מהו שורשו הרוחני של הסנה הבוער

שלום לכולם,

מה מלמדנו מעשה הסנה הבוער, ומאיזה שורש רוחני הוא נמשך? הנה כתוב וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל (שמות ג' ב'), מדרך הטבע הוא שהאש יכולה לבעור כל עוד יש אויר המזין אותה, ברגע שכּלֵה האויר, האש דועכת ומשתתקת. במעשה הסנה הבוער אנו רואים כי יש כל הזמן אספקה של אויר המאפשרת לו לבעור ללא הפסקה, נשאלת השאלה מדוע מהווה מעשה הסנה הבוער אות ומשל ליציאת מצרים.

כפי שאמרנו לעיל חוקי הטבע פועלים בפשטות מידה כנגד מידה, במקרה שלנו האש תבער כל עוד יש חמצן המזין אותה, תם החמצן, או האשראי שניתן לה, והאש תפסיק לבעור. מעשה הסנה הבוער מלמדנו כי החסד האלוהי המלובש באויר שאין לו סוף לעולם לא יכלה. לכן בדיוק כשם שהאויר המזין את האש במראה הסנה הבוער אינו כלה, כך לא יכלה החסד האלוקי לעולם, לכן היה מראה הסנה הבוער אות ומשל ליציאת מצרים כי בזכות החסד האלוהי נגאלו משעבוד, כי הנהגת העולם הזה היא בפרצוף זעיר אנפין והיא הנהגת המשפט או הנהגת חוקי הטבע, בה מים רותחים במאה מעלות צלזיוס, או קופאים באפס מעלות, ובחוקי הטבע יכולים להווכח כל  חושי האדם.

אך בהנהגת החסד והאהבה שאין לה סוף, שהיא מעל הזמן ומעל החומר ואיננה כפופה לחוקי הטבע, לא יכולים להווכח החושים, כי שורש החושים בהנהגת המשפט, הנהגת העולם הזה, מה שאין כן הנהגת האהבה, היא הנהגת העולם הבא, והנהגה זו אינה גלויה לכל איש ואיש, ובוודאי שאינה גלויה לו בחושיו, היות שהיא איננה נתפסת בחושים, לכן היה מעשה הסנה אות וסימן ליציאת מצרים, כי מדרך הטבע שעבד הוא עבד, בניו ובני בניו יהיו עבדים, לעבד אין רצון משלו, העבד עושה רצון אדונו, והוא כמו צילו של האדון, האדון מתנענע גם הוא מתנענע, אין לו חיים משל עצמו, הוא אינו רשאי לדבר, להביע דעה או לנקוט עמדה, הוא כעין חפץ, הוא בטל ומבוטל מפני אדונו משעבדו, הוא רק נתון למרותו. אבל החירות אליה שואף העבד אינה באה מצד הנהגת חוקי הטבע, או הנהגת הזמן, שהיא הנהגת העולם הזה, אלא החירות מקורה באהבה אינסופית שרוחש הבורא לנבראיו, וזה האות שניתן למשה רבינו במעשה הסנה הבוער, אהבת ה' לנבראיו חיה קיימת ונושמת לעד.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן