בס"ד
שלום רב לכל בית ישראל,
"אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ".
פרשת השבוע פרשת 'עקב' וכך נאמר בה: "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ", פרק ח' פסוק ד', "וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה", ממילא כיוון שקבלת תנאים כל-כך טובים שלא היה בלאי בלבושים, והרגל לא בצקה, לא נתקלקלה, למרות שהלכו במדבר כל כך הרבה שנים, ממילא, "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ". אם בכל זאת הקב"ה משפיע לך ייסורים, דע לך שזה מחמת אהבתו אותך, כאשר ייסר איש את בנו, מחמת שהוא אוהב אותו.
ממילא, "וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ. כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, ארץ ישראל, "אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר", בכל מקום יש הרבה מים, "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ". העניין הזה עם מים זה קצת בעייתי היום, יש לנו משבר מים, אבל צריך להגיד שזה הכל תלוי במעשה התחתונים פשוט, " אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם", כאילו בקושי, "לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ", תוכל להשיג את הלחם בקלות, ברוב שפע, מרוב עושר של האדמה, האדמה תצמיח חיטים, שעורים וכו'. "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת", היא עשירה במרבצים טבעיים, "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", זאת אומרת השם יתברך נתן לנו ארץ טובה, ארץ בעלת שפע עצום, ואם אדם יבוא וישאל, אנו לא רואים את זה, התשובה היא הכל יחסי, תסתכל מה היתה ארץ ישראל לפני שעם ישראל חזר לפה, היה פה הכל מדבר, לא היה כלום, ועם ישראל תוך שישים שנה הצליח לפתח כאן, חקלאות יוצאת מן הכלל, אם כן מה נאמר ומה נדבר רק נודה לה', "וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".
נחזור על הדברים נתבונן בהם מבחינה פנימית, "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ", שמלתך זה לבוש, לבוש המלביש את הגוף, מבחינת חכמת הקבלה, לבושים מכונים אור חוזר, שזה הכוונה על מנת להשפיע שזה אדם מכוון, אם כן שמלתך לא בלתה מעלך הפירוש הוא, שהכוונה דעל מנת להשפיע, שהיא הלבוש שבו מתלבש אור האלוקות, זה לא נתקלקל, זה לא נמאס, "וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה", רגל נקרא הרצונות דקבלה של האדם, מלשון מרגלים שהרצונות דקבלה תמיד מרגלים לראות, איפה יכולים לקבל יותר תענוג, יותר סיפוק, יותר הנאה, וגם הרצונות דקבלה מרגלים אחר החברים לראות אם הם בסדר, אם הם פועלים כראוי ואחר הקב"ה לראות אם הוא באמת טוב ומיטיב, מפני שהרצונות דקבלה רוצים שהמציאות שסביבם תתנהל בצורה שמתאימה להם. כי הכל בחינת העוביות והרצונות דקבלה של האדם, לא נתקלקלו זה ארבעים שנה.
בשביל מה אדם צריך את כל הרצונות דקבלה, שמסבבים לו ייסורים רבים, על זה אומר הפסוק, "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ". כמו שהאבא מייסר את בנו, בשביל מה, בכדי להיטיב לו, כך גם הקב"ה מייסר את האדם, דהיינו מגדיל את הרצונות הקבלה שבו, בשביל מה, בכדי להיטיב לאדם, כי כאשר האדם רואה שרצונות דקבלה הולכים וגוברים עליו, כאשר הוא רואה שהבקורת של הרצון לקבל, היא נוקבת, שהוא שולל את החברים שסביבו, ואת הנהגת הקב"ה שרואה, אז זה צריך לדעת שכל זה בא מאת ה', "כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ".
ממילא כאשר אדם מאמין שכל הייסורים שיש לו, הן ייסורי הגוף, הן ייסורי הנפש, הן ייסורים רוחניים, הכל לטובתו, בכדי שיצטרך את עזרת ה', "וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ", צריך להתירא מהשי"ת, איזה יראה זאת? לא יראת העונש, למרות שמצד האמת אז הקב"ה יצר כאן מערכת שבאמת מענישה את האדם, כל זמן שלא הולך בדרך הנכונה, אבל היראה צריכה להיות יראת הרוממות, מטעם כבוד המלך, לא ללכת נגד הקב"ה, מטעם כבוד המלך, אז יש לנו כאן מצוות עשה, ומצוות לא תעשה. ללכת בדרכיו, זה מה הוא רחום אף אתה רחום, ליראה אותו, שלא לעשות ההיפך מרצון השי"ת, מטעם כבוד ה'. זאת אומרת הקב"ה צריך להיות כל כך יקר לנו, שאנו אוהבים אותו, לא רוצים חס ושלום בשום אופן לפגום בכבודו. כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, מביא אותנו אל ארץ ישראל, שהיא בחינת רצון להשפיע ואהבת הזולת אהבת ה', ארץ נחלי מים שהשפע האלוקי מתגלה בה בלי הגבלה. עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, רוב אור אלוקי מפכה. בבקעה, במקומות של ירידת האדם, שהאדם יורד למטה, אז על ידי תפילתו וזעקתו ממשיך את השפע האלוקי, ובהר, כאשר אדם מהרהר הרהורי גובה, הרהורים עליונים על גדלות ה', גם ממלא אותו השפע האלוקי.
ארץ שבעת המינים, חיטה ושעורה, ארץ ישראל נמשכת מעולם האצילות, יש בה תופעות שונות, חיטה היא מאכל אדם, מה זה מאכל אדם, אור החכמה, אור התגלות אלוקות. שעורה הוא מאכל בהמה, דהיינו בחינת אמונה. גפן זה יין גם מרמז על אור החכמה, מה יהיה ההבדל בין חיטה לגפן? חיטה זה בדרך כלל זה אור חכמה ממוזג מבחינת קו אמצעי, אבל בגפן, שזה יין, יכולים לשתות יותר מידי, ואז זה מפרק את כל המערכת, זה בחינת ג"ר דחכמה, צריך לראות לשתות יין רק במידה ובמשקל. תאנה, יש אומרים שעץ הדעת תאנה היה, מה זה תאנה, מלשון רמאות כמו הונאה, שאדם הראשון סבר שיכול לכוון על האור הגדול הזה על מנת להשפיע, אז זה גם מרמז על אור אלוקות, האמת היא שהכל מרמז פה על אור החכמה, חיטה מבחינת קו אמצעי, שעורה, זה ג"ר דחכמה, אי אפשר לקבל ג"ר דחכמה, אז צריך ללכת באמונה, כפי שאומרים חז"ל על הפסוק, אדם ובהמה תושיע ה', אלו שערומים בדעת כאדם, ומשימים עצמם כבהמה. גפן זה יין מרמז על חכמה, תאנה גם, רימון, אמר רבינו בעל הסולם מלשון התרוממות, למעלה מהדעת.
"אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ", זיתים יש בכל ארץ ישראל, זית מרמז על כמה וכמה דברים, קודם כל הזית הוא מר, זה מרמז על השגחת השי"ת שהוא טוב ומיטיב והיא נסתרת, אנחנו מרגישים הרבה מרירות בחיים, בפרט אדם שהולך בדרך ההשפעה, אז הגוף מתנגד מאוד, לכן מרגישים הרבה מרירות, אבל המרירות הזאת היא טובה לנו, כפי שאמרה היונה, ששלח נח, "מוטב יהיו מזונותי מרורים כזית ובידי הקב"ה, ולא מתוקים כדבש, בידי בשר ודם". הזית גם אין לו שלכת, יש לו את העלים כל השנה, זה מרמז על צל שמסתיר את מציאות ה', ואז האדם צריך ללכת באמונה תמיד. דבש, זה דבש תמרים, תמר זה גם דבר שיש בו שני הופכים, מצד אחד הוא מתוק מאוד, מצד שני תמר זה מלשון מר, אז גם זה מרמז על אותו ענין, שהאדם מרגיש מרירות בחייו, צריך להאמין שהכל מרצונו להיטיב לנבראיו, בפרט אדם שהולך בדרך ההשפעה מרגיש מרירות בגלל שהגוף מתנגד לזה, צריך להאמין שהכל לטובתו.
יוצא כך, יש לנו חיטה, שעורה, גפן ותאנה, ארבע ראשונים זה בחינת אור החכמה, רימון, זית ודבש, שלושת האחרונים זה בחינת אור החסדים, או אור האמונה. אלו הם שבעת המינים, שבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל, "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם", לחם מרמז על בחינת אמונה למעלה מהדעת, כי הלחם הוא מלשון מלחמה, ומלחמת החיים שלנו זה להאמין שאנחנו עומדים לפני מלך גדול ונורא, אז יכול אדם להתעסק עם האמונה במסכנות, זאת אומרת הוא משתדל לקבל עול מלכות שמים, אבל הוא מרגיש את עצמו מסכן מאוד, זה סימן שאתה לא בארץ ישראל, מי שנמצא בארץ ישראל, הוא לא אוכל לחם במסכנות, הוא שמח על כל מהלך ומהלך של אמונה, למעלה מהדעת שהוא יכול ללכת, "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם", אלא בשמחה ובשלמות, "לא תחסר כל בה", לא יהיה לך שום חסרון, בזה שאתה משפיע ומפקיר את עצמך ללכת עם אחרים בנתינה בבחינת שלי-שלך ושלך-שלך, ארץ שלא יהיה לך שום חסרון אם אתה הולך באמונה למעלה מהדעת ואתה לא מבין מה התועלת שיש לך מזה, אבל בכל זאת יהיה לך שלמות ושמחה. מטעם שאתה דבוק בה'.
" אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת", הרבה מרבצי טבע, יש בה גם כוחות הקליפות, אבניה מלשון הבנה, ברזל, זה קליפת הבחינה ד', כי בכל מקום שיש קדושה, יש גם סטרא אחרא, שרוצה לינק מהקדושה, אבל בכל אופן מהרריה תחצוב נחושת, נחושת מרמז על קו אמצעי, זהב הכסף ונחושת, נחושת זה בחינת קו אמצעי שבכל ענין ובכל דבר שיש לאדם צריך לתקן אותו, מבחינת קו אמצעי.
"וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ--וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ". צריך לברך את ה', להודות לה' על כל דבר, גשמיות, נפשיות, רוחניות, כל דבר שאנו זוכים בו, צריך לברך לה', וגם אם יש ייסורים, וגם אם יש בלבולים, צריך להאמין. "וְיָדַעְתָּ, עִם-לְבָבֶךָ: כִּי, כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְיַסְּרֶךָּ". רק מתוך אהבתך, צריך להכניס את זה בראש, לחיות לפי זה, ולחיות בשמחה גם במצבים קשים, אומרים חז"ל, מדין דאורייתא, מדין התורה, מתי אדם צריך לברך ברכת המזון, רק אחרי שביעה, אבל עם ישראל החמירו על עצמם, עד כזית ועד כביצה, הסביר רבינו בעל הסולם כך, מדין דאורייתא, רק כשאדם שבע, מרגיש טוב, הוא מרגיש שמחה, אז הוא צריך לברך את ה', אבל חכמינו זכרונם לברכה שהנהיגו לנו את דרך האמונה, אז הנהיגו לברך גם אם אדם לא אכל כדי שביעה, אלא אם הוא אכל כביצה, מה זה כביצה, אומר רבינו בעל הסולם, ביצה זה דבר דומם, לא רואים בו חיים, פתאום אח"כ יוצא מזה חיים, יוצא אפרוח, כך גם עבודת האמונה מוגדרת כביצה, בהתחלה אדם הולך באמונה שיש בורא, ורוצה להתבטל אליו ולהשפיע, לבטל את עצמו לחברים, רק לדאוג לחברים, אבל הוא לא מרגיש כלום, אין לו פיד-בק, אומרים לו אם תקבל את האמונה בשמחה, ותברך את ה' גם על עבודת האמונה למעלה מהדעת, אחר כך תראה חיים. אותו דבר זית, זית זה דבר מר, אדם מרגיש שמר לו, כשהוא באמת משפיע באמת משעבד את עצמו לאחרים ודואג לאחרים, בכל שעל וצעד, אז הגוף מתחיל לתת לו מרירות, קשה לגוף עם כל הדבר הזה, וגם יש התנגדויות מבית ומחוץ, ואם בכל זאת האדם מתאמץ לקבל עול מלכות שמים, ולברך את ה', גם על המצבים המרים, אחר כך הוא זוכה לכל מילי דמיטב.
להתראות לכולם, בהצלחה
שיעור וידאו "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ", פרשת 'עקב' מאת הרבי אברהם מרדכי גוטליב שליט"א
