בס"ד
שלום רב לכל בית ישראל,
"קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת-אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי-הַקֹּדֶשׁ, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה".
פרשת השבוע פרשת שמיני, מדובר בה על מות בני אהרון, לאחר מיתתם כתוב "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן, בְּנֵי עֻזִּיאֵל, דֹּד אַהֲרֹן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת-אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי-הַקֹּדֶשׁ, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה". כאן למעשה התורה מציינת את סיבת החטא שלהם, "שאו את אחיכם מאת פני הקודש", ענין של פנים מרמז על גילוי הבורא יתברך, כמו שכתוב "חכמת אדם תאיר פניו", הארת הפנים משמעותה זיהוי מוחלט של האדם, כאשר אנו רואים אדם, את פניו אנו מזהים אותו באופן וודאי, כאשר רואים אותו מאחוריו זה ספק, נמצא שאחוריים מראים על הסתרה ופנים על גילוי.
ונמצא שכל החטא של נדב ואביהוא היה שרצו להרגיש את פני הקב"ה, זאת אומרת גילוי גמור של הקב"ה, ולמה זה חטא, אדם רוצה ומשתוקק לבורא, אדם מעריך את מלך מלכי המלכים, ואוהב את מלך מלכי המלכים ומשתוקק לגילויו, אז זה נקרא חטא, הלוואי שכל העולם היו משתוקקים להבורא במקום להשתוקק לחומוס עם פלאפל ופיצה. באמת לגבינו זה לא נקרא חטא, לגבי אנשים נמוכים שהתענוגים שלהם בחיים זה תענוגי בשרים תענוגים בהמיים אז בוודאי שהשתוקקות לחוות להרגיש להתקרב להשם זה מצווה ולא חטא, לכן רבינו בעל הסולם כתוב שאמר למשמשו, רבי משה ברוך למבברגר אמר לו, "תדע לך, כל הצמצומים והמסכים שאנו לומדים בחכמת הקבלה, זה אתה צריך לעשות על התאוות הגשמיות, ולגבי ענין של רוחניות שם להיפך, אתה צריך לפתח את הרצון לקבל דווקא". כי באופן טבעי הרי האדם, לא משתוקק בכלל לרוחניות, כי עין רואה ולב חומד, והעין של האדם בכלל לא רואה רוחניות, היא רואה רק את התאוות הגשמיות.
לכן דווקא ברוחניות צריך לפתח את הרצון לקבל, לאחר שאדם עולה מכתה א' לכתה ב', זאת אומרת שהוא מאס בכל התאוות הגשמיות והן משולות בעיניו לעפר, ועיקר התענוג שלו בחיים זה הבורא יתברך, ועל התענוגים הגשמיים עשה צמצומים ומסכים, הוא לא נותן לרצון לקבל הגשמי את מה שהוא רוצה, אז האדם עולה לכתה ב' ואז מלמדים אותו, שגם בענין הרצון לקבל הרוחני צריך לעשות צמצומים ומסכים, בכדי שלא יקבל את האור הגדול הזה לתועלת עצמו, וכאן נדב ואביהוא, שניהם היו צדיקים גמורים, אנשים כל תאוותם והשתוקקותם להשם, וגם את אור השם הזה שהמשיכו פני השם, וודאי לא המשיכו סתם לתועלת עצמם, אלא רצו להשפיע נחת רוח ליוצרם, שהיות שהבורא רוצה להיטיב לנבראיו, רצו להשפיע לו נחת רוח ולהמשיך את האור הגדול הזה ולקבל אותו.
אבל זה היה אסון, לפי חוקי הקדושה, נקבע שאדם צריך ללכת בעיקר באמונה ולהיות ניזון מהארה קטנה בלבד של אור פני השם, והם המשיכו את אור פני השם בתכלית הגדלות, וכאן התורה מציינת שזה החטא, "שאו את אחיהם מאת פני הקודש", כלומר מהמצב הזה שהמשיכו את הפנים העליונות פני הקודש, מאת זה צריך להוציא אותם החוצה, "קרבו, אתם צריכים הוא אומר אל מישאל ואלצפן אתם צריכים להתקרב למצב הרוחני שלהם, ולהוציא אותם החוצה".
כמו במשל, לפעמים אדם רוצה להחזיר אנשים חופשיים בתשובה, אז הוא צריך להתקרב אליהם, אחרת לא יהיה לו מכנה משותף עימם, הוא צריך ליצור איזה מכנה משתוף עם החיים שלהם, ואז הוא יכול לשלוף אותם החוצה. מישאל ואלצפן בעצמם מרמזים על כלים דהשפעה על רצון להשפיע, מישאל מלשון שאלה, כמו"שואלים על הגשמים", שהוא בחינת אמונה, גם המושג מי מורה על נ' שערי בינה, (מ' = 40, י' = 10 מי = 50 = נ' שערי בינה) הבינה תכונתה השפעה, ואלצפן מראה שמבחינתו האור צפון, הוא מוכן לעבוד רק באמונה.
כיוון שמישאל ואלצפן מבחינת נשמותיהם היו בחינה של כלים דהשפעה, היו דווקא הם צריכים לתקן את החטא הזה של נדב ואביהוא לכן כתוב, "קרבו שאו את אחיכם, מאת פני הקודש, אל מחוץ למחנה". מחנה הוא מלשון חן, רבינו בעל הסולם היה מסביר שחן הוא ענין של אמונה, כמו שאדם אומר על דבר פלוני, "יש לזה חן בעיני", מתי אומרים יש לזה חן, מתי שאני לא יודע להסביר באופן הגיוני בדיוק למה זה נראה לי, אבח אני אומר, "יש לזה חן", זאת אומרת שזה ענין של למעלה מהדעת, שמורה על אמונה, כיוון שכלל ישראל הלכו באמונה, ונדב ואביהוא פגעו באמונה, לכן צריך להוציא אותם מחוץ למחנה, "וַיִּקְרְבוּ, וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה--כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר מֹשֶׁה".
מה זה כותנת, כותנת זה בגד חיצוני, זאת אומרת מכל האור הגדול שהמשיכו נשארה רק הארה קטנה ודקה, זה נקרא כותנת. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו, שלא לנהוג מנהגי אבלות, רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ, וְלֹא תָמֻתוּ, וְעַל כָּל-הָעֵדָה, יִקְצֹף; וַאֲחֵיכֶם, כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל--יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה, אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה". זאת אומרת לא לגדל שיער, גידול שיער זה מנהג אבלות, בגדיכם לא תפרומו, אסור לפרום את הבגדים, גם זה היה מנהג אבלות, ולא תמותו, כי אם אתם תנהגו מנהגי אבלות, אז אתם תמותו, ועל כל העדה יקצוף, אם אתם תמותו, אז יהיה מידת הדין מתוחה על כל העדה, אז אתם אסור לכם לנהוג אבלות, מדוע, מפני שהם הכהנים עסקו בחנוכת המשכן ומימלא זה זמן שמחתו של הקב"ה, אז לכן אסור להם לעסוק באבלות, כך זה לפי הפשט.
"וַאֲחֵיכֶם, כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל--יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה, אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה", זאת אומרת כלל ישראל יבכוף אבל לכם אסור להיות באבלות, אומר רש"י, "אחיכם כל בית ישראל יבכו מכאן שצרתם של תלמידי חכמים מוטלת על הכל להתאבל בה", מדוע, אז זה פשוט, היות ותלמיד חכם הוא המרכז של ישראל, ושכלל ישראל צריך להיות מונהג ע"י התורה והמצוות, ממילא צרה של תלמיד חכם נוגעת לכולם, אפשר ללמוד זאת גם באופן פרטי שבכל אדם יש תלמיד חכם, הנפש דקדושה שלו שמקושר להשם, ויש בו כלל האברים הרצונות והמחשבות, והתלמיד חכם דהיינו הנפש דקדושה, הוא זה שצריך להנהיג, וממילא יש לתלמיד חכם איזה צרה, אם יש לנפש דקדושה איזו צרה איזו בעיה איזה לחץ, אז זה נוגע לכל כלל ישראל הצרה הזאת, זאת אומרת זה נוגע לכל האיברים לכל הרצונות, כל המחשבות, כולם צריכים להתאבל ולהרגיש את הבעיה שיש לנפש דקדושה שבאדם.
כל טוב הצלחה וברכה
...
תמונה Thomas Weidenhaupt