בס"ד
שלום וברכה לכולם,
אמרו חז"ל מסכת שבת ל', אין השכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, אלא מתוך דבר שמחה של מצווה". וכן אמר דוד ע"ה ובמושב לצים לא ישב (תהלים א'). ובשער מאמרי רז"ל כתבי האר"י, כרך ו', עמ' כ"ג טור ב', א"ר ירמיה בר אבא, "ד' כיתות אין מקבלים פני שכינה, כת לצים וכת חנפים, כת משקרים וכת מספרי לשון הרע".
א. כת לצים
ב. כת חנפים
ג. כת משקרים
ד. וכת מספרי לשון הרע
דע כי בעולם האצי' יש ה' פרצופים והם א"א ואו"א וזו"ן, פירוש כי בעולם האצילות יש ה' פרצופים והם:
א. אריך אנפין (כתר) ב. פרצוף אבא (חכמה) ג. פרצוף אימא (בינה) ד. זעיר אנפין (תפארת) ה. נוקבא. (מלכות)
והנה כת לצים פוגם בא"א, וכת חנפים באבא, וכת משקרים באימא, וכת מספרי לשון הרע בזו"ן:
ולכן כל כת מאלו ד' כתות הפוגמות בד' פרצופין הנזכרים, אינו רואה פני שכינה שהיא הפרצוף הה' נוקבא דזעיר אנפין, כי הם, ע"י חטאם, פגמו אלו הד' פרצופין עליונים ולא נמשך אליה שפע הצריך לה.
ודע כי עון הלצים קל מכלם ולכן אינו גורם רק סלוק הארת א"א להאיר בתחתונים, ועון החנופות חמור ממנו כי גורם לסלק גם הארת אבא, שהיא יותר גרועה, ואינו מאיר בתחתונים, ועון השקר גדול ממנו כי גורם לסלק מן התחתונים גם הארת אימא, ועון מספרי לשון הרע חמור מכולם שגורם לסלק מן התחתונים (ד"ש דף ה' ע"א) אפילו ההארה התחתונים של ז"א.
עוון הלצים
והנה עון הלצים קל מכולם לפי שאינו עושה שום מעשה כלל רק דבור קל היוצא מפיו, ובפרט במ"ש רז"ל כי היושב ובטל מלעסוק בתורה נקרא לץ, כמ"ש בפרקי אבות *ר' שמעון אומר שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים, לכן אמר דוד המלך ע"ה, ובמושב לצים לא ישב, שלא יסלק את הארת אריך אנפין להאיר בתחתונים. כו' נמצא שהוא קל מאד ולכן אינו מסלק רק הארת א"א העליון מכלם אשר בדבר קל היא מסתלקת לרום מעלתה.
והנה מה שגורם הלץ הוא מבואר אצלינו בשער רוח הקודש בתקון עון הלץ וע"ש איך באחוריים של האצי' יש ק"ך (מאה ועשרים) צירופים של אלהים כמנין ל"ץ (מאה ועשרים) כי הליצנות גורם להגביר כח אלו הדינים של ק"ך אלהים שבאחוריים, מעלה אותם כנגד א"א ואז מסלק הארתם מלהאיר למטה, ואם אינו מתלוצץ מורידם למטה עד עולם הבריאה.
מדוע מגביר הליצנות את כח הדינים? לץ אותיות צל, צל נמשך מהמצאות של עצם בין אדם ובין השמש, למשל ביום שמש חם, אדם מחפש צל ומחסה מתחת לעץ כדי להסתתר מפני השמש הקופחת, היות שהעץ הוא עצם המבדיל ומפריד את האדם מפני השמש, מדוע? כי תחת השמש אדם לא יכול לנוח, היות שחומה מכה בו, ולכן הוא מחפש מסתור תחת עץ שיגן עליו מפני החמה הקופחת. זה בגשמיות. בפנימיות הנפש האדם, השמש נמשלת לדעתו של אדם, וחומה, חום דעתו של של אדם המכה בו, ושורף אותו עד כדי כך שהוא מחפש מסתור תחת צל. בגשמיות אנו מוצאים עץ ויושבים תחתיו, כדי לנוח, כדי לצנן את החום המעיק, בפנימיות, בנפשינו פנימה, כאשר דעתנו מכה בנו ללא הרף ושורפת אותנו ללא מנוח וללא רחם, אנו מחפשים צל, צל נפשי, את הצל הזה מספקת האמונה, כםי שאומרים גדולי ישראל, אמונה מעל הדעת, ברגע שאנו מכסים את דעתנו בצל אמונה, מאמינים שהכל לטובה, למרות הרגשותינו ומחשבותינו, או אז אנו זוכים למנוחה מדעתינו, הנמשלת לשמש.
כאשר מתהפכות האותיות, כאשר הופכות אותיות צל, ל-לץ, מקדימים האורות את הכלים, כיצד? לפי דברי האר"י אות ל' מורכבת מאות כ' כאשר מעליה כתובה אות ו', שהיא מהווה את דגלה של הל', באופן שכל אות ל' היא למעשה צרוף של אותיות כ"ו, שהוא הגימטריה של שם הויה פשוט (י,ה,ו,ה), ואחריה מופיעה ץ' סופית, שהיא אחת מה' אותיות סופיות מנצפ"ך שעניינן כוחות הדין שנתערבבו בכל ספירה וספירה. ומילת לץ אכן מופיע אור ה' במידת הרחמים שלו כ"ו, שם הויה פשוט כפי שאמרנו, רק שאור ה' הפשוט הזך מצוי בכלי צר של ץ' סופית, לכן אין מקום לאור לשכון בכלי והוא מסתלק ממנו.
כיצד מופיע הסבר זה בגשמיות? כאשר התהפכו האותיות מ-צל ל-לץ, כבר יצאנו מתחום האמונה והכיסוי אל תחום הנגלה, מדוע? כי הלץ מליץ על משהו שהוא נגלה וידוע לכולם, אחרת על מה יתלוצץ? זו הסיבה שלבושו של הליצן מצחיק, הוא גורב גרביים בצבעים שונים, המתוחות על רגליו בגבהים שונים, אפו עגול נפוח ואדום, בגדיו הלבושים ברישול, נוסכים במתבונן תחושה של חוסר סדר וחוסר פרופורציה, הוא אוחז בידיו חפצים שונים ומשונים ומפיל אותם מידו מבלי משים, פניו מאופרות בהגזמה רבה, והוא מועד ונופל באופן מכוון לעיני האנשים, במילים פשוטות, הליצן הוא מובחן, אי אפשר להתעלם ממנו, הוא נתפס בדעת, ובחושיו של האדם, הוא וגלוי.
כעת מדוע אומר דוד המלך ובמושב לצים לא ישב, כי לפי דברי רבי שמעון כל שנים שיושבים ואין בניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים, מדוע, כי שניים שיושבים הם משל לב' כתובים המכחישים זה זה, כי זה בטוח בדעתו המגולה שהיא נכונה, וגם זה שיושב מולו, בטוח שהוא צודק, והם מנסים לבטל אחד את השני, כמו שני גלדיאטורים, לכן מביא פה רבי שמעון את ענין התורה, כי התורה היא קו אמצעי וממצע בין שניים, ברגע שכל אחד מן השנים מתיחס למקור רוחני שהוא יותר גבוה וקדום ממנו, הוא מתחבר אליו בקשר של שווי צורה הנקרא אהבה, ולא רוצה יותר לבטל את חברו, לכן כל שניים שיושבים ואין בניהם דבר תורה הרי זה מושב לצים, כל אחד מתעסק בנגלה שלו, בדעת שלו, ואף אחד אינו עוסק בבורא עולם שהוא נסתר וקו אמצעי ורחמים, לכן נתן לנו דוד המלך סייג, ובמושב לצים לא ישב, לא כי במושב לצים אסור לשבת, אלא כי כאשר יושבים במקום אשר לכאורה כל העניינים מגולים שם בדעת, מסתלקת הארת אריך אנפין שהוא הארת האהבה והרחמים הגמורים, כי מושב לצים, הוא כמו חטא העגל, כולם מצביעים עליו אומרים, "אלה אלהיך ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים", וכל מקום של גילוי דוחה את הארת אריך אנפין הזכה, ומסתלק אורו של אינסוף מן כלי הקבלה של האדם המכונים בשם דעת, וכל הסתלקות ועליה כזו של אורות הזכים היא מטעם הפוך הצורה, שאור הזך רוצה להשפיע וכלים גסים ועבים רוצים לקבל.
עוון החנופה, השקר ולשון הרע
ועון החניפות חמור יותר לפי שהלצים דוברי אמת, אלא שהוא בדרך ליצנות, אבל החנפים אמרים שקרים להחניף לחבריהם, ולכן גורמים כי גם אבא יסלק הארתו למעלה, כלומר שגם הארת החכמה המכונה בשם אבא, תסתלק ותעלה מן הכלים, ונלע"ד ששמעתי ממורי זלה"ה כי חנפים בגי' קפ"ח שהם אחוריים דאבא שהם אחוריים דהוי"ה דיודי"ן שהיא בגי' קפ"ד ועם ד' אותיות הפשוטות של ההוי"ה עצמה הרי קפ"ח, כי החנופה, אין בה אמת והם דברים המגדילים את העדר האמת, ועון השקרים חמור ממנו, כי אלו השקרים אינו מדבר מי שמשקר ואינו מזיק בדבורו אמנם הוא בשקרים אשר על ידם נמשך היזק וחסרון ממון לזולתו ולכן גורם לסלק גם הארת אימא, כי אמא מלשון אמת, אמה ומידה, ובאין אמת מסתלקת הארת האמא, שהיא בינה. ונלע"ד ששמעתי ממורי זלה"ה כי שקרים בגי' תר"ן שהם ב' פעמים שכ"ה דינים שהם באימא ובמלכות ושתיהם כלולים למעלה באי' ולכן פוגם באימא כי גורם התגברות כל אלו הדינים שבה. ועון מספרי לשון הרע חמור מכולם, וכמ"ש ז"ל שהוא חמור מן עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים לפי שגורם לשפוך דם חבירו, ולכן פוגם אפילו בז"א, ומסלק הארתו מן התחתונים ונשארת השכינה בלי שום הארה כלל ולכן מספרי לשון הרע חמור מכלם, ונודע כי ז"א הוא אות ו' של ההוי"ה והוא נק' לשון בסוד לשון למודים ולכן פוגם בז"א, ובסוד לשון המשקל האמצעי המכריע בין שתי הכתפות:
הסבר כי הלשון הוא קו אמצעי, כמו אות ו' משם הויה, והוא יכול להכריע, אם לשבט או לחסד, וברגע שהוא מספר לשון הרע, הוא דן את עצמו ואת העולם לכף חובה, ולמעשה הוא שופך דם חברו, שהוא הקב"ה, שנאמר עשה לך רב, וקנה לך חבר. כי אם היה בקשר של לשון לימודים עם בורא עולם, לא היה מדבר עליו לשון הרע ולא היה שופך דמים. והוא ענין של להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, כי כאשר האדם שומר על לשון לימודים עם בורא עולם ולומד ממנו, כי בורא עולם הוא חכם, והלומד מן החכם נקרא תלמיד חכם, אז לשונו הוא לשון לימודים, ואם אינו לומד מן החכם, מבורא עולם, אלא מעצמו, הרי שלמעשה גורש מעדן החכמה, ולשון הלימודים שהיתה משמשתו בקשר עם הבורא, נהפכת עליו בדמות להט החרב המתהפכת השומרת את דרך עץ החיים, ומקיאה אותו החוצה, מעדן החכמה האלוקית לשפוך דמים, כי כל מי שאינו עוסק בחכמה האלוקית, שופך דמים.
כל טוב הצלחה וברכה בלימוד תורה
~~~~~~~
הערה: לפי כתבי האר"י שניים שיושבים ואין בניהם דבר תורה, נאמר ע"י רבי שמעון, ולפי משנה אבות ג' ב' מאמר זה מיוחס לרבי חנינא בן תרדיון.