כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

29-5b

בשעה שיורדים בני יעקב למצרים הם אומרים לפרעה, "לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי-אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְעַתָּה יֵשְׁבוּ-נָא עֲבָדֶיךָ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן". נשאלת השאלה, מדוע משתמשת התורה בביטוי ארץ כנען כמקום שבו מתגלה הרעב הכבד ? יכולה התורה לכתוב, 'כי כבד הרעב בארץ' כפשוטו.

זאת ועוד, יכלה התורה להשתמש בביטוי ארץ ישראל לציין שם של מקום: אך השם ארץ ישראל איננו מדייק מבחינה היסטורית, שכן ה'ארץ' תקרא ארץ ישראל רק כאשר יחזרו בני ישראל ממצרים, ויהפכו לעם ישראל בהליכה של ארבעים שנות דור במדבר, רק אז, יהיה הקיבוץ המפואר בני ישראל ראוי להפוך לעם ישראל ויוכל להכנס לארצו היא ארץ ישראל, כחתן הנכנס לחופתו.

נמצאנו חוזרים אל השאלה בה פתחנו, מדוע מתגלה הרעב הכבד בארץ כנען ? לשם כך נדרש להסביר מיהו כנען, ומהי תכונתו. כנען הוא בנו של חם, נכדו של נוח. לנוח היו שלושה בנים: שם חם ויפת, שהם בחינת ג' קווין, שפ הוא בחינת קו ימין, חם בחינת קו שמאל, ויפת הוא בחינת קו אמצעי.

כאשר מסתיים המבול נוטע נוח כרם, שותה מהיין ומשתכר באהל. חם, בנו של נוח, מבחין בגלופין של אביו ומספר על כך לאחיו, שם ויפת. שם ויפת נרתמים לשמירה על כבוד האב, וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ. (בראשית ט' ג') כלומר מבחינת פנימיות הדברים, גילוי הערוה שנעשה בנח, סובב על כנען, בנו של חם, בחינת קו שמאל ודין, בעוד ששם ויפת הנבחנים לקו ימין וקו אמצעי, מכסים את ערות אביהם, שם מבחינת קו ימין היא אמונה, ויפת מבחינת קו שמאל הוא רחמים. כאשר גילוי הערוה שמציג חם, ממשיך את קו שמאל, הוא בחינת דין, במקום להתנגד לו.

כאשר מקיץ נוח ונודע לו הדבר הוא מקלל את כנען, נכדו, על מעשה אביו, חם, שראה אותו גלוי באהל שרוי בגילופין, וסיפר על כך לאחיו. וכך אומר נוח: אָרוּר כְּנָעַן:  עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו.   וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ. יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ (בראשית ט' כה - כז)

ומובא בתיקוני זהר דף לז/א

ובעטיפו דמצוה, דאתמר בהון וישימו על שכם שניהם, כגוונא דשם ויפת, דאתמר בהון ויקח שם ויפת את השמלה וגומר, וערות אביהם לא ראו, ערוה, איהי מסטרא דחם, ודא איהו יצר הרע, דמחמם גופיה לדבר ערוה (נ"א עבירה), וגלי עריין בעלמא, דאיהו מסטרא דנחש הקדמוני, דאתמר ביה ארור אתה מכל הבהמה, ובגין דהאי איהו מסטרוי, אמר ארור כנען וגומר:

ובעיטוף המצווה, שנאמר בהם וישימו על שכם שניהם, כגון שם ויפת, שנאמר בהם, ויקח שם ויפת את השמלה וגומר, וערות אביהם לא ראו, ערוה, היא מצד חם, וזה הוא יצר הרע, המחמם גופו לדבר ערוה (עבירה) וגילוי עריות בעולם, שהוא מצד נחש קדמוני, שנאמר בו ארור אתה מכל הבהמה, ומפני שזה הוא מצידו, אמר ארור כנען וגומר:

נמצא כי שורש הערוה הוא מעשה חם, וגילוי מעשה הערוה או העבירה מופיע בכנען בנו. השם כנען ניתן על שום הכניעה לדבר עבירה (ערוה). לכן מקלל אותו נוח, "ארור כנען", כלומר ארור הנכנע לדבר עבירה (ערוה).

הרצון להשפיע נחת רוח ליוצרו נקרא ארץ ישראל, ארץ שבה הרצון המכוון הוא כלפי האל, אותיות ישר+אל, ואילו הרצון לספק את צרכי עצמו, נקרא ארץ כנען, מלשון כניעה לר'צון ע'צמי הנקרא ר"ע. הרעב כבד בארץ כנען, מטעם שספוק רצונותיו העצמיים אינו מביא לשובע, ונמצא שהרעב בארץ כנען רק מתגבר והולך עד שחייבים לעזוב את ארץ כנען, או את הרצון המכביד והנכנע הנקרא סיפוק עצמי.

בשלב זה יורדים בני ישראל למצרים לארבע מאות שנה, בפועל ישהו שם כמאתים ועשר שנים, ויצאו משם ברכוש גדול וילכו במדבר ארבעים שנה, סה"כ מאתים וחמישים ושנה, שנאמר וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת, עד שיחצו את הירדן עם יהושע כעם ישראל, ויכנסו לארץ ישראל, כחתן הנכנס לחופתו.

שנה טובה וגמר חתימה טובה