אודות א.קליין

אתי קליין היא בעלת תואר בוגר בחוגים למדעי המדינה והסטוריה כללית, מלמדת עברית לתלמידים מרחבי העולם וכותבת מאמרים בנושא פנימיות התורה.

שמע ישראל לפי הקבלה

שמע ישראל לפי הקבלה, תמונה Olibac

שמע ישראל לפי הקבלה, תמונה Olibac

במפגש בין יעקב ליוסף בארץ גושן, לאחר שנים ארוכות שלא התראו בניהם, בוכה יוסף על צואר אביו יעקב. יעקב עצמו אינו בוכה אע"פ שסבר כל אותן שנים כי יוסף אינו בין החיים והתאבל עליו שנים רבות. רש"י מפרש כי באותה שעה קרא יעקב קריאת שמע בכוונה, ולכן לא בכה.

מהו גודל עבודתו של יעקב? גם בעת שראה את בנו בפעם הראשונה לאחרי שרבות בשנים חשב כי אינו בחיים – בכ"ז לא הפסיק מקריאתו את שמע. ועוד יותר: שמחה עצומה זו לא הטרידתו מלכוון בקריאת שמע שצריכה כוונה (כי הכוונה עולה מעלה, והדמעות יורדות למטה).

בחסידות מסופר כי הבכי בא בכדי להקל על הבוכה, וכי אין בכוחה של הבכיה לגרום לתקון השבר שגרם לבכייה, ככתוב היתה לי דמעתי לחם וגו' (תהלים מב). מזה נבין כי כאשר יש בידינו לתקן איזה ענין, עלינו לפעול ולתקן ולכן אין מקום לבכייה.

קבלת האר"י בענין שמע ישראל

בספר ליקוטי הש"ס מסביר האר"י הקדוש, מדוע לא בכה יעקב כאשר ראה את בנו יוסף לאחר שנים רבות שחשבו כמת והתאבל עליו,

"והנה יעקב חטא על ששלח את יוסף צדיק יסוד עולם בלא לויה ואז כמעט ח"ו הפריד את היוד ולכן ארז"ל כשראה את יוסף במצרים הי' קורא ק"ש ומייחד השם לחזור ולזווג מה שהפריד ע"י שליחות יוסף בלא לויה".

                                                             ספר ליקוטי הש"ס - האר"י 

האר"י מסביר כי חטא יעקב בכך ששלח את בנו יוסף לבד, ללא לויה מעמק חברון לראות את שלום אחיו הרועים בשכם, בעודו יודע כי הם אינם אוהדים אותו ומקנאים בו. נתבונן מעט בדברים, עמק חברון הוא עומק החיבור, מבחינה רעיונית מקום שיש בו חיבור הוא עולם אצילות מלשון אצלו, וסמוך לו. מה בעצם עושה יעקב, הוא שולח את בנו יוסף מעמק חברון, (מאצלו, וסמוך לו ) שְׁכֶמָה, שהיא גימטריה שס"ה, מניין מצוות לא תעשה, מקום שכבר היתה בו פורענות, כלומר הוא שולח את בנו מאצלו וסמוך אליו לעולמות הנפרדים, ללא לויה, בעוד יוסף יתום  מאימו הקבורה בדרך אפרת (לשון נפרד) ואחיו בנימין, מלווהו הטבעי, פעוט.

ארץ ישראל נמשכת מעולם אצילות, ורואה האר"י שעצם שליחת יוסף לעולמות הנפרדים, מחברון מאצלו וסמוך אליו, היא זו שתביא לבסוף להורדת יוסף למצרים. הרי שמו יעקב י-עקב, לפי השם הוא אמור לעקב (to follow) אחר עולם אצילות המיוצג ע"י האות י' משם השם (י-ה-ו-ה) ובשלחו את בנו לשכם, הוא כמעט יוצר הפרדה סימלית בין עולם אצילות (אות י') לעולמות הנפרדים (אותיות ה-ו-ה, עולמות בי"ע).

הקבלה שקבל על עצמו יעקב במצרים 

ולכן כאשר ראה יעקב את יוסף בנו האהוב במצרים, היה קורא קריאת שמע ומייחד שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל לתקן (שורשה במקום עליון) מה שפגם בשליחת יוסף, ולא בכה כשם שבכה בנו יוסף, משום שהיה בידו לתקן מה שפגם. כאן המקום להוסיף ולומר, כי קריאת שמע כוללת את שמו החדש של יעקב שנתן לו ה' והוא ישראל, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", להורות כי בעודו יעקב לא יתכן ייחוד ואיחוד אלא בשם ישראל.

זו גם הסיבה שפרק ל"ז בבראשית המספר על מכירת יוסף פותח בפסוק וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן. כל עוד הוא י-עקב הוא יושב בארץ מגורי (מלשון פחד) אביו בארץ כנען, שהיא ארץ בה הרצון כנוע, בה נכנעים לרצונות הקבלה (המפרדים את הנברא מן הבורא) רק לאחר שישתעבדו בנ"י למצרים, יצאו ממנה, ויתגבשו לכלל עם ישראל, רק אז יוכלו להכנס לארץ ישראל, הנקראת ע"ש הרצון היחיד המכוון שבה, ישר-אל, הרצון להיטיב.

רק בשם ישראל (שהוא אותיות לי-ראש) ניתן לייחד, כי יש לאדם יש ראש אחד, בעוד עקבים יש לו שניים.

כל טוב הצלחה וברכה

 

ברכט לפי הקבלה

בס"ד

בשלהי מלחמת העולם השנייה, בהיותו סופר גולה בארה"ב, כתב ברטולד ברכט את המחזה, מעגל הגיר הקווקזי. בעלילת המחזה מתאר ברכט פלישה איראנית לארץ קווקז, שבעקבותיה נאלצים התושבים לברוח. בין הנמלטים נמצאת גם אשת המושל (שנרצח כתוצאה מפלישה) שממהרת ליטול את שמלותיה המפוארות עימה ושוכחת במרוצת המנוסה את בנה התינוק מיכאל בעריסה.

את העולל מוצאת אחת מנערות המטבח ומגדלת אותו תוך כדי סיכון ממשי לחייה, היא אף נשאת שלא מרצונה לאחד האיכרים הנקרה בדרכה, וזאת כדי להבטיח מאכל ומחסה לבנה המאומץ. בחלוף השנים מופיע חייל עם צו בית דין המוציא את הילד מרשות אימו המאמצת כאשר הסיבה לצו הפתאומי הוא רצונה של אימו יולדתו לזכות בירושת בעלה המת.

ליבת המחזה של ברכט הוא המשפט, למי תנתן חסות על הילד? לאם המולידה או לאם המאמצת? למשפט יושב אצדק, ליצן שיכור שוטה הכפר. אצדק מצייר מעגל גיר על הרצפה ומניח את הילד במרכז המעגל. הוא מבקש מהנשים למשוך בידי הילד, ומי שתהיה חזקה יותר ותמשוך את הילד לעברה, תזכה בו. האם המולידה אוחזת בילד כל-כך חזק, עד כי האם המאמצת חוששת כי ידו של הילד תתלש ממנו, והיא מרפה מאחיזתה. השופט פוסק כי הילד ינתן לאימו המאמצת שהיא רחומה, וחרפה נפשה בעדו.

עיגולים ויושר לפי הקבלה

במחזה אשר במרכזו המשפט ניתן לראות שתי גישות לחיים, האחת היא של חסד שתכונתו חמימות והתפשטות ללא הגבלה המיוצגת ע"י האם המאמצת, העושה כל מה שביכלתה לעשות כדי להיטיב עם הבן, היא נשאת לאיכר מזדמן, ומגנה עליו מסכנות החיים. כאשר את הגישה השניה מייצגת האם המולידה, בעלת האינטרס הישיר, היא מעונינת בחסות על הילד, רק משום שהוא מבטיח לה את ירושת בעלה המנוח.

השופט מכניס את משתתפי המשפט לחד"ר (חסד, דין, רחמים) עגול. באותו חדר באות לידי ביטוי התכונות המיוצגות במשפט (חסד, דין רחמים).  בנקודת הפתיחה במשפט שתי האמהות נמצאות במרחק שווה מהילד הנמצא במרכז המעגל המבטא חסד.

האם המולידה מושכת את הילד אליה מחוץ למעגל ומגלה את כוח הדין והאינטרס הישר.

לנוכח המראה הזה מחליט השופט אצדק כי האישה המאמצת הרחומה (שלא רצתה לפגוע בילד) תקבל חסות על הילד.

לפי הקבלה כל דבר בטבע מתחיל בחסד אינסופי, מתקדם בהגבלה ותיחום ומוצא שלמות ברחמים.

מעגל

מהו שאמר ריש לקיש בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות?

בס"ד

הגמרא במסכת סוטה מתארת מצב עדין בו היו נתונים בנ"י לפני שחצו את הירדן לעלות לארץ ישראל. ויש להבין מדוע אנו משתמשים במושג עליה כדי לציין פעולה שמהותה היא מעבר לארץ ישראל מכל מקום. ארץ ישראל נמשכת מעולם אצילות עליו נאמר "לא יגורך רע", כי רצון עצמי מכונה רע, ואילו המושג ארץ ישראל מכוון לארץ מלשון רצון, וישראל מלשון ישר-אל שהרצון היחיד בה הוא רצון להשפיע,  לזולת או לה'.

אנוו נולדים בגוף, שנזרקה בו נשמה, חלק מאלוה ממעל, שני הפכים מהותים: הגוף דואג לצרכי עצמו, ומרגיש רק את עצמו, בעוד הנשמה מסוגלת להרגיש את האחר, לדבר עם האחר, ואף לדאוג לו. מכיוון ששני הפכים שורים במקום אחד, יש מאבק מתמיד בין רצונות הגוף המבקשים לספק את צרכי עצמו המוגבלים, לבין הנשמה הרוצה להשפיע נחת רוח ותו לא. הנשמה מכונה לעיתים 'ארץ ישראל', ארץ מלשון רצון, וישראל אותיות ישר-אל, כלומר רצון שמהותו אחת להשפיע נחת רוח, כיוונה של הנשמה היא מבפנים כלפי חוץ, ותכונתה התפשטות.

כאשר מפרשים את התורה באדם אחד, הרצון להשפיע שבו, המכונה נשמה, נקרא גם ארץ ישראל, והרצון לקבל לעצמו נקרא שבעים אומות, או שבעים לשון. כאשר אדם 'עולה' לארץ ישראל הוא למעשה, ממעט את הרצוונות שלו הדואגים אך ורק לעצמו, מכסה אותם כאילו אינם קיימים כלל, ורק כאשר אינם קיימים (כי הוא מנע מהם את זכות הקיום באותו הרגע, כי הוא לא חושב עליהם יותר) או אז הוא פנוי לעשות נחת רוח לקונו.

נמצא במשך שעות היממה, אדם עולה לארץ ישראל או יורד ממנה תדיר, תלוי איפה נמצא הראש שלו במהלך היום או הלילה, ועימו עולים ויורדים כל העולמות הכלולים בו, ככתוב (הרמב"ם, הלכות תשובה פרק ג') עשה מצוה אחת--הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות, וגרם להן תשועה והצלה.

הטופוגרפיה של עמק הירדן נמשכת אף היא מעולמות רוחניים, כדי לעלות לארץ ישראל, צריך קודם 'לרדת', לעזוב, להניח להרגלים של אהבה עצמית, הנחשבים בעינינו ירידה באיכות חיים, כי אנו רגילים לספק רק את צרכי עצמינו ואנו קוראים לתכונה זו 'רמת חיים'. ורק כאשר אנו יורדים בעמק הירדן מלשון יורד מדן (בכורות נ"ה) ואנו נמצאים בעומק האהבה העצמית, אנו יכולים להרים ראש ולראות שיש גם ארץ אחרת או רצון אחר, הנקרא אהבת הזולת, או ארץ ישראל.

לפיכך ניתן לפרש את דברי ריש לקיש שאמר 'בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות' כך, כיוון שמדרגת ארץ ישראל נמשכת ממקום שיש בו אהבת ה' ואהבת אדם הנצחית, כדי להגיע לשם, חייב אדם לקבל על עצמו את הנסתרות, כי הנסתרות לה' אלוקינו, שהיא הכוונה להיטיב לנבראיו (שהיא נסתרת מן הנברא) שהיא האמצעי להגיע לאהבת ה' ולאהבת האדם. חיזוק לדבריו של ריש לקיש אנו רואים במקום החצייה המפורט של בנ"י את הירדן כנגד יריחו, שיריחו היא מלשון ריח, ירח, או ירך, עליה נאמר "מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר".

ראש חודש אדר שמח לכל בית ישראל

לפי המסורת שלף נזיר קוץ מכף רגלו של אריה, ואותו אריה היה נאמן לאדם עד יום מותו ( מנזר דיר חג'לה בבקעת הירדן ליד יריחו)

פסיפס של אריה ממנזר דיר חג'לה בבקעת הירדן ליד יריחו,

תמונה : אבישי טיכר

עצימת עיניים כהתבטלות לאינסוף

עצימת עיניים כהתבטלות לאינסוף, תמונה OliBac

עצימת עיניים כהתבטלות לאינסוף, תמונה OliBac

ודע כי עצימת עיניים (כפי שאנו עושים בקריאת שמע) היא התבטלות לאינסוף, לכתר. כי החכמה היא בחינת עיניים, ועליה נאמר "והחכמה מאין תמצא" נמצא שהחכמה מקורה ב"אין" בספירה המכונה "כתר". כאשר אנו עוצמים עיניים בקריאת שמע, למשל, אנו מבטלים את ההארה בכל הספירות (מכבים את השלטר, המפסק, turn off the switch), מלמטה עד למעלה (מלכות, יסוד, הוד, נצח, תפארת, גבורה חסד, בינה וחכמה) ומתבטלים לספירת "כתר" המכונה "אינסוף, או "אין", המכונה בפתיחת אליהו, "לית מחשבה תפיסא בך כלל", כלומר מהות שאין שום מחשבה (בחינת כלי) שיכולה לתפוס או להכיל.

להתבטלות זו זכה משה רבינו ע"ה הנקרא ע"י האר"י הקדוש מובחר כל הנבראים, הוא זכה להתבטל אל האינסוף, אל ספירת הכתר. הוא עלה אל הר סיני והוריד עימו לוחות ראשונים בחינת "עץ חיים", אלא שבנ"י שהמתינו לו, לא יכלו לקבל את התורה שהיא "עץ חיים", שהיא בחינת 'לשמה', והתעקשו לגלות את התורה בדעת, כלומר לנסות לתפוס ולהבין את התורה בחינת "עץ הדעת טוב ורע".

לכן שִבֵּר משה לוחות ראשונים, מִכְתַּב אֱלֹהִים, שהיו "עץ חיים" בחינת לשמה, היות ובנ"י לא היו ראויים לה. ועלה משה להר סיני לבקש רחמים על בני ישראל שרצו לעבוד את ה' בתוך הדעת (לכן נקרא דור המדבר דור-דעה).

בבקשת הסליחה שלו בפרשת "כי תישא", אומר משה, "אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם, אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".

משה מציב תנאי לפני ה', "אם תכפר (ה') להם (לבני ישראל) ותשא חטאתם (מה טוב), ואם אין, כלומר, ואם אין אתה מוחל לבני ישראל על חטא עגל הזהב, (תקזז מחשבוני) מחני נא מספרך אשר כתבת.

תשובת  יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: "מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי", ויש להסביר את הדברים, היות ומשה כתב את התורה, הוא מוחה (מוחק) את שמו מפרשת תצוה ככתוב , "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים כה יז-יט) כי עמל"ק היא ראשי תיבות על מנת לקבל לעצמו (היפך בחינת לשמה), והיות ומשה נכלל מבני ישראל, ומכליל את עצמו בחטא עגל הזהב או עץ הדעת, הרי הוא מוחה את שמו, או את זכר עמל"ק שבו מפרשת "ואתה תצוה".

ואמנם פרשת ו"אתה תצוה" פותחת במילים, "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" כלומר הכנוי הרומז "ואתה" מתייחס אל משה, כגוף שני נוכח כפי שאתה אומר נוכח לדעת שהוא לשון גלוי, והוא תשלום כפול שגזר על עצמו משה לאחר חטא העגל, כי התשלום הראשון היה "מחני נא מספרך אשר כתבת" ונמחה שמו של משה מפרשת תצוה, והתשלום השני היה בפתיחת הפרשה "ואתה תצוה" שתיבת "ואתה" רומזת על נוכחותו והווכחותו של משה במעשה עגל הזהב.

חודש אדר טוב ומיטיב לכל בית ישראל ושכל אחד ואחת מאתנו יזכו לבחינת משה, כלומר לעבוד את ה' מעל הדעת.

כל כך הרבה עצים יש בעולם

מה בין עץ החיים לעץ הדעת טוב ורע?

עץ הרימון

כותב אריק איינשטיין בשיר עצים,

"כל כך הרבה עצים יש בעולם
אז תחת איזה עץ לשבת,
שהצל יפול עלי כולו
ויהיה לי טוב".

ומשיב הרח"ו בהקדמה ל"עץ חיים",

"הנה נתבאר במ"א הזה כי עון אדה"ר בעץ הדעת טוב ורע הוא שלא בחר להתעסק בעץ החיים שהיא חכמת הקבלה וזהו עצמו עון הערב רב האומרים למשה 'דבר אתה עמנו ושמעה בעץ הדעת טוב ורע ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות' (שמות כ טו) בסתרי תורה כסברת הטועים קצת בני תורה אשר בזמנינו זה המוציאים שם רע על חכמת האמת חיי עולם ואומרים שכל מי שמתעסק בה ימות בקצרות שנים ח"ו ולכן נשברו הלוחות הראשונות מסטרא דעץ החיים ונתנו להם מסטרא דעץ הדעת טוב ורע".

[youtube http://www.youtube.com/watch?v=uLkIvVv4f6Q]

שבוע טוב וחודש אדר שמח, וזכרו כי את המן תלו על עץ הדעת טוב ורע, והדבק בעץ חיים חי לעולם.

וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה.

"הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה".

"הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה".

בבראשית פרק לח מסופר מעשה יהודה ותמר. יהודה לוקח אישה לבנו ער ושמה תמר. בנו של יהודה מת, כי עשה הרע בעיני ה', ולפי חוקת היבום נתנת תמר לאחיו אונן לאישה, כדי להקים את זרע בעלה המת. אונן אינו מעונין בקיום מצוות היבום ומת אף הוא. לפי החוק אמורה תמר להנתן לבנו השלישי של יהודה, הוא שילה, אך שילה צעיר, ויהודה אביו החושש לחייו של בנו היחיד שנותר, מציע לתמר לשוב אל בית אביה, עד שיגדל שילה בנו.

בנתיים, נפטרת אשתו של יהודה, ובנו שילה גדל, ותמר לא נתנה לו לאישה, כאשר הובטח לה. תמר מבינה מפי השמועה כי יהודה הולך לגזוז את הצאן בתמנה והיא מתכסה בצעיף ויושבת בפתח עיניים. יהודה מבחין בקדשה ונושא ונותן עימה שכרה, גדי עיזים. תמר מסכימה אך מבקשת ערבון עד שיחזור יהודה לעדר וישלח ממנו גדי עיזים כשכר.

יהודה שואל, "מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן-לָךְ"? ותמר משיבה, "חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ". כפי שאמר שמעון הצדיק על שלושה דברים העולם עומד: 'על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות החסדים'. (מסכת אבות פרק א משנה ב) תורה הוא קו ימין, עבודה היא קו שמאל שהיא עבודה שבלב בחינת תפילה, וגמילות חסדים, שהיא קו אמצעי המשלב תורה שהיא מצד ימין עם העבודה שבלב שהיא בחינת שמאל לכלל קו אמצעי שנקרא רחמים.

באותו אופן ניתן לראות את בקשת תמר לערבון מצד יהודה: המטה הוא בחינת ימין, שהוא בחינת מטה שבחשיבות בחינת אמונה, הפתילים, הוא בחינת קו שמאל שהוא תפילה המורה על חסרון, והחותם הוא הוא בחינת קו אמצעי "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב", (אסתר ח ח) כי חותמו של הקב"ה אמת, ככתוב תתן אמת ליעקב, ויעקב שהוא בחיר האבות הוא בחינת קו אמצעי.

כעבור שלושה חודשים, הוגד ליהודה כי זנתה כלתו תמר וכי הרה לזנונים, ויהודה פוסק פסוקו, "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף". בעוד היא מוצאת לשריפה היא מפנה שאלה ליהודה, "הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה". יהודה מכיר בשלושת הסימנים (החותמת הפתילים והמטה) ומתקיים הפסוק על שלושה דברים העולם עומד. תמר יולדת תאומים פרץ וזרח, כאשר לימים יוולד מפרץ דוד המלך.

 כל טוב הצלחה וברכה,

תמונה :  ecstaticist