בס"ד

הים התיכון נשקף מנחל אזוב (צילום יאיר זיידנר אתר מפה)

במצרים נחשב השה לאלהים, לכן נתבקש כל בית אב עברי במצרים, לקחת שה לבית אב בעשרה לחודש ניסן, לשמור אותו ארבעה ימים בבית עד שהלבנה מתגדלת להאיר, ואז לשחוט את השה בליל הארבעה-עשר שהוא ראש לחמישה עשר בו הלבנה במילואה. שחיטת השה, המסמל את אלוהי מצרים, נקרא פסח. בדם קורבן הפסח נצטוו בני ישראל במצרים לסמן את המזוזות והמשקוף, ובאופן הזה כאשר יגוף המשחית את בתי המצרים בלילה הזה, יראה את דם הפסח על המזוזות והמשקוף ויפסח על בתי העברים במצרים.

אך דם קורבן הפסח לא היה הדם היחידי בו סמנו בנ"י את המזוזות והמשקוף, יום הארבעה עשר בניסן היה היום בו מלו בני לוי את בנ"י שהיו במצרים, כי מפאת הגזרות שגזר פרעה במצרים בטלו ישראל המילה חוץ משבט לוי, ואילו על קורבן הפסח נאמר כל ערל לא יאכל בו, לכן בצהרי יום הארבעה עשר בניסן ערכו בני לוי מילה לכלל ישראל.

מלו אך לא פרעו, כי לא היה להם זמן להרפא מן הפריעה שלושה ימים, כי באותו הלילה היו צריכים לצאת ממצרים ולא יכלו להתמהמה. וכך למעשה אגודת האזוב שנתבקשו בני ישראל לטבול ב'דם היתה כפולה, כי שני דמים היו על הסף, דם הפסח, ודם המילה, שנאמר בדמייך חיי, בדמייך חיי, ב' דמים דם הפסח ודם המילה.

והענין הוא ב' קטבים בגלות מצרים, א' מיעוט חסדים (שבטלו המילה חוץ משבט לוי), ב' אחיזת הקליפות בהם, קוטב הא' נמשך מה' דמים טהורים שמועטים המה בסוד כלים בלי אורות, וקוטב ב' נמשך מה' דמים טמאים שדומה לניצוצי קרי דאדה"ר א' נמשך מהפלגה בסוד ומשם נפוצו ע"ד ומשם יפרד דד' נהרות (ממרן בעל הסולם זצ"ל, הגדה גלות וגאולה, שער הכוונות, ע' רנב).

דם המילה כנגד קוטב א', לגדל החסדים אפומא דאמה. דם הפסח כנגד קוטב ב' להעביר אחיזת הקליפות (וז"ס אשר פסח על בתי ישאל והבן זה) ממרן בעל הסולם זצ"ל.

ונראה כי טבילת אגודת האזוב בב' הדמים, היא גם תשובה על הקושיה השלישית שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים, טובלים את אגודת האזוב בדם המילה ובדם הפסח, שנאמר ב' דמייך חיי,  ב' דמים דם הפסח ודם המילה.

וטבילת אגודת האזוב שמפרש רש"י שלושה ענפים מאוגדים יחדיו הם אותיות יהו במילוי אלפין (יוד-הא-ואו, העולות בגימטריה ט"ל), וכאשר טובלים אותן בה' דמים טהורים מייחדים את שפע הט"ל בה' דמים טהורים מקבלים שם הויה במילוי אלפין העולה אדם, שנאמר אדם (דם המילה) ובהמה (דם הפסח) תושיע ה'.

חג שמח ופסח כשר לכל בית ישראל

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

ותתן לנו ה' אלוקינו באהבה, מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, את יום חג המצות הזה, זמן חרותינו מקרא קודש זכר ליציאת מצרים (צילום סי די בנק)

מה מהותה של הקדושה?

מהות של הקדושה, היא השתעבדות לבורא, הפרישה של האדם מהרצון לקבל שלו, הביטול של השתמשות ברצון לקבל שלו, וההשתעבדות לבורא, הדבקות בבורא, ההתבטלות לבורא, מה כל העיכוב שהבורא אינו מגולה? תארו לעצמיכם שהישות האלוקית אשר מנהיגה את כל היקום כולו, מחייה את כל היקום כולו. מספיק אם נתבונן בכדור הארץ הגדול הזה, כל בני האדם, כל התופעות וצורות החיים למיניהם של דומם, צומח, חי, מדבר, את כל זה מנהיג הבורא בזמן אחד, בתוך כוונה אחת, מתוך השגחה אחת.

תארו לעצמכם שהישות האלקית הגרנדיוזית הזאת היתה מגולה, מי לא היה רוצה להתחבר אליה, להתבטל אליה, רק הענין הוא שהישות האלקית נסתרת, ומדוע היא נסתרת, כי הבורא יתברך חשב שזה יותר טוב בשבילנו, עבורינו, שנעבוד אותו באמונה.

אבל אנחנו צריכים לנצל את הימים הקדושים של המועדים, בכדי להזמין ולקרוא לקדושה שתחול עלינו, ומשמעות הדבר שאנו מבקשים שהבורא שיגלה לנו את מציאותו, שיגלה את מעורבותו בבריאה, את גדלותו את שלמותו, בכדי שנוכל לזרוק את כל השטויות שיש לנו בחיים, ולנצל את החיים שלנו, לצורך העיקרי הזה של התחברות עם מלך מלכי המלכים, זהו המושג של מקראי קודש.

זכר ליציאת מצרים, הימים הקדושים של המועדים בכלל ופסח בפרט, הם זכר ליציאת מצרים, אבל אנו צריכים לעשות זכר לזה שעם ישראל יצאו משיעבוד מצרים, בכדי שנדע כל אלו האנשים המפותחים, אשר רוצים לצאת משליטת הרצון לקבל של עצמם, אשר מכונה 'מצרים', בכדי שהאנשים המפותחים האלו ידעו שכפי שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים בעבר, כך בכל דור ודור ובכל אדם ואדם, יכולה להתקיים יציאת מצרים, בכוחו של הקב"ה שטבע את הטבע של הרצון לקבל באדם, להוציא אותו משליטת הטבע הזה, ולתת לו טבע חדש של רצון להשפיע.

פרט וכלל שווים 

והדברים האלו נכונים הן לאדם הפרטי והן לכלל עם ישראל. גם כלל עם ישראל שבוי היום בתרבויות זרות, ואין מי שיבוא ויכול לשחרר את עם ישראל מהשיעבוד הקשה הזה. אם רוצים לדעת מה המצב של עם ישראל, צריכים לפעמים לשמוע קצת חדשות, כששומעים חדשות אז שומעים על הרבה מאוד אלימות, יש אלימות בתוך המשפחה, התעללויות, יש אלימות סתם בין אנשים. מקרים של סכינאות הם מקרים של יום יום, בכל מריבה קטנה, על מקום בספסל בגן ציבורי, על מקום חנייה אנשים שולפים סכין ודוקרים.

יש אלימות כנגד קשישים, יש אלימות כנגד ילדים וכו' וכו' אלימות רבה. ממה זה נובע כל זה? עדיין לא שמעתי ממי שהוא שקם ואומר, וודאי את האנשים האלו שעשו את המעשים הנפשעים הללו בוודאי צריכים לעצור ולהעניש נקודתית, אבל עדיין לא שמעתי מישהו שאומר שבעצם האשם העיקרי בכל האוירה הזאת, זו היא התרבות הישראלית, שהיא בעצם תרבות של אומות אחרות, לא התרבות הישראלית המקורית, והתרבות הזאת משודרת בכל אפשרויות המדיה השונות, אלימות לכל סוגיה, אז אני לא כל כך מבין, באים ומגישים כתבי אישום נגד אנשים שונים שהתנהגו באלימות, ואני לא חושב שצריך להצדיק אותם, אבל האם האשם העיקרי הוא לא התרבות החילונית? האם זה לא האשם העיקרי ... (תוך הדברים בשיעור שמע המצורף למרגלות הכתוב)

... נקוה לה' שיעזור לנו, לכולנו, לצאת משעבוד מצרים, משיעבוד של הרצון לקבל, מעבדות לחירות, הן האיש הפרטי והן עם ישראל בכללו, שנגיע למצב של חופש, ואין לך בן חורין אומרים חז"ל, אלא מי שעוסק בתורה מי שמשתית את החיים שלו על עקרונות התורה, על העקרונות של ואהבת לרעך כמוך, הוא הבן חורין האמיתי מכל היצרים ומכל התאוות שלו, נקווה לה' שיעזור לנו להגיע לזה, כל טוב.

תוך הדברים משיעור 'זמן חירותנו' מאת הרב אברהם מרדכי גוטליב שליט"א 

בס"ד

שבוע טוב ומבורך לכל בית ישראל,

משבושש לרדת משה מן ההר, נקהל העם על אהרון בדרישה להקים אלהים אשר ילכו לפניו, כי לא ידעו מה היה לו למשה אשר העלה אותם מארץ מצרים. יש המבארים את הפועל בושש, מלשון איחור ועיכוב, יש המפרשים מלשון בושה, לחכות עד בוש. ומנסיוננו אפשר לומר כי כאשר אנו ממתינים לבואו של מישהו, זמן ההמתנה נראה לנו כנצח, וזאת משום שהממתין נחשב באותה סיטואציה לפאסיבי (למקבל), בעוד שהאדם לו ממתינים עסוק בדבר מה או נמצא בדרך, כלומר הוא אקטיבי באיזה שהוא אופן (משפיע).

אהרון המבחין במתח הבלתי נסבל בין העם הממתין פאסיבית למרגלות ההר, ובין פעילות משה על ההר, מבקש לפרוק את מתח ההמתנה ע"י פעילות, מהי, פריקת נזמי הזהב מעליהם (דע כי נזם אותיות זמן, אהרון פועל בעקרון של דומה בדומה מרפא, הוא נוטל את הנזם, מתיך את אותיותיו וקונה זמן, בכך הוא פועל להקהות את תחושת הזמן החולף המורגשת בעולם החומר).

מהי ההתרחשות בשטח? העם הממתין למרגלות ההר לא יכול להיות בתחושה שלה אי-ודאות לגבי משה, הוא דורש נראוּת וודאות הנקלטת בחושים החומרים, ותבנית של שור אוכל עשב, העולה מתהליך התכת הזהב בהחלט ממצה את תחושת החסרון שלו על הקרקע. רק שעל ההר, במקום בו נועדים משה והקב"ה, תמונת ההתעסקות בהתכת נזמים לזמנים, לא פועלת נחת רוח כלל וכלל, עד שלסיבתה נכתב המדרש הבא:

אמר לו הקב"ה למשה: לֶךְ-רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם--עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.,

אמר לו משה לקב"ה : זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם, אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם; וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם, וְנָחֲלוּ, לְעֹלָם. וַיִּנָּחֶם, יְהוָה, עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.

אמר לו הקב"ה למשה: חייך משה, סלחתי כדברך, הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית ומעמיד בכל דור ודור ל"ו צדיקים המלובשים בי' ספירות להעמיד בהם את העולם, ושֵּׁם אני נותן לה "ברית הלוי". ל"ו י' פעמים, הרי ש"ס (360), והריני מידע אותה בהא הידיעה, שהיא אות ידועה בניך וביני, הרי שס"ה (365) כמנין ימות החמה וכנגד שס"ה גידין כמצוות לא תעשה.

שהרי עתידים לחטוא מלפני דרי עולם בעגל בכל דור ודור ולומר "אלה אלהיך ישראל", כנגדם הנה אנכי כרת ברית, היא ברית הלוי, כי אותיות "אלה" עולות גימטריה ל"ו, עליהן אמר הנביא, "אשרי כל חוכי לו", הללו ל"ו צדיקים נסתרים שחיכו (לו) למשה, ולא חטאו בעגל, עליהם מעלה הכתוב "הנה אנכי כרת ברית", היא ברית הלוי.

כל טוב ברכה והצלחה,

בס"ד

שלום רב לכל בית ישראל,

קדש ורחץ יחץ, כאשר אדם משכיל את האלקים הוא מקבל כח

בעל ההגדה נתן כמה וכמה סימנים לשלבים של ההגדה. השלב הראשון הוא עניין של קדש, זה הקידוש, עניין של קדושה משמעותו שהאדם מקדש את עצמו בכך דרכיו, והולך על פי רצון ה' ולא ע"פ רצון עצמו. ע"פ חכמת הקבלה דווקא כשמאירים המוחין הגדולים, ההשכלות האלוקיות הגדולות, דווקא על ידם האדם מסוגל לקדש את עצמו.

כאשר אדם משכיל את האלקים הוא מקבל כוח, לקדש את עצמו בכל דרכיו, ולכן הקידוש נעשה על היין, כי היין בגשמיות, הוא מסוגל לשמח אלוקים ואנשים אם שותים במידה, ואם עוברים את המידה, הוא הופך את האדם לשיכור, ולתת אדם, בהמה, וזה רמז לעניין ההתקדשות בכל תחומי החיים, ואם האדם משתמש במה שצריך להשתמש, הגשמי והרוחני לפי רצון הבורא, זה אדם.

ומפריש את עצמו ממה שאינו לרצון הבורא, וזה מדובר בכל תחומי החיים, גשמיות יש עניין של תאוות הגשמיות, יש כסף כבוד וכו', ואדם צריך בכל ענייו ועניין לבדוק מה רצון הבורא, להשתמש בכל הדברים לפי רצון הבורא, אבל את זה אפשר לעשות ע"י ההשכלות האלוקיות, וזה עניין שפותחים בקדש, שהוא מרמז על האורות הגדולים שנתגלו, ועל ידם יצאו ישראל ממצרים, אחר כך רחץ, עניין רחיצת הידיים, שמרמז על טהרת הכלים דקבלה.

ואחר כך כרפס, מה זה כרפס? לוקחים ירקות בכדי שיראו התינוקות וישאלו. אומר האר"י הקדוש, כל העניין הזה של כרפס, מרמז על קטנות, התינוקות שואלים, וגם הכרפס בעצמו מרמז על קטנות, כי כרפס הוא בגימטריה הוא שם אלקים במילוי יודין, שהוא מרמז על דין ועל קטנות. רוצה לומר שהאדם על ידי קבלת האורות הגדולים של ליל פסח, הוא צריך להיות, כתוצאה מקבלת האורות הללו, מסוגל גם להתנהל בתכלית הקטנות, זה הרמז כאן, אפילו שהקב"ה מפעיל כלפיו מידת הדין גדולה, ואהבת את ה' אלוקיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, בכל מידה ומידה שהוא מודד לך.

ואחר כך יחץ, לוקחים את המצה האמצעית, שוברים אותה לשניים, חצי לברכת אכילת מצה וחצי מצניעים לאפיקומן. מצה אמצעית מרמזת על ישראל, יש ימין שמאל ואמצע, אברהם יצחק ויעקב. באברהם היה גם את קליפת ישמעאל שנדבקה אך ורק בהשפעה, בלי קבלה, ביצחק שהוא שמאל, היתה גם את קליפת עשו שנדבקה אך ורק בקבלה בלי השפעה, מה שאין כן יעקב, הוא הקו האמצעי הוא נקרא יעקב שלימתא, הוא נקרא בחינת מידת הרחמים שהוא מאחד בתוכו את שני הקצוות.

לכן רמז לזה שזה דרך ישראל, שוברים את המצה לשניים, זה בא לרמז על א) שדרך ישראל היא עשויה משני הופכים שונים, גם השפעה וגם קבלה, גם נשמה וגם גוף, גם אמונה בהשגחה פרטית וגם שכר ועונש, וכו' וכו' רבים ההופכים, גם זה מרמז שהאדם צריך להכניע את עצמו לה', לשבור את עצמו לפני ה' יתברך, ותוך כדי תשומת לב גדולה לאהבת ה', שמחמתה האדם צריך לקיים אך ורק את רצון הבורא, ולא את רצון עצמו.

ואחר מגיד אומרים את ההגדה, אבל צריכים לזכור מה שכתוב בפרשת יתרו, "כה תאמר לבית יעקב, ותגיד לבני ישראל", מביא רש"י את המדרש, בית יעקב אלו הנשים, תאמר להם אמירה שהיא רכה, כי האישה שבכל אחד, משמעותה הרצון לקבל, והרצון לקבל צריך להגיד לו לשמור תורה ומצוות בצורה רכה, משהו שמתאים לרצון לקבל, משהו שמתאים לטבע האגואיסטי של האדם, אחרת הוא לא ירצה  לקבל על עצמו את התורה והמצוות, מה שאין כן, לבני ישראל אלו הזכרים שיש בכל אדם, הכוחות ההשפעה, כוחות הנשמתיים תגיד דברים קשים כגידים, שהאדם צריך לחיות עם הבורא, הבורא עליון והוא תחתון. הצרכים הנשמתיים עליונים, והצרכים הגופניים תחתונים, זה עניין של מגיד, לומר דברים קשים כגידים.

שבת שלום ומבורך ופסח שמח וכשר לכל בית ישראל

דברים מתוך שיעור לפסח מאת הרב אברהם גוטליב שליט"א

...

תמונה :  Chung Ho Leung

בס"ד

בפתח אליהו כתוב, "הֲרֵי לָךְ סִימָנָא: שֶׁראשִׁי נִמְלָא טָל, הֵ"א שְׁכִינְתָא בְּגָלוּתָא", מה דורש אליהו הנביא זכור לטוב על הפסוק הידוע משיר השירים,

"אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר
קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק
פִּתְחִי לִי,
אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַמָּתִי,
שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל".

ויש להבין כי יש ד' אותיות בשם הויה: י,ה,ו,ה. שם הויה במילוי אלפין (במילוי אות אלף) נכתב כך: יוד, הא, ואו, הא, חשבון אותיות שם ה' במילוי אלפין עולה מ"ה, 45, או גימטריה אדם. חשבון אותיות יה"ו בלבד עולות גימטריה ט"ל, ככתוב "שראשי נמלא ט"ל", מהו ט"ל אלו אותיות יה"ו כאשר הן בחיבור והן רוצות להשפיע. מהו שראשי נמלא ט"ל? הראש נבחן למשפיע, לכן הוא מכיל את שלוש אותיות יה"ו, שבמילוי אלפין (האות אלף) סכום החשבון שלהן עולה ט"ל (39).

השאלה המתבקשת היא, אם ראשי נמלא ט"ל, הרי יש לנו אותיות יה"ו שרוצות להשפיע שפע והכל טוב ויפה, אז מה בכל זאת הבעיה? הבעיה היא למי להשפיע, חסר כלי לקבלת השפע, אז מה עושים, תשאלו ובצדק, לאליהו זכור לטוב יש רעיון, הוא קורא למשה רבינו שהוא רעיא מהימנא, הרועה הנאמן, שיש לו כלי גדול מאד להכלת השפע, כלי הנכלל מכל ששים רבוא נשמות ישראל, ורק כאשר הוא יופיע, יוכלו אותיות יהו משם הויה להשפיע שפע לאות הא תתאה, אותה מייצג משה רבינו רעיא מהימנא, היות שנשמת משה רבינו נבחנת לכלי אליו ניתן להשפיע את כלל האורות.

תשאל, אם משה רבינו שהוא רעיא מהימנא, נבחן להא תתאה, לאות הא אחרונה משם הויה, למה אם כן נבחנים האבות הקדושים? ובכן אברהם אבינו נבחן לספירת חכמה (זהר לך לך אות עו) אות יו"ד משם הויה, יצחק אבינו נבחן לאות ה"א עילאה משם הויה, היא ספירת בינה (הוא הראשון שנימול בן שמונת ימים והוא בן-בינה ממש) ואילו יעקב אבינו נבחן לאות וא"ו משם הויה, היא ספירת תפארת, לפיכך נבחנים שלושת האבות הקדושים לאותיות יה"ו משם הויה.

שלושת האבות הקדושים קבורים בחברון, חברון מלשון חיבור, הם מצוותים יחדיו, כמו אותיות יהו, מה חסר להם, כלי להשפיע אליו את השפע. משה רבינו הכולל את כלל ששים רבוא נשמות ישראל הוא הכלי אליו יהיה ניתן להשפיע את השפע, אך איפה נמצא משה, הרי מקום קבורתו לא נודע, ידוע שעלה אל הר העברים ומת על פי ה', והר העברים הוא הר נבו, נמצא מעברו המזרחי של נהר הירדן, מחוץ לארץ ישראל. נמצא כי רעיא מהימנא, הנבחן לאות הא תתאה משם הויה, נמצא מחוץ לארץ ישראל, בפרוד, ואילו האבות הקדושים נמצאים באיחוד, בחברון.

אם כן במה תלויה השפעת השפע לתחתונים? בקיום הכלי להכלת השפע הנבחן לאות הא תתאה, ובמי תלוייה הכנת הכלי להכלת השפע האלוהי? במשה רבינו הרועה הנאמן שנאמר, "קוּם רַעְיָא מְהֵימְנָא", ממש כפי שנאמר על ארון הברית, "קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך", כלומר השפעת השפע לתחתונים תלויה בקימה של משה, כלומר בתקומת האמונה, וכשקמה האמונה, שהיא כלי להכלת השפע, בחינת "מִיַּד קָם רַעְיָא מְהֵימְנָא", אז מופיע המשפיע בחינת "וַאֲבָהָן קַדִּישִׁין עִמֵּיהּ". אמונת משה קמה מיד, כלומר כלי האמונה נכון לקבלת השפע, ואבות הקדושים עימו (מזרימים את השפע) ומקיימים את סוד הייחוד, אותיות יה"ו (שלושת האבות הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב, הנמצאים יחד בחיבור בחברון) משפיעות שפע ט"ל (כי אותיות יה"ו במילוי אלפין עולות ט"ל) לאות הא תתאה שהיא בחינת מלכות, שהיא סוד שישים רבוא  נשמות ישראל הכלולות בנשמת רעיא מהימנא בסוד האמונה.

עַד כָּאן רָזָא דְיִחוּדָא. בָּרוּךְ ה' לְעולָם אָמֵן וְאָמֵן

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה. תמונה OliBac

זאת אומרת שצריכים לומר הזכרת יציאת מצרים לא רק ביום אלא גם בלילה, לפי הפשט הכוונה, לפרשה השלישית שבקריאת שמע, כתוב שם, "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", וצריך לאומרה ביום ובלילה.

לפי דרכינו צריך לפרש כך: צריך לזכור את היציאה מארץ מצרים, מי הוא זה שצריך לזכור את היציאה מארץ מצרים, זה הוא אשר נאנק תחת שיעבוד מצרים, אדם שמרגיש את הגלות ואת השיעבוד ונאנק, תחת שליטת היצר הרע, תחת שליטת הרצון לקבל, הוא אשר צריך לזכור שיש גם יום שבו יוצאים משליטת הרצון לקבל.

מי הוא זה שנאנק תחת שליטת הרצון לקבל, זה שמנסה ללכת נגדו, זה שמנסה ללכת בדרך האמת של התורה, שהיא ענין אהבת הזולת ואהבת ה', זוהי המהות של כל התורה, לימוד התורה וקיום המצוות הם אמצעי בכדי להפוך את האדם ממקבל למשפיע, מאוהב את עצמו לאוהב את זולתו. השי"ת לא נתן לנו את התורה והמצוות בכדי שנעסוק בזה כמהות בפני עצמו, אלא כפי שאומר הזהר הקדוש, תרי"ג עיטין, אלו הם תרי"ג עצות, איך לצאת משליטת היצר הרע, דהיינו משליטת פרעה ומצרים.

ואחר כך מגיעים למצב של תרי"ג פיקודים, שאז התורה והמצוות נעשו עצם, כאשר האדם לאחר שהוא מתוקן, משיג את האלוקות המלובשת בתורה ומצוות, אז התורה והמצוות נעשים כבר לעצם, דבר עצמי, ה' אלוקיכם אמת, אז זאת אומרת לא האמצעי אלא מטרה.

אם כן זהו האדם שראוי לזכור את יום היציאה מארץ מצרים, כי סתם אדם שלא הולך במהלך האמיתי של התורה, שעניינו יציאה מאהבה עצמית, זאת אומרת לבוא למצב של שינוי גמור, של טבע אחר לגמרי ממה שיש לנו, אז הוא לא צריך את היציאה ממצרים, הוא לא צריך לזכור את זה, זה מבחינתו עניין של מותרות, איזו שהיא ידיעה אינפורמטיבית חיצונית, שלא קשורה לחיים שלו.

אבל אדם שהולך בדרך הזו, צריך לזכור שיבוא יום, ובעזרת השם הוא יצא מהגלות וזה יאיר, יום צאתך מארץ מצרים, יום משמעותו, שאז יאיר, מה יאיר, יאיר גדלות ה', יאיר עניין ההשפעה, יאיר עניין האמונה, הכל יהיה מואר, אז את זה צריכים לזכור כל ימי חייך, ימי חייך הימים, בזמן שאתה במצב של עלייה, כל ימי חייך - הלילות, גם בזמן שאתה במצב של ירידה, מה החידוש, כי בזמן שאדם נמצא במצב של עלייה, אז אין כל כך חידוש, כי בזמן שהוא בעלייה, אזי הוא סמוך ויושב על שולחנו של הקב"ה, אז הוא בטוח, יש לו בטחון שה' יתברך יוביל אותו ויביא אותו, לתיקונו ולמטרתו, כי לא ידח ממנו נידח.

אבל בלילות בזמן הירידה, בזמן שכל זה לא מאיר לו, אדם צריך לצייר לעצמו למעלה מהדעת שהשי"ת יוציא אותו מתוך בור התאוות שלו, אז זה קשה מאוד, אבל אז, דווקא אז הוא החידוש שצריך לומר יציאת מצרים בלילות, מה זה לומר, לזכור את זה, להפנים את זה, לחיות את זה, ולשמוח מזה, שכך אכן יהיה, בוודאי הקב"ה יוציא אותנו מתוך גלות מצרים, ויביא אותנו למחוז חפצינו, יקרע לנו את הים, יוביל אותנו להר סיני, יתן את התורה לנו, כל אחד ואחד באופן פרטני, ויביא כל אחד ואחד לארץ ישראל, זה דעתו של רבי אלעזר בן עזריה.

פסח שמח וכשר לכל בית ישראל

שיעורים ושיחות על עניני חג הפסח מפי רבי אברהם מרדכי גוטליב שליט"א