בס"ד
שלום וברכה לכל בית ישראל,
בפרק הקודם הוא פרק ל"ז פגשנו בבני יעקב העסוקים לעייפה בשנאת אחיהם יוסף, בנו האהוב של אביהם. שנאתם מעבירה אותם על דעתם והם מוכרים את אחיהם יוסף לסוחרים ישמעאלים בעשרים כסף. לאחר מכירת יוסף חלות תמורות במשפחת יעקב, גם מצבו של יהודה משתנה, ומפרש רש"י "ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם אמרו אתה אמרת למכרו, אלו אמרת להשיבו היינו שומעים לך". אחיו לא סולחים לו על העצה, והוא יורד מהנהגת אחיו, וכך מעלה עליו הכתוב :
"וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו; וַיֵּט עַד-אִישׁ עֲדֻלָּמִי, וּשְׁמוֹ חִירָה. וַיַּרְא-שָׁם יְהוּדָה בַּת-אִישׁ כְּנַעֲנִי, וּשְׁמוֹ שׁוּעַ; וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ".
שלא כאבי סבו, אברהם, וסבו יצחק, ואביו יעקב הוא לוקח לאישה בת איש כנעני ובא אליה. וכאן נמצא כי הפועל ירד מורה על ירידה משולשת : בעצת יהודה נמכר יוסף לעבדות והורד מצריימה. בעקבות מכירת יוסף, יורד יהודה מהנהגת אחיו, ויורד פעם שלישית ולוקח בת איש כנעני, מעשה שכל -כך נזהרו בו האבות, ככתוב :
"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ, הַמֹּשֵׁל, בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ: שִׂים-נָא יָדְךָ, תַּחַת יְרֵכִי.וְאַשְׁבִּיעֲךָ--בַּיהוָה ואֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ: אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ". בראשית כד ב-ג
"וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ; וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ, לֹא-תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם, בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ; וְקַח-לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה, מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ". בראשית כח א-ב
ליהודה ולבת-האיש הכנעני נולדים שלושה בנים : ער, אונן ושלה. יהודה לוקח אישה לבנו ער, אך ער בנו עושה הרע בעיני ה', וה' ממית אותו. לפי חוק היבום על אחי המת מוטלת חובה לייבם את אשת אחיו המת ולהקים ממנה זרע ושם לאחיו המת. תמר עוברת לידי אחי בעלה המת, אונן, אך הוא מסרב ליבם אותה, ולכן הוא מת במצוות ה'.
ליהודה נותר בנו האחרן, שלה, שגם עליו מוטלת מצוות היבום, אך הפעם משתנה גישת יהודה לחוקת הייבום, הפעם חושש יהודה לחיי בנו שלה, והוא מנסה להרחיק את תמר מביתו באמתלת גילו הצעיר של שלה, וכך אומר יהודה לתמר :
"שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ, עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי--כִּי אָמַר, פֶּן-יָמוּת גַּם-הוּא כְּאֶחָיו; וַתֵּלֶךְ תָּמָר, וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ".
ויש להבין כי ראש הפסוק נאמר לתמר בגלוי הוא "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ, עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי".
וליבת הפסוק הוא מחשבת לבו של יהודה -"כִּי אָמַר, פֶּן-יָמוּת גַּם-הוּא כְּאֶחָיו"; והוא גלוי לקורא אך הוא נסתר מתמר. תמר עושה את אשר מתבקש ממנה והיא שבה אל בית אביה.
ברבות הימים מתה בת-שוע, אשת יהודה, והוא מתנחם ועולה עם רעהו העדלמי תמנתה לגזז את הצאן, דבר עלייתו לתמנה מסופר לתמר והיא נוקטת ארבע פעולות כנגד ארבע אותיות משם הויה:
"וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, (אות יוד)
וַתְּכַס בַּצָּעִיף, (אות הא)
וַתִּתְעַלָּף, (אות ואו)
וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה": (אות הא)
וכאן מגיעה הסיבה להתנהגות זו :
"כִּי רָאֲתָה, כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא, לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה".
יהודה שנמצא באזור משום הלך לגזוז את צאנו, מבחין באישה מכוסה, הוא חושב אותה לזונה, אך אינו מכיר בה כי כלתו היא ומבקש לבוא אליה, תמר אינה נבהלת ונושאת ונותנת עימו 'שכר טרחתה'. יהודה מסכים לשלח גדי עיזים מן הצאן כנגד העסקה, אך תמר אינה מסתפקת בהבטחה עתידית על תשלום מותנה, היא דורשת ערבון שיהיה בידיה לעדות, עד אשר ישוב יהודה אל עדרי צאנו וישלח גדי כתמורת תשלום על השרות שניתן לו ע"י תמר.
יהודה 'כסוחר ממולח', שהתגלה כבר בפרק הקודם במכירת אחיו יוסף בעשרים כסף, ממשיך להתמקח עם תמר ושואל מה הערבון שהיא רוצה בתמורה לעסקה, תמר לעומתו, משלשת בקדושה ועונה,
"חֹתָמְךָ
וּפְתִילֶךָ,
וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ";( פסוק יח)
יהודה משלש באותיות יהו ונותן לה את טבעתו (היא חותמו) את פתילו (הוא פתיל התכלת הנקרא ציצית) ואת המטה אשר בידו הוא מטה יהודה, ובא אליה בבחינת והאדם ידע את חווה אשתו. תמר הרה מאותו ייחוד עם יהודה, וממשיכה בדרכה, וכך מעלה עליה הכתוב:
"וַתָּקָם (אות יוד משם הויה)
וַתֵּלֶךְ, (אות הא משם הויה)
וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ; (אות ואו משם הויה)
וַתִּלְבַּשׁ, בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ". (אות הא משם הויה)
יהודה שולח את גדי העזים ביד רעהו העדולמי כדי לשלם לתמר כפי שהובטח, ובה בעת מבקש ממנו לקחת את הערבון מיד האישה, אך חירה לא מוצא את האישה. חירה שואל את יושבי המקום האם ראו קדשה במקום היושבת בפתח עיניים, אך אנשי המקום משיבים,
"לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה".
חירה שב אל יהודה ומספר לו כי לא מצא את האישה, וגם אנשי המקום השיבו על שאלתו כי "לא היתה בזה קדשה". יהודה מאיץ בחירה לקחת את הגדי כתשלום לאישה, כאשר הובטח, פן יהיו לבוז.
למשלש חודשים הוגד ליהודה כי כלתו הרתה וכי הרה לזנונים (הרי היא אלמנה, אם כך מה מקור ההריון אם לא מעשה זנונים?) יהודה משיב חד משמעית:
"הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף".
בעוד תמר מועלת על המוקד היא שולחת לחמיה מסר,
"לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה;
וַתֹּאמֶר,
הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה".
יהודה מכיר בחותמת, בפתיל התכלת, ובמטהו ואומר,
"צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי";
יהודה מכיר, מודה ומתוודה על האמת, כי מעשה תמר נבע מכך שלא קיים את הבטחתו כבראשונה, "שבי אלמנה בית אביך, עד יגדל שלה בני", כי גדל שלה בנו, והוא יהודה לא נתן את תמר להיות אישה לשלה. נמצא יהודה הבטיח לכלתו הבטחה, דברים שלא התכוון כלל לקיים. ולכן אמר "צדקה ממני", אני אמרתי ולא התכוונתי, והיא כוונה לשמה, כלומר להקים את זרע בני המתים, וכך עשתה.
לתמר ויהודה נולדו שני בנים תאומים, פרץ וזרח, הזהר מספר כי פרץ וזרח היו גלגולם של ער ואונן, שמתו מפני שלא קיימו את מצוות השם. ניתן לייחס את מותם לכך שאמם היתה בת איש כנעני, שהיא סמל לרצונות עצמיים-כנועים שאי אפשר להתגבר עליהם, ולכן תולדותיה של אישה כזו מתים, ואילו גלגולם של שני אחים אלו הבא ישירות דרך יהודה המתייחד עם תמר שכל כוונתה היא רק להשפיע מוליד מלכים.
פרקנו הפותח במילים "וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו"; בתיבת מאת מופיעה האות מ' לפני האות א' ואח"כ נכתבת האות ת' כלומר מילת מאת אותיות אינן מופיעות כסדרן כמו בתיבת אמת, לומר, כי הירידה וההפרדות מאת אחיו באה לו מהצמדות לשקר: יהודה העדיף למכור את אחיו יוסף בעשרים כסף, ולקנות שקט תעשייתי למספר שנים: בנוסף, הוא ואחיו משקרים לאביהם יעקב במצח נחושה, הם טובלים את כתונת הפסים של יוסף בדם, ונותנים ליעקב להבין מתוך מראה הכתונת הטבולה בדם שעיר העזים, כי 'טרף טרף יוסף'. איש אינו טורח להעמיד אותו על טעותו, ולספר ליעקב כי בנו, יוסף, חי. בני יעקב מותירים אותו להתאבל על בנו יוסף שנים רבות. יהודה הנפרד מן האמת, הפך רוצח, הוא שופך את דם אחיו, ודם אביו, ומתגלגל במדרונו החלקלק של השקר: לאחר שמכר את אחיו ושקר לאביו, הוא רואה בת איש כנעני ולוקח אותה לאישה, למרות אזהרותיהם המפורשות של אבותיו ביחס לנשים מבנות הכנעני. נמצא יהודה מקיים את הפסוק "שופך דם האדם בדמו יישפך" הוא ששפך את דם יוסף אחיו, ודם יעקב אביו, שכל את שני בניו. לומר לשקר אין רגלים או אין בנים.
וכמאמר תפילה זכה בערב יום הכיפורים "אֲשֶׁר יְמִינְךָ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים". מחכה תמר בת הכהן שׁם (בראשית רבה פ"ה, י"א), ליהודה בתחתית המדרון ומשיבה אותו הביתה, אל בית המקדש.
חנוכה שמח ושבת שלום ומבורך לכל בית ישראל
...
תמונה : תמר לידיה קוזניצקי
