רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר מסתתרים במערה, על שום מה?

בס"ד

התרחש להם נס

לאחר חורבן בית שני גזרו הרומאים ששלטו אז בארץ שלא ללמד תורה. רבי שמעון בר יוחאי ששמע על הגזירה גינה אותה, ודבריו התגלגלו למלכות רומי שגזרה עליו מיתה. רבי שמעון ובנו, רבי אלעזר, התחבאו מפני הרומאים. וכך מספרת הגמרא במסכת שבת לג עמוד ב'.

אזל הוא ובריה, טשו [התחבאו] בי מדרשא; כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי [אשתו היתה מביאה לחם וקנקן מים ןאכלו]; כי תקיף גזירתא - אמר ליה לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן! אזלו טשו במערתא; איתרחיש ניסא, איברי להו [נברא להם] חרובא [70]ועינא דמיא [71] והוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארייהו בחלא [72]; כולי יומא גרסי, בעידן צלויי - לבשו מיכסו ומצלו והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו. איתבו תריסר שני במערתא, אתא  אליהו וקם אפיתחא דמערתא אמר: "מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה!"

הלך רבי שמעון ובנו והתחבאו בבית המדרש: כל יום היתה מביאה אשתו פת לחם וכד מים והיו כורכים (אוכלים). ראה רבי שמעון כי הגזרה עומדת בתוקפה (וכך) אמר לבנו: "נשים דעתן קלה עליהן, שמא יצערו אותה (את אמא) ותגלה להם, לרומאים, (מקום מחבואינו). הלכו והתחבאו במערה : התרחש להם נס, ונבראו להם (עץ) חרוב ומעיין מים. והיו פושטים בגדיהם, והיו יושבים מכוסים עד צוואריהם בחול: כל היום היו לומדים, ובזמן התפילה, לבשו כיסוייהם והתפללו, וחזרו ופשטו בגדיהם, כדי שלא יבלו. ישבו שנים עשר שנים במערה, בא אליהו ועמד בפתח המערה ואמר: "מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר ובטלה גזירתו!?"

פנימיות הדברים :

המעבר מבית המדרש למערה, מסמל מעבר ממצב של לימוד התורה כ-פרד פשט, רמז, דרש, למצב של לימוד תורה כפרד"ס, פשט רמז, דרש, סוד. כדברי הפסוק, "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ". כי בחינת סוד היא זו שמקרבת אדם לאלוהיו כי סוד ממתיקים בשניים.

המעבר מכד מים שהוא כלי קבלה שיש לו שיעור, למעיין נובע, שנביעת המים בו אינה מוגבלת.

המעבר מפת לחם, שהיא מזינה ומשביעה לקיבה, לקב של חרובין שהוא מזון דל. ראה פריו של החרוב שהוא שדוף ודק.

רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו היו מכסים את גופם בחול, ומשתמשים בעקרון של דומה בדומה מרפא.  הם מכסים את גופם שהוא חול, כלומר נבדל ונפרד, בחול שגם גרגריו נבדלים ונפרדים לרוב. לומר גופם עד צווארם הוא ימות החול (חולין) וראשיהם שבת קודש. כאשר הצוואר הוא המבדיל בין קודש (ראש) לחול (שאר הגוף).

כשם שהם פושטים את בגדיהם הגשמיים, כך הם פושטים את התורה ממלבושיה וכיסוייה. כי התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה.

והלבושין הם הספירות שמהם פורחות נשמות לבני אנוש. רבי שמעון ובנו, רבי אלעזר, משתמשים בלבושים אלו רק בשעת התפילה כדי לעלות ולהתעלות, "כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק" (אסתר ד ב).

שנזכה לקיים את הנאמר בסדר הברכות של ראש השנה, שנהיה לראש (של קודש) ולא לזנב (של חול).

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל.