דע כי ההפרש בין אור לכלי נקרא זמנים, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים

בס"ד

שלום וברכה,

דע כי ההפרש בין אור לכלי נקרא זמנים, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים.

נראה כי ערכו של המושג 'אור' שהוא ביטוי או לתכלית ההטבה האפשרית הוא 207. לעומת זאת, נראה כי ערכו של המושג 'כלי' שהוא משל לחסרון האנושי המשתוקק להטבה האלוקית הוא 60. כעת כאשר נרצה למדוד את 'המרחק' בין 'אור' ל'כלי' או בין ההטבה המובטחת לנו, לרצון המשתוקק לקבל את אותה הטבה, נראה כי ערך המרחק הוא 147, שהוא שווה ערך למילה 'זמנים'.

נמצא, כי כל ההפרש הקיים בין ההטבה המכונה בשם 'אור', לבין הרצון לקבלה, המכונה בשם 'כלי', מצוי כבר אצל הנבראים, אך נמצא בתודעה של 'זמנים', שהוא מונח הבא להגדיר את מוכנתו של ה'כלי' האנושי לקבל את אור ה', היא ההטבה האלוקית המובטחת.

לכן כאשר תקנו חז"ל את הברכות, כתבו, "ברוך אתה ה', מקדש ישראל והזמנים", התכוונו לכך שכל הזמנים צריכים להיות שוים אצל האדם, בין אם מאיר לו אור ה' המכונה בשם ישראל, ככתוב וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם (שמות יא כג) ובין אם יש לו רק כלי, דהיינו חסרון, הזקוק לעבור את המרחק המכונה בשם 'זמנים' כדי לקבל את ההטבה. כלומר על האדם לחיות לפי הפסוק, "שויתי ה' לנגדי תמיד", בין שהבורא משפיע לו אור, המכונה ישראל, ובין שהבורא משפיע לו כלי, המכונה חסרון, כי גם האור וגם הכלי נשפעים מאותו מקור. כעת נשאל ובצדק, ומדוע בברכה לא מוזכר הכלי, שהוא החסרון, אלא רק שיעור המרחק וההשתוקקות של הכלים לאור המכונה בשם זמנים? ועל כך באה תשובה כי בבורא יתברך שמו אין חסרון ואין שינוי, כל שינוי ותנועה הם כלפי הנבראים עצמם, לכן בברכת ה' מופיעות המילים על דרך החיוב -  ישראל - לציון האור שמאיר בכלים, והזמנים - לציון המרחק שהכלי צריך לעבור במסעו בחומר כדי לקבל את ההטבה המורגשת בו כאור.

חג שמח