ענין שמעון ולוי שמסר בעל הסולם לתלמידו רבי דוד מינצברג זצ"ל

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

בכ"א טבת, שנת תש"א 1941, הסביר בעל הסולם ענין שמעון ולוי בנפש האדם פנימה. תלמידו של בעל הסולם, הרבי דוד מינצברג ע"ה כתב את הדברים, והם מובאים כאן באדיבות אתר אור הסולם.

פירוש הדברים: שואל בעל הסולם, אם אמר יעקב אבינו ארור אפם, כיצד כותבת התורה, וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם, הרי ארור וברכה הם ב' קטבים הפוכים, אם כן, היכן מונחת האמת? ואומר שכדי לישב סתירה זו צריך לשאול מדוע נקרא האדם בכנוי עולם קטן, ומשיב על כך, כי האדם נקרא עולם, היות בו עלומים ונעלמים כל הכוחות, דומם, צומח, חי ומדבר, כלומר האדם הוא כלל כל המדרגות. רק כל הכוחות והמידות הרעים נמצאים כפוטנציאל, כאפשרות להפעלה תחת הכוחות הנפשיים המיוחדים לאדם לבדו. לכן ביכולת האדם לכבוש ולכסות על כח אחד מן הכוחות, כלומר להחביאו, עד כדי כל שהוא עצמו אינו מרגיש כלל בקיומו, מה שאין כן חיה ובהמה, חיה ובהמה מטבע ברייתן, אינן יכולות שלא להוציא לפועל תכונה בה נבראו. למשל, האריה תמיד יאכל איבר מן החי, ונחש תמיד ירצח לשם הנאתו. הנחש, למשל לא יכול לכבוש את תאוות הנקמה שבו, והאדם - כן יכול, אף שנמצא בו הכח הזה, למשל נקמה, הוא יכול לכבוש אותו, לאצור אותו בקרבו ולא להשתמש בו, ואע"פ שהתשמש בו פעם אחת, יכול לכבוש את הכח הזה שוב, מטעם שלאדם יש יכולת בחירה, כי סוד יסודו של אדם הוא בקו אמצעי שהוא רחמים, מה שאין כן חיה ובהמה שאין לה יכולת בחירה, היא מתוכנתת להתנהג לפי חוקי הטבע שנטבעו בה.

אומנם יש הבדל אם האדם השתמש בכוח הטמון בו פעם אחת, אם לאו, אם לא השתמש האדם בכח פעם אחת, הרי אותו כוח נמצא אצלו במצב של כיסוי "ושינה" או "רדום", עד כדי כך שהוא עצמו אינו מודע לכח הטמון בו. מה שאין כן כאשר השתמש בו פעם אחת, אותו כוח כבר מתעורר מעצמו, והאדם צריך לעשות פעולה כדי לכבוש אותו.

כמו שלימד הרמב"ם בשמונה פרקים: מי שטבעו מושך לקצה אחד המידות. צריך להתרחק לקצה ההפכי של המדה ההיא ויתרגל כך, עד שישאר עומד בדרך הממוצע. וזו שמלדת אותנו התורה דעת, כלומר קו אמצעי, מדוע נקראים שמעון ולוי אחים מכלל כל השבטים, אחים נקראו כי בעצה אחת הרגו עיר זו שכם, ובעיצה אחת נקמו נקמת אחותם (וכפי שלמדנו לעיל נקמה היא מצד הנחש) לכן מכנה אותם יעקב אבינו "אחים" לנחש, לקו שמאל, ששליטתו היא מלמעלה למטה. גם שמעון ולוי אחים, ר"ת שו"א שהוא שקר, מיסודו של הנחש. אף שבמעשה שכם ובנקמתם לא חטאו כלום (שמעתי, שלושת המלאכים, הרב אשלג) רק נעשה כלי חמס מכרותיהם, ר"ת כח"ם, שהכח הזה של הרציחה, התפתח אצלם, ולא יכלו לכבשו שוב, שלא יבוא לידי התפתחות. עד כדי כך "כי באפם הרגו איש (חמור ואנשי שכם) וברצונם עקרו שור" - זה יוסף שאמרו "לכו ונהרגנו", ר"ת ל"ו, הרומז לצדיק הוא יוסף, וכו' כמו שכתב רש"י ע"ה. לכן ברך אותם יעקב אבינו, שיתפתח בהם המכבש – שיוכלו לכבוש את הכח הזה (של הרציחה) עד כדי שיהיה "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" -  שלא יתפרץ שוב שלא במקום קדוש.

ע"כ "אחלקם ביעקב" -  שיהיו מלמדי תינוקות. והיות שאין הקפדן מלמד, כי הקפדן, הורג בכח הבקורת שלו, והמלמד הוא המחייה, נמצא שהתינוקות, שאין בהם דעת, ימררו ויפוררו אצלם הכח הקפדנות והנקם בכל תקפו, והם יכבשו אותו. ואז כבר יהיו בטוחים שהכח הזה ירצע אל אדוניו, כלומר יהי כנוע לבעליו, לבל יתפרץ מאליו, ויוכלו לשלוט על יצר הכעס והנקמה. ולשבט לוי אמר: "אפיצם בישראל" - לחזר על הגרנות לקבל שכרם חלף עבודתם באוהל מועד, אף שמן הראוי שהם עובדים באהל מועד באמונה, צריכים הבורגנים והבעלי שדות מישראל להביא להם שכרם בבית בכבוד ולא שיצטרכו לחזר על הגרנות – זה יעורר להם כח הנקם, ובכל זאת יכבשו אותו כנ"ל. אפיצם בישראל הוא עוד פרמטר שנותנת התורה ליצוב שבט הלוי בקו אמצעי, במקום שבו נמצא ישראל, הוא הרחמים, כי ע"י שמביאים הבורגנים ובעלי השדות, שכרם בבית, (שיתנהגו אליהם כנקבות, כפי שבעל מביא משכורת לאישה היושבת בבית) זה יעורר להם את כוח הנקם, ובכל זאת יכבשו אותם. כך ממתק יעקב אבינו ע"ה את יצר הנקם של שמעון ולוי, אחלקם ביעקב נאמר על שמעון, כי יעקב הקטן הוא קו אמצעי, ואפיצם בישראל זה לוי שנמתק בקו אמצעי מעל לחזה, הוא ישראל. וזוהי ברכת יעקב לבניו שמעון לוי, שיתברכו בקו אמצעי הנקרא שלום ורחמים, ומה שאמר ארור אפם כי עז, היה לשלול את קו השמאל השולט בהם, שהוא הקפדנות והנקם, ולהכפיפו תחת שליטת הימין, שהוא לימוד התינוקות, כדי שיהיו נצבים מתוקנים בקו אמצעי הוא רחמים.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן