, ה' ראשונה כנגד ספירת הבינה, המכונה בשם אמא, ו' כנגד ספירת תפארת המכונה בשם בן, והכולל ו' קצוות, חסד, גבורה, תפארת נצח הוד ויסוד, וה' אחרונה כנגד ספירת מלכות המכונה בשם בת.

ונחזור לענין, המבול המוזכר בתורה אינו רק מבול הסטורי הנזכר גם במיתולגיות של עמים שונים, אלא המבול בעיקרו הוא תופעה נפשית, בזמן שנטחות על אדם צרות מצרות משונות והוא מרגיש כי אין הוא יכול לנשום מעוצמת המכות הבוטשות בו, הוא אינו יכול להמשיך לתפקד ביום יום כאילו לא קרה כלום, הוא עושה לו תיבה, וכאן תיבה היא לא רק במובן הפיסי של קופסא, אלא תיבה אותיות בית, כלומר באמצעות התיבה היא המילה יכול אדם לתוב כלומר לשבת או לשוב למקורו הרוחני, כלומר אדם יכול לנוח, כלומר למצוא מנוחה, ולהיות נינוח ולא מוטרד או מוכה ללא הרף ובלי שתשתקף סכנה לחייו, אם הוא מונח בתוך התיבה, שהיא מעין קופסת מגן נפשי, או כאשר הוא מונח בתוך המילה, כאשר הוא חושב על מילה, ונמצא שהוא כלול בברית שבין שמים וארץ ואינו כּלֵה.

מהי התיבה הנפשית שאדם יכול מונח בה ולא תהיה נשקפת לחייו סכנה ממשית, אלו הם אותית י"ה משם הוי"ה, אבא ואמא, או חכמה ובינה. היות ואותיות י"ה, הן הפנימיות יותר משם הוי"ה, הרי כאשר אדם מונח בהן, הוא כולו מקופל בפנימיות ושום דבר חיצוני לא יכול לפגוע בו. בעוד י"ה הן אותיות הפנימיות של שם ה', שהן בחינת המוחין, הרי שאותיות ו"ה, הן אותיות חיצוניות של שם הויה, כי אות ו' מרמזת לו' קצוות, ב' זרועות (חסד וגבורה ימין ושמאל), ב' שוקיים (נצח והוד) , גוף (תפארת) ברית (יסוד), ואות ה' רומזת לעטרת היסוד.

נשאלת השאלה מהו התנאי שחייב להתקיים כדי שלא יהיה מבול נפשי ומסביר הכתוב בזאת הלשון: כל עוד משמשות שש הספירות בנפש האדם פנימה שהן שש ההארות הנזכרות כאן בשם זרע, קציר, קיץ, וחורף, לילה, ויום, לא יהיה מבול על הארץ. וזה הסוד שמגלה לנו התורה על אודות המבול ומסבירה כי המבול אינו מאורע הסטורי כפי שסוברים הפשטנים אלא הוא מופע אימננטי בנפש האדם פנימה.

כלומר כל עוד מאירות לאדם שש הספירות החיצוניות, כלומר אותיות ו"ה, או כל עוד הוא מוצא סיפוק בעבודת כפיים, בהלוך הרגליים, או כל עוד הוא נהנה מהיכולות הפיזיות שלו לרוץ, לשאת, לשאת לטפס לקפוץ, אין מבול, המבול מגיע כאשר התפקודים החיצוניים הללו אינם מספקים אותו יותר, אינם מאירים לו יותר, ועל זה אומר הכתוב, "עשה לך תבת עצי גפר", עשה לך, לעצמך דייקא, עשה לך תיבה מעצי גופר, כלומר ששום מציאות חיצונית לא יכולה לחדור דרכה. ותנוח כמו נח בתיבה, במילה, במחשבה, ורק המנוחה בתיבה תביא לקיום עולם חדש.

כל טוב לכולם ושבת שלום

לעבד נמכר יוסף כי תקנה עבד עברי

שלום חברים,

אחי יוסף מביאים את כתונת הפסים של יוסף טבולה בדם שעיר לאביהם יעקב, "לעבד נמכר יוסף", ציור של ג'וואני אנדראה דפררי 1640 לערך

המונח עבד עברי נזכר לראשונה בבראשית לט בשיחה שבין אשת פוטיפר לפוטיפר. לאחר שממאן יוסף להכנע לרצונה של אשת פוטיפר לשכב עימה, ועוזב את בגדו בידה. באותו בגד הנמצא בידה, משתמשת אשת פוטיפר להוכיח את הדבר ההפוך: יוסף ניסה ל"צחק" עימה (לשכב עימה) והיא בתגובה הרימה קולה ויוסף עזב בגדו בידה ונס החוצה. באותה שיחה גורלית עם פוטיפר, לא מזכירה אשתו את שמו של יוסף, אלא משתמשת בכנוי עבד עברי ואומרת: "בָּא-אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי, אֲשֶׁר-הֵבֵאתָ לָּנוּ--לְצַחֶק בִּי" (בראשית לט יז).

אומר האר"י הקדוש כי הדין הראשון בפרשת משפטים, "כי תקנה עבד עברי" ניתן לישראל כנגד מכירת יוסף, שנקרא ע"י אשת פוטיפר עבד עברי, והמשכו של דין "שש שנים יעבוד" הוא כנגד ו"ק, שש ספירות של ז"א או ששת ימי השבוע, "ובשביעית יצא לחופשי חינם" נאמר כנגד מלכות דז"א ויום השבת.

וכדי לתקן חטאו של אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע, נתנו לנו שש הפרשות הראשונות של ספר שמות, שהן ש'מות ו'ארא ב'א ב'שלח י'תרו מ'שפטים, שראשי תיבות שלהן הוא שובבי"ם, שהן כנגד שש ספירות של ז"א, חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד, ופרשת שמות היא כנגד חסד דז"א, והיא מספרת כיצד ירדו בני ישראל למצרים ונולד משה הוא החסד, ופרשת וארא היא מצד הגבורה בה מתוארת השיחה שבין ה' למשה במעמד הסנה הבוער, שהגבורה היא מצד האש, ופרשת בא היא מצד התפארת שהיא כוללת ו"ק ועם המלכות היא שבע, ופרשת בא מתארת שבע מכות ראשונות שנתנו למצרים במצרים, ופרשת בשלח היא נגד ספירת נצח, בה מוזכרות שלוש המכות האחרונות ברד, חושך, בכורות כנגד הג"ר, ויתרו כנגד הוד, כי לפני עשרת הדברות היו דווים, חולים, ולאחר קבלת התורה הפכו מדו"ה להוד, כלומר ליופי ולנושאי חן, ופרשת משפטים היא כנגד ספירת יסוד, שהיא מרכזת את הארת כל הספירות שמעליה ומשפעת אותן למלכות, לכן פותח הדין הראשון בפרשת משפטים כי תקנה עבד עברי, והיות שהתורה מדברת באדם אחד, נמצא שגם אם חושב אדם שהוא קנה את העבד העברי שבו לעצמו הרי שלא כך הוא, כי עבד עברי רומז לעבד ה', כי עברי מלשון עבר, כמו שאנו אומרים אברהם העברי, ולמה הכוונה בכנוי אברהם העברי אומר המדרש, שכל העולם היה מן העבר האחד של הנהר, כלומר כולם עושים למען עצמם, ואילו אברהם היה מן העבר האחר של הנהר, כלומר אברהם היה עושה הכל למען ה' לכן נקרא עברי. ונחזור לעניין, גם אם קונה אדם את העבד העברי שבו, הוא היסוד, לעצמו וחושב כי העבד העברי ישמש את רצונו הפרטי בלבד, ולא את רצון ה', הרי שבשנה השביעית יצא לחופשי חינם, כלומר היות והשנה השביעית נמשכת ממלכות שמים הנקראת שביעית נוטריקון שבי היא, שהיא הנשמה הקדושה, הרי שכל מעשה הקניה בטל, כי אין שעבוד בשביעי, כי כל שביעי נמשך ממלכות שמים ובכל שביעי נאמר שביתה ושמיטה, כי הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת יב ז).

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

מדוע לא נקבר משה בארץ ישראל?

שלום כולם,

ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה (בראשית לד ו')

שואלים כולם איך ייתכן שאדם כמו משה רבינו אדון הנביאים, המובחר שביצורים לא נקבר בארץ ישראל, מקום בו נקברו האבות והאמהות, והאבות הקדמוניים אדם וחווה, אולי בכל זאת לא נעשו מספיק מאמצים להביא אותו לקבורה בארץישראל, ייתכן גם כי לא בקש משה מאיש, כי היה צנוע. נתבונן מעט בדברים: אברהם אבינו קנה את מערת המכפלה מעפרון החיתי לאחוזת עולם, כדי לקבור את שרה אמנו, ובמותו קברו אותו בניו יצחק וישמעאל בה. לאחר מכן נקברו בה יצחק ורבקה, ולאחר מכן לאה, לעומת זאת יעקב שנאסף במצרים בקש מבנו יוסף בשבועה, "אל נא תקברני במצרים" (בראשית מז כט), ואילו יוסף בנו, שמת במצרים השביע את הסובבים אותו, פקד יפקוד ה' אתכם והעליתם את עצמותי מזה (בראשית נ כה).

במה שונה משה רבינו מכל קודמיו? הרי ראינו כי יש מי שמת בארץ ישראל ונקבר בה, ולא זאת אלא אפילו מי שמת בחוצה לארץ, גם מובא לקבורה בה, כלומר מיתה בחוץ לארץ היא לא תרוץ לקבורה מחוצה לה. הנה מספר לנו ספר הזהר כי במשה האיר השמש העליון שהוא שם הויה ב"ה לכן נאמר פני משה כפני חמה, לכן נקבר משה ממזרח לירדן ששם מאיר שם הויה פשוט שהוא אספקלריה המאירה.

מה שאין כן יהושע תלמידו של משה רבינו, פניו כפני לבנה, מדוע מתאר הזהר את פני משה כפני חמה ואת פני יהושע כפני לבנה? כאשר נתבונן במאורות נוכל לראות כי החמה הוא גוף מאיר, החמה מאירה לכל יושבי כדור הארץ, לעצים, לפרחים, לצמחים, לשדות, לבני האדם, לחיות, לעופות, לבהמות, לדגים, לכולם, לכלל הבריאה כולה, ואילו הלבנה אין לה אור משל עצמה, היא זקוקה לאור החמה שיאיר דרכה, כך אומר הזהר הקדוש הוא ההפרש שבין משה ליהושע, משה כפני חמה, הוא מאיר לכלל האנושות לכלל העולמות אורו עצום ואינו מותנה, הוא אור העצמות, לכן נאמר על משה, פני משה כפני חמה, ואילו על יהושע תלמידו נאמר פני יהושע כפני לבנה, כלומר כל הארת יהושע נובעת ממה שמעניק לו מורו הגדול משה.

והיות שאורו של משה רבינו כה עצום ואינסופי, לא יכול היה משה להקבר בארץ ישראל מפני שאין שווי צורה בין ארץ ישראל למשה רבינו, ישאל השואל ובצדק, איך בכלל אפשר לומר דבר כזה? והתשובה היא כי ארץ ישראל נמשכת ממלכות אינסוף, ומלכות אינסוף היא המלכות המסיימת ששמה סוף ותכלית להתפשטות האינסופית, ואילו משה רבינו מאיר באור עצמותו האינסופית, נמצא אם כן, כי אלו תכונות הפוכות, אור אינסוף ברוך הוא המיוצג בפני משה, ואור מלכות אינסוף המיוצג בפני יהושע. ונמצא כי מקום קבורתו של משה מעברו המזרחי של נהר הירדן, אינו לגרעון אלא לשבח. וגם העובדה שלא נכנס לארץ ישראל היא שבחו, כי אין הוא מקומו בארץ ישראל.

כל טוב לכולם ושבת שלום

...

מקורות:

  • כתבי האר"י, שער הפסוקים, פרשת בהעלותך סימן י"ב, מאמר ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות וכו', עמוד קעא טור ב' ד"ה ועתה רצו לדחות סברא אחרת
  • זהר פרשת לך לך אות סה עמוד כו

על הקשר שבין ל"ב נתיבות חכמה לחיים

שלום לכולם,

במשנה א' ספר יצירה כתוב "בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו" מהם נתיבות פליאות חכמה עליהם מדבר ספר יצירה? כאשר נקרא בבראשית פרק א', נראה כי שם אלהים מופיע שלושים ושתיים פעמים הנה כך:

שלושים שותיים פעמים מופיע שם אלהים בבראשית א', כפי שמסביר ספר יצירה ל"ב נתיבות פליאות חכמה

נשאלת השאלה כיצד הגענו מבורא אחד יחיד ומיוחד שאינו מוגבל במקום ובזמן, לשלושים ושתיים פעמים בהן מופיע שמו במרחב הזמן - אלהים? נתבונן בדברים: האות א' מרמזת לאלופו של עולם, ערכה הגימטרי של האות א' הוא אחד, את האות א' כותבים מאות ו' נטויה באלכסון ושתי אותיות י' לצידה אחת מימינה ולמעלה אחת משמאלה ולמטה, ערכה של האות א' בציור זה יהיה 26, כלומר כ"ו, כי אות ו' ערכה 6 ושתי אותיות י' ערכן עשרים, ביחד עשרים ושש. עשרים ושש הוא גימטריה של שם הוי"ה פשוט, כי י' ערכה עשר, ה' ערכה חמש, ו' ערכה שש, ה' ערכה חמש, ביחד עשרים ושש. שם הוי"ה ב"ה הוא אינסופי, נשאלת השאלה איך עוברים ממצב של נצח למצב מוגבל? וכמו ששואלים בלוטו, מהו המספר הזוכה שיכול להביא אותנו מהתפשטות אינסופית לקיום מוגדר בגבולי הזמן? התשובה היא פשוטה, המספר הזוכה הוא שש, או אות ו', שהיא האות השישית באלף בית העברי, והיא רמז ליום השישי המחבר אותנו אל נצחיות השבת, המסמלת את עולם אצילות, מלשון אצלו וסמוך לו.

לאות ו' תפקיד כפול היא יכולה לחבר אותנו לעולם האצילות ולעץ חיים, ואז היא תופיע במשמעות של ו' החיבור, או שהיא תשמש להבדלה ולהפרדה, כמו בבטוי ועץ הדעת טוב ורע, האות ו' במילה ורע משמשת לנגד ולהבדיל את הרע מהטוב, ונחזור לעניין, כדי ששם הויה הפשוט האינסופי יוכל לפעול בעולם החומר המוגבל, צריך להוסיף לו את האפשרות לפעול בעולם החומר באמצעות המספר 6 או אות ו', כאשר נוסיף למספר 26 את המספר 6 נקבל 32, שהן ל"ב נתיבות פליאות חכמה. את ל"ב נתיבות פליאות חכמה ציירו המקובלים באמצעות האות א', באופן שאלכסון המרכיב את האות א' נכתב ע"י שתי אותיות ו' מקבילות כך: יווי (להטות את ו' באלכסון)

נמצא כי המספר שלושים ושתיים מציין את הופעת האלוקות במרחב הזמן, לכן לאדם יש שלושים ושתיים שיניים בפה, המקבילות לשלושים ושתיים פעמיים בהן מוזכר שם אלהים בבריאה, כי הופעת השיניים באדם מציינת כניסה לגבולות הזמן, ויש גם קשר לשוני, שנה היא יחידה של שניים עשר חודשים, ושן שהיא עצם בפה.

בוידאו שלפנינו נוכל לראות כיצד עובר עדר של אייל הצפון בדיקת שיניים ע"י בעליו. בדיקת השיניים תוכל להעיד על אותו אייל, אם יוכל לעבור את נדידת האביב הבאה, שנאמר, החכמה תחיה בעליה (קהלת ז' י"ב), והחכמה משתקפת באמצעות השיניים כפי שהראנו לעיל, מכאן נובעת הערכת בעלי העדר אם האייל יוכל לעבור את המסע לאביב הבא.

חורף נעים ושמח לכולם מלא אהבה וחכמה

מדוע אסור ללכת אחורי רבו

שלום לכולם,

עורך העיתון עומד לימין בעלי העיתון ומתחתיו, ממש כמו בהנהגת העולמות חכמה עומדת לימין הכתר ומתחתיו

מספרת לנו מסכת יומא (לז) כי אסור ללכת אחורי הרב, ומוסיפה, "שלושה שהיו מהלכין בדרך: הרב באמצע, גדול בימינו וקטן משמאלו. והיות ואנו יודעים כי כל הנאמר בו אסור, הוא למעשה בלתי אפשרי, מה מלמדנו האסור הזה, ומה שורשו בהנהגה הרוחנית נראה בספר אדיר במרום שכתב רמח"ל.

הנה הציטוט: "וזהו ענין שאסור ללכת אחורי רבו אלא מצדו (יומא לז) וזה כי אין האורות מאירים בתוקפם אלא בקו האמצעי שלהם, כי הוא העיקר בהנהגה, ובב' הצדדים אינם מאירים אלא הארה לא עיקרית. ולכן לא עמדה במישור תחת הכתר, אלא באחד הצדדין". אדיר במרום עמוד רנ"א.

הרחבת הדברים: הרב הוא משל לספירת כתר, שהוא ממצע בין האינסוף לנברא, והוא השראת העליון על התחתון, היות שספירת חכמה היא תחילת הפרצוף התחתון, כלומר של הנברא, היא יראה מלעמוד תחת הכתר ממש, היות שהוא אש אוכלה, לכן החכמה היא לימין הכתר ביחס של אלכסון אליו, וזה מה שמספרת לנו מסכת יומא שלושה שהיו מהלכין בדרך, אלו שלושת הספירות הראשונות: כתר חכמה ובינה. הרב באמצע הוא משל לספירת כתר, גדול בימינו הוא משל לספירת חכמה, קטן לשמאלו הוא משל לספירת בינה, ומדוע קטן יחשב? היות שעל הבינה נאמר כי חפץ חסד הוא, וחסד נבחן לקטן ביחס לחכמה.

לכן האסור ללכת אחורי רבו הוא לא מחמת עונש, חס ושלום, זו תפיסה ילדותית, האסור ללכת אחורי רבו, הוא משום שבלתי אפשרי לעמוד תחת הכתר, מעוצמת ותוקף ההארות הניתנים בקו אמצעי, לכן לעיתים נמצא שהחכמה עומדת תחת הכתר מצד ימין, או לפעמים משמאל (כתבי האר"י) אך לעולם לא במישור תחת הכתר, כי לא יהיה קיום לעולם.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן