מהו שורשו הרוחני של האסור להבעיר אש בשבת?

בס''ד

שלום וב רכה לכולם,

תמונה  uetchy

מהו שורשו הרוחני של המנהג שלא להבעיר אש בשבת בקהילות ישראל? כותב בעל הסולם, כי כל מקום שהתורה מזכירה איסור, אין פירושו שיש אסור מחמת עונש, כי זה פירוש ילדותי, ולא בכך עוסקת התורה הקדושה, אלא כל פעם שהתורה אוסרת דבר וענין הוא מטעם שהוא שאינו אפשרי.

הנה זהר פרשת ויקהל אות רנח) בגין דכל אשין וכו': משום שכל אש אחרת, שאינה של קודש, נסתרת ונגנזת ביום השבת, חוץ מאש אחת שבקדושה עליונה שנתגלה, שהיא ממסך דחירק שבקו אמצעי דבינה שחזרה לחכמה, ונכללת בקדושת השבת, שהיא המלכות המלבשת את הבינה. וכשאש הזאת מתגלה, כל אשים אחרות נסתרות ונגנזות לפניו. ואש ההיא היא של עקדת יצחק, דהיינו של קו אמצעי העוקד וקושר את קו השמאל שנקרא יצחק, שלא יאיר אלא ממטה למעלה, כדי שיכלול בימין. שהיא מתלהט על המזבח ביום השבת. כלומר שאש המזבח הבוער גם בשבת הוא נמשך מאש הזה דקו האמצעי, למלכות הנקראת מזבח. ומשום זה צריך לברך על מאור האש, במוצאי שבת. ואש הזו אין הכוונה על אש של חול אלא על אש של שבת, שאש הזאת היא אש היוצאת מאש של מעלה, שנמשך מקו אמצעי אל המזבח, שהיא המלכות. כנ"ל.

סיכום הדברים: ביום השביעי שנוטריקון שלו הוא שבי היא, בו מדברים על הנשמה האלוקית, שהיא חלק אלוה ממעל, מתגלה הקשר שבין העולם הזה לעולם הבא. כיצד? ביום השבת, כאשר אנו שובתים ממלאכה, אנו חווים מציאות של קיום הכל, ללא עמל ויגיעה שלנו. לכן נקראת השבת מעין עולם הבא, שאין בו טורח ועמל כלל. בו הכל ניתן.

לכן כאשר כותבת התורה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, הוא לא כי חל איסור טכני, אלא פשוט כי לא ייתכן שביום השבת תהיה מציאות של מקורות אש נוספים חוץ מאש אחת שהיא אש של קודש, שכל הוויתה היא להיטיב לנבראיו.