"ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע"
פרשת השבוע פרשת מצורע, פרק טו פס' טז' "וְאִישׁ, כִּי-תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זָרַע--וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב". זרע הוא נוטריקון זה-רע, עניין של הכרת הרע, עניין של הכרת הרע הוא דבר נצרך לאדם, אדם צריך לעשות בקורת על מעשיו ולראות את המעמד שלו, את האגואיזם שלו, את הרצון לקבל שלו, אדם צריך בכל יום ויום לעשות לו זמן, שבו הוא עושה בקורת על עצמו, אבל למרות שהבקורת היא נצרכת, והיא טובה והיא מביאה את האדם לתפילה להשם, להשתדלות מצד עצמו לתקן, ולנצרכות להשם כל זה טוב מאד.
אדם צריך לעשות כל יום בקורת על עצמו, לראות איך הוא בין אדם לחברו, איך הוא עם המשפחה שלו, איך הוא מבחינת יחסו להשם, אבל הכרת הרע יש בה אלמנט שלילי גם, שבזמן שאדם מתבונן ברע וכואב את הרע ומתייסר, אז בעצם הוא מנותק מהאמונה שהשם יתברך הוא הטוב והמיטיב, כי עכשיו המטרה של ההתבוננות ברע, זה להתייסר ולכאוב את הרע, על מנת שיהיה צורך וכלי וחסרון, והשתוקקות לישועת השם, וזאת הטומאה המתוארת כאן בתורה, שאדם שיוצאת ממנו שכבת זרע, אז הוא נהיה טמא, מצד אחד זה נצרך, מצד שני יש כאן טומאה, לכן ורחץ במים את כל בשרו, צריך לרחוץ את עצמו בתוך מימי התורה, בכדי לתקן את הפגם ההוא.
המאור שבתורה מאיר לאדם, שוב את גדלות השם, זה נקרא 'בשר' בא שׂר, בא גדול, גדלות השם, וטמא עד הערב, זאת אומרת יש לו זמן של טומאה כפי שאמר, " וְכָל-בֶּגֶד וְכָל-עוֹר, אֲשֶׁר-יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת-זָרַע--וְכֻבַּס בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב", זאת אומרת לא רק האדם עצמו, אלא כל הכלים שלו, הדברים הנלווים אליו, מחשבותיו, חסרונותיו, כל איבריו הרוחניים, "אִשָּׁה, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זָרַע--וְרָחֲצוּ בַמַּיִם, וְטָמְאוּ עַד-הָעָרֶב", איש ואישה מצד הפנימי זה כמו נשמה וגוף, אור וכלי, ט' ראשונות ומלכות, זאת אומרת בענין הזה של הכרת הרע מעורבים איש ואישה, זה כמו בכח ובפועל, אור וכלי, זאת אומרת שמאיר לאדם הבזק לראות עד כמה שהוא רע, זה נקרא איש ואחר כך זה יורד לו להרגשה גמורה, זה נקרא כלי, וזה נקרא אישה, בכל מקום שיש הכרת הרע, למרות שזה נצרך מאוד, וזה צריך להיות חלק מעבודת השם שלנו, בכל אופן זה גורם לטומאה.
"וְאִשָּׁה כִּי-תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ--שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ, וְכָל-הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב", אישה שזב דם מבשרה, זה נידה, יש ענין של שבעה ימים תהיה בנידתה, דם מלשון דומם, מלשון דממה. יש אדם, כשמורידים את הא' מן האדם אז נשאר דם, זאת אומרת שבזמן שנותק הקשר עם האלף (א) אלופו של עולם, אז מהאדם נשאר רק דם, מה זה דם, אדם דומם, בלי רוח חיים.
זאת אומרת ענין של זיבת דם, משמעותו שהאישה נמצאת במצב שאין קשר עם אלופו של עולם, יש מצבים של ירידה, שאדם נדבק בכל מיני תאוות גשמיות, הגוף שלו מצייר לו כאילו ישיג אילו תענוגים עצומים ושוכח מקב"ה, וזה נקרא שהאדם נכנס למצב של טומאה, "שבעת ימים תהיה בנידתה", זה כמו נידוי, זה נמשך משבעת הספירות חג"ת נהי"מ שהאדם המתנתק מן הבורא פוגם בהם.
כי הבורא כלפי הנשמות מופיע בשבעה אופנים של גילוי המכונים, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, שבעה אופנים של גילוי, והאדם המתנתק פוגם בהם, " וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ, יִטְמָא; וְכֹל אֲשֶׁר-תֵּשֵׁב עָלָיו, יִטְמָא". שכיבה וישיבה הם מצבים רוחניים, שכיבה היא מצב נמוך ביותר שבו הראש והרגליים הם בקומה שווה, ישיבה היא מצב של חצי חצי, אבל התורה רוצה לומר שבכל המצבים, אז האישה היא טמאה, מי זה האישה, הגוף, הנשמה היא האיש והגוף הוא האישה.
"וְכָל-הַנֹּגֵעַ, בְּמִשְׁכָּבָהּ--יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְכָל-הַנֹּגֵעַ--בְּכָל-כְּלִי, אֲשֶׁר-תֵּשֵׁב עָלָיו: יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב", זאת אומרת התורה רוצה לומר שכל מי, בגשמיות הכוונה כל מי שנוגע אז נעשה טמא, אך במבחינה רוחנית הכוונה שכל מחשבה, כל החלטה או כל רצון של האדם, שיש לו מגע עם המצב הזה המנותק מהבורא אז הוא נהיה טמא, "וְאִם עַל-הַמִּשְׁכָּב הוּא, אוֹ עַל-הַכְּלִי אֲשֶׁר-הִוא יֹשֶׁבֶת-עָלָיו--בְּנָגְעוֹ-בוֹ: יִטְמָא, עַד-הָעָרֶב", זאת אומרת איש הרי אמרנו זו בחינת האור הנשמה, כל אור שיכנס באדם במצב הזה, הוא יקבל עליו יחסית למצבו של האדם את הטומאה, זאת אומרת, כל מגע של אדם במצב הזה, עם העליון יתברך, עם הבורא, כלפי האדם, ודאי לא כלפי האור העליון לכשלעצמו, כי לא שייך באור העליון טומאה ודאי חס ושלום, מדובר הכל כלפי הרגשת האדם.
אחר כך התורה מתארת "וְאִשָּׁה כִּי-יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים, בְּלֹא עֶת-נִדָּתָהּ", זאת אומרת יש ענין של עת נידתה זמן קבוע של נידה, מה שנקרא מחזור, וסת, ויש מצב שאישה מדממת בלי קשר לעת נידתה. אלא כבר מחוץ למחזור, מחוץ לוסת מצד איזה חולי, בעיה. זה מזכיר מאוד את המחזור שאנחנו רואים בלבנה. בלבנה הרי יש מחזור קבוע, בתחילת החודש היא קטנה מאד, ולא רואים אותה ואחר כך עד אמצע החודש היא הולכת וגודלת, עד שהיא נעשית לבנה במילואה, ואחר כך חוזרת ומתקטנת, יש מחזור קבוע, וכך הוא מחזור עבודת השם של האדם, מתחילים בתכלית הקטנות שאז האדם צריך ללכת באמונה, כשאדם הולך באמונה כראוי ומקבל עול מלכות שמים כראוי, אז האדם זוכה לגדלות השם אחר כך, ועל זה מרמז אמצע החודש, ואח"כ שיש גדלות השם אז כבר הסברנו כמה פעמים, שזה צריך להיות זמני רק בבחינת "אורחא למעברי ביה", כי אחרת התענוג הגדול של גדלות השם יכול להגדיל את הרצון לקבל ולפרק את כל המערכת, לכן הלבנה הולכת ומתמעטת שוב ושוב מתחיל המחזור מחדש.
חודש טוב ברכה והצלחה
תמונה mat.teo