וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה

כי מילת דודאים יורה על שם עצם בהוראת רבים. זאת אנו רואים לפי בקשת רחל מלאה, "תְּנִי-נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ", שכן ראובן בכור היה, ובכור נוטל פי שניים, לכן אחז בשם עצם שהוראתו כפולה. מתוך הכפל מבקשת רחל אחד, תני נא לי מדודאי בנך, כלומר מתוך הכפל, ומשתמשת בה' מילים ובראשי תיבות ת"ן לי מ"ב (שמות) כלומר מבקשת סוד פתיחת הרחם. שהוא בסוד מ"ב שמות.

תשובת לאה, "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי?", כי מעט יורה על טעם, והוא טעמי תורה, כלומר יש לך טעמי תורה וכעת את רוצה לאחוז גם ב-מ"ב שמות?

התרת רחל, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ", כלומר ישכב עם השנואה, והאהובה תקבל מ"ב שמות, המסוגל לפתיחת הרחם. הפועל ישכב מורה על יש+כב שהם כב אותיות, כלי המלחמה של עובד השם, יש+כב כלומר ישכב שכיבה מלמדת על קטנות שכן בשכיבה הראש והרגליים באותה קומה. ורק כאשר עובד השם מסכים לקטנות לשכב עם השנואה, כלומר להסכים לייחוד עם בחינת השפעה שבאדם, שהיא בחינת קטנות, כי קבלה נחשב גדלות אצלו. רק אז מגיע השוויון המיוחל כי אהבה נקראת שווי צורה, ותחת שווי צורה תתיר צרורה. היא הנשמה הצרורה בצרור החיים.

ומספרת התורה, וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה, בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי;וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶל-לֵאָה; וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב, בֵּן חֲמִישִׁי.

וַתֹּאמֶר לֵאָה, נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי, אֲשֶׁר-נָתַתִּי שִׁפְחָתִי, לְאִישִׁי; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, יִשָּׂשכָר". כי אדם שעובד מצפה לשכר, לאה האמינה כי נתינת השפחה (זלפה) גרמה לה להפקד בבן החמישי הוא יששכר, וגם ילדה בן שישי ליעקב, כי בשם יששכר, מופיע אותיות שש, רומז על בן שישי ליעקב הוא זבולון.

נמצא כי בסבת הדודאים שהביא ראובן לאמו, לאה, נולדו שני ילדים יששכר וזבולון, וזאת אע"פ שנתנו גשמית לרחל. נמצא כי כוונת הנותן (ראו בן, יתר שאת ויתר עוז) חשובה היא, שבסיבתה נולדו שני בנים.

נמצא, לאה ילדה ליעקב ששה בנים; זלפה, שפחתה, שני בנים; ובלהה, שפחת רחל, ילדה שני בנים, סך הכל עשרה בנים. ובתשלום עשרה בנים ליעקב, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ.  וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי. וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר:  יֹסֵף יְהוָה לִי, בֵּן אַחֵר,שנאמר אח לצרה יוולד, נמצא כי בברכת הדודאים נמשכים גם הפעם שני בנים, יוסף ובנימין.

נמצא בסיבת ראובן נולדו ארבעה בנים. יששכר, זבולון, יוסף ובנימין. יוסף נקרא על שם אסוף חרפת הגלות ובנימין על שם קדושת ארץ ישראל. שכן רק לאחר לידת יוסף, הוא הכוח המאסף את חרפת הגלות, ניתן ליעקב הכוח והעוז לעזוב את בית לבן.

עשרה בנים נולדו ליעקב, ואחר נולדה בת, דינה שמה, היא האחת עשרה. לכאורה יוצאת דינה מתחום עשר הספירות, לכן כותבת התורה ותצא דינה שיצאה מתחום קדושת עשר הספירות, ונאנסה ע"י שכם בן חמור, ונתעברה בבת וקראתה בשם אסנת שהיא אותיות אסון ואונס, ונתגלגלה למצרים וּנשֹאָה יוסף, בשל הקמע שכתב לה אביו יעקב. נמצא כי הבן האחד עשר, תקן את תולדות הבת האחת עשרה, היא דינה, שנאמר את והב בסופה, אהבה בסופה, ונולדו מנישואין אלו של יוסף לאסנת שני שבטים מנשה ואפרים, הנכללים במנין שבטי ישראל.

נמצא כי ברכת הדודאים הניבה חמישה שבטים לישראל: יששכר, זבולון, בנימין, אפרים ומנשה. ונתקיימה בקשת אלישע, יהי נא פי שניים ברוחך אלי, שרוח המקבל תהיה פי שניים מרוח הנותן וזה סוד "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים".