אודות א.קליין

אתי קליין היא בעלת תואר בוגר בחוגים למדעי המדינה והסטוריה כללית, מלמדת עברית לתלמידים מרחבי העולם וכותבת מאמרים בנושא פנימיות התורה.

וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּסֶף לָלֶדֶת, אֶת-אָחִיו אֶת-הָבֶל

בס"ד

מספרת לנו התורה כי חווה הרתה וילדה את קין, והוסיפה ללדת וילדה את הבל. הפועל להרות מופיע פעם אחת והפועל ללדת מופיע פעמיים. יש האומרים כי חווה הרתה הריון אחד ובו תאומים, בו הראשון הנולד היה קין, והשני הנולד היה הבל. מדרש כזה יכול להסביר את הפועל היחיד המיוחס להריון ואת הפועל הכפול המיוחס ללדה. אם כך, הבנים הראשונים בעולם, הם לא רק אחים, אלא גם תאומים.

משל השפופרת מתאר את היחסים בין האחים-התאומים. המשל גורס עקרון פשוט בו "ראשון נכנס שני יוצא", כאשר יעקב היה העובר הראשון ועשו העובר השני. כידוע לפני הלידה חל היפוך,  ויעקב שנכנס ראשון לשפופרת (רחם) יצא ממנה שני, אך הוא הראשון שעלה במחשבה.

אם נשתמש בעקרון השפופרת בהריון הראשון בעולם, נראה כי הבל הוא הבכור שעלה במחשבה. הבל הוא  הוא גם האויר היוצא מן הפה בזמן נשיפה. לפיכך יש שני אופנים בהם מוציא האדם הבל מפיו, האופן האחד הוא ע"י דיבור והאופן השני ע"י נפיחה, עליה נאמר ויפח באפיו נשמת חיים, שהיא תוכיותו ופנימיותו של הקב"ה כביכול.

התורה דורשת את שמו של קין "וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה".

ואילו שמו של הבל אינו נדרש כי אין דורשין במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו (מסכת חגיגה פרק ב. דף יא,ב)

פרש רש"י כי קין הרג להבל אחיו מכיוון שלא רצה לחלוק עימו את העולם שקיבל בירושה מאדם אביו. "אדם הראשון שני בנים היו לו, והרג זה את זה בשביל ירושת העולם".

נמצא גם מדרש המספר כי קין נולד עם אחות תאומה, בעוד שהבל נולד עם שתי אחיות תאומות. מדרש זה טוען כי הסיבה להרג הבל, היתה קנאתו של קין בתאומתו היתרה של הבל. (ספר האומות, רבי יצחק אברבנל).

בתקופת השנה מביאים שני האחים התאומים מנחה לאל. קין מביא מכל הבא ליד, ואילו הבל מביא מבכורות צאנו ומחלביהן. בעוד קין  מביא  את מה שמצא בשדה, ומשאיר בידי האל את הברירה והבחירה, הבל ניחן ביכולת אבחנה ומיון, והוא מביא את הטוב והיפה כמנחה. מנחתו המבוררת והמבורכת של הבל מתקבלת בעין יפה, ואלו מנחתו של קין נדחית. ענין זה מעורר את חמתו של קין ומביא לסיום חייו של הבל. אצל קין הכל שפיט ספיר ומדיד, מציאותו עד-כאנית, (מכאן) במציאות המדודה והשפיטה לנגד עיניו אין מקום לחשיבה מבוקרת מבכרת, ולכן הוא עורך משפט שדה, והורג את הבל אחיו, המקיים את הקשר עם העולם "משָׁם".

מספר המדרש כי אדם וחוה התאבלו על הבל בנם, ולא ידעו מה לעשות עם גופתו היות והוא היה הנפטר הראשון בעולם,

"היו אדם וחוה יושבים ובוכים ומתאבלים עליו, ולא היו יודעים מה לעשות להבל, שלא היו נהוגים בקבורה. בא עורב אחד שמת לו חברו, לקח אותו, חפר בארץ וטמנו לעיניהם אמר אדם ואמר 'כעורב אני עושה' וקבר את הבל." (פרקי דרבי אליעזר, פרק כא).

הבל נטמן באדמה, ועימו הרוח הכפולה שאותה הוא נשא, קין לא יכול להמשיך לעבוד את האדמה שקבלה את דמיו של הבל אל תוכה. היא אינה יכולה להמשיך לתת לו פירות. קין ימשיך לנדוד בעולם ולהרהר בחטאו. כדי שאיש לא יהרגנו בטעות, מוטבע על מצחו אות קין. מכאן ואילך כלים ואותות יהיו מנת חלקו, ושל צאצאו -תּוּבַל קַיִן--לֹטֵשׁ, כָּל-חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל. תובל-קין יפתח כלים שבעזרתם תוכל האנושות להשיג ולצבור עוד חומר גלוי, ספור ומדוד.

ואת כל התורה ניתן לפרש באדם אחד, לפיכך נוכל לראות כיצד החיצוניות שבאדם בחינת קין שבו הורגת את הפנימיות שבו, בחינת הבל, ומשום כך נמצא האדם נודד ולא מוצאים מנוח, כי מנוחתו תלויה בהכרתו הפנימית. ברגע שהאדם מכיר בפנימיותו ומתקשר אליה הוא מפסיק לנדוד, כי הוא מצא אותה, שנאמר מצא אישה מצא טוב.

...

תמונה The Shepheardes Calender, Edward Spenser, March

מהו יתרון הבכור על הבור

בס"ד

חלומותיו של יוסף ובעיקר פרסומם בפני אחיו ואביו גורמים לאביו לגעור בו, ולאחיו לקנא בו. לבקשת אביו יעקב, יוצא יוסף מעמק חברון לראות מה שלום אחיו והצאן הרועים בשכם. יוסף מוצא את אחיו בעמק דותן, וכאשר הם רואים אותו מרחוק,

"וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ.  וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:  הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה--בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו". (בראשית לז כ)

מספרת התורה כי רעיון האחים היה א) ראשית כל להרוג אותו ב) להשליכו באחד הבורות ג) לספר לכולם כי חיה רעה אכלה אותו ד) לראות מה יהיו חלומתיו כאשר אינו נמצא יותר בין החיים.

זו התוכנית שהיתה בכוח. בפועל, הדברים קרו קצת אחרת, כי מישהו שמע עליה בטרם יצאה לפועל והטה אותה מעט.

"ויִּשְׁמַע רְאוּבֵן, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם; וַיֹּאמֶר, לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן, אַל-תִּשְׁפְּכוּ-דָם--הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל-תִּשְׁלְחוּ-בוֹ:  לְמַעַן, הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ, אֶל-אָבִיו" (בראשית לז כא כב)

ראובן בכח השמיעה, מצליח לדלג על שלב א' בתוכנית והוא רעיון ההריגה. ומציע להם לא לשפוך דם, אלא להשליך אותו לבור במדבר, ולא לשלוח בו יד, כי כוונת ראובן היא להציל אותו מידי אחיו המתכננים להרגו ולהשיבו אל אביו.

ראובן, בכור לאה, האישה השנואה, יודע כי יוסף הוא בכור רחל האהובה, ומטרתו היא להציל את יוסף. רחל זה עתה נפטרה ויוסף הוא כל מה שנותר ליעקב ממנה (כי בנימין עדיין תינוק). ראובן  מודע לאיכות הקשר שבין יעקב ליוסף ורוצה לשמר אותה.

בנתיים פוגש יוסף את אחיו,  "וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר-בָּא יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו; וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת-יוֹסֵף אֶת-כֻּתָּנְתּוֹ, אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. וַיִּקָּחֻהוּ--וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם". (בראשית לז כג)

כתונת הפסים של יוסף מסמלת איזון, הרמוניה ושלום, ברגע בו פושטים אחיו את כותנתו מעליו, תחלנה הטלטלות בסיפור שלנו. יוסף מושלך לבור ללא הגנה, והבור ריק, אין בו מים, אינו יכול לקיים חיים.

למתבונן מן הצד יכולה להראות התמונה הבאה, איש ללא בגדים נמצא בבור, שאין בו מים, כלומר הבור הזו אינו באר, מהו אם כן? יכול להיות בור קבורה? ייתכן.

נצטרף עתה אל האחים הסועדים לבם בלחם לפני שהם עומדים להוציא את רעיונותיהם לפועל.

"וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם, וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד; וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים, נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט--הוֹלְכִים, לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו:  מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו. וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים, וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת-יוֹסֵף מִן-הַבּוֹר, וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים, בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף; וַיָּבִיאוּ אֶת-יוֹסֵף, מִצְרָיְמָה". (בראשית לז כה-כח)

והנה בעודם יושבים לאכול, מבחינים האחים בארחת ישמעאלים הבאה מגלעד. גמליהם נושאים מיני סחורות בדרכם מצריימה. יהודה, הבכור בשטח (יוסף, בכור רחל, בבור, ראובן, בכור לאה, לא נמצא במקום) מבחין בהזדמנות שבאה לידיו, להרחיק את המעשה (לקבור את אחיו בחייו) ולהמירו במכירת יוסף לישמעאלים.

מה מיוחד בהצעה זו?

ובכן, בידי יהודה, הבכור בשטח, יש אפשרות להשפיע בשנייה האחרונה על מהלך העניינים, מהו אותו רגע? הרגע בו הם יושבים לאכול לחם, לפני ההוצאה לפועל, ונרגעים מעט. ברגע זה נוצרת רווחה בה יכול יהודה לדבר אל אחיו, ולמשוך מידיהם את הכוונה להרוג את יוסף אחיהם, ולהמירה במכירתו לסוחרים הישמעאלים. על הרגע הזה ועל הרגיעה הזאת זכה יהודה לברכה הבאה מאת יעקב אביו:

"גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ". (בראשית מט ט)
ניתן לומר כי הבכורים ראובן ויהודה, מגלים רגישות גבוהה לעניין רצח והריגה, שלא כבכור הראשון בעולם, קין, הם מודעים לזכותם של אחיהם להתקיים ומגינים עליה בכל כוחם.

וכך סומכין הכתובים שמיעה להצלה,"ויִּשְׁמַע רְאוּבֵן, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם", "וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו" ככתוב בחומש שמות,

"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב.  וַיַּרְא אֱלֹהִים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱלֹהִים". (שמות ב כג -כה)

שנה טובה ומתוקה ושמיעת קול השופר.

...
תמונה Some rights reserved by gingerherring

מהו פרד"ס ממ"ה הוא נמשך

בס"ד

ודע כי ארבעה נהרות גן-עדן נמשכים מארבע אותיות הויה. עליהם נאמר וּמִשּם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשים, וּמִשּם יורה על קוצו של יוד, לומר וּמִשּם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשים, (ארבע אותיות הויה).

י = שם הָאֶחָד פִּישון
ה = וְשם הַנָּהָר הַשּנִי גִּיחון
ו = וְשם הַנָּהָר הַשּלִישי חִדֶּקֶל
ה = וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת

פ = פישון, פיו שונה הלכות,
ר = גיחון הוא רמ"ז
ד= חדקל, לשונו חדה וקלילה לדר"ש
ס = פרת, שהוא סוד מוחא ובו פריה ורביה

שם הויה במילוי אלפין הוא: יוד, הא, ואו, הא והוא עולה גימטריה מ"ה או אדם. וכאשר מופיע כותר הרשימה, "מהו פרדס ממ"ה הוא נמשך". יש לקרוא את הכותר כעובדה ולא כשאלה, כפי שאתה קורא את הפסוק "מה שמו ומה שם בנו כי תדע" (משלי ל ד) לומר מ"ה הוא שמו (הויה במילוי אלפין), ומה הוא שם בנו, והוא אדם. כי מילת מ"ה ומילת אד"ם מקיימות שוויון. והוא יסוד האהבה. כי האהבה יסודה בשווי צורה.

שנה טובה ומתוקה לכל בית ישראל

...

תמונה Some rights reserved by Jayel Aheram

מהו וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ

בס"ד

"וַיָּבֹאוּ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים. וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה:  כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי. וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ".  (בראשית כב ט - יג)

מהו-אַיִל, אַחַר, יכולה היתה התורה לכתוב איל אַחֵר כשם תואר, במשמעות של another, שהוא שונה או נוסף, מדוע אם כן, משתמשת התורה במילה אַחַר, שהיא מילת יחס במשמעות של המילה after והיא מורה על סדר הפעולות? אם נתבונן מעט בדברים נוכל לראות כי התורה מפסקת את הפסוק באופן הבא:

"וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל,  אַחַר,"

 כלומר אברהם ראה איל,  לאַחַר שגמלה החלטה בליבו להקריב את בנו. ברגע שלקח אברהם את המאכלת, כי המאכלת יורה על כלי חד מברזל שנתברך ביכולת ההפרדה והחיתוך, כלומר ברגע שאברהם משיג, במובן של תפיסה ואחיזה במחשבה, הוא גם מסוגל לאחוז במאכלת, ברגע בו הוא אוחז במאכלת, קורא אליו מלאך ה' מן השמים ומסביר לו שאין צורך במעשה גופא לאחר שלמעשה הכריע אברהם את הסוגיה במחשבה, כמובא בדברי האר"י, פרי עץ חיים, שער קריאת ספר תורה, פרק א, "וכבר ידעת כי במחשבה אתבררו כולהו, לכן ס"ת מורה על בחינה זו, וע"י זה שאנו קוראין בה בטעמים ונקודות, אנו מתקנים אותה".

ואפשר לומר כי מילת 'איל' עולה גימטריה 'אם' שנאמר "כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא", והוא סוד התקיעה בשופר בראש השנה. לתקוע בשופר, להזכר באיל, ובכוח הבינה וההשפעה. מילת סבך היא משל לסבך המחשבות של הקבלה העצמית שהן סבות ומסובבות אותנו, ואותו איל, שנאחז בסבך הוא בחינת מחשבת הבינה. כאשר האיל (הבינה) הוא עיקר, והסבך (המחשבות של הקבלה העצמית) הוא טפל.

שנה טובה ומתוקה לכל בית ישראל.

...

תמונה  Some rights reserved by Property#1

מהו שאמר דוד לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת ?

באחד הקרבות האחרונים של שאול, הוא פוגש בלוחמים אוחזי קשת, הוא מפחד כי יתעללו בו, ומבקש מנערו שימיתהו כדי שלא יפול בידיהם. נערו חושש מאוד, ולא מבצע את בקשת שאול, שאול נוטל את חרבו שלו ונופל עליה.

וכך מספר ספר שמואל,

"וּפְלִשְׁתִּים, נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל; וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים, בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים, אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-בָּנָיו; וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים, אֶת-יְהוֹנָתָן וְאֶת-אֲבִינָדָב וְאֶת-מַלְכִּישׁוּעַ--בְּנֵי שָׁאוּל. וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל-שָׁאוּל, וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת; וַיָּחֶל מְאֹד, מֵהַמּוֹרִים.וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, פֶּן-יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ-בִי, וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו, כִּי יָרֵא מְאֹד; וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת-הַחֶרֶב, וַיִּפֹּל עָלֶיהָ וַיַּרְא נֹשֵׂא-כֵלָיו, כִּי מֵת שָׁאוּל; וַיִּפֹּל גַּם-הוּא עַל-חַרְבּוֹ, וַיָּמָת עִמּוֹ. וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו גַּם כָּל-אֲנָשָׁיו,בַּיּוֹם הַהוּא--יַחְדָּו".     (שמואל א לא)

מדוע פחד שאול מהקשתים, האם היה זה פחד גשמי מטכנולוגיית לחימה חדישה?
מדוע בקינתו על שאול ויהונתן מבקש דוד, "לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת" (שמואל ב א) הרי דוד עצמו הוא בן יהודה, לפיכך מהו שאמר דוד ללמד את בני יהודה קשת, האם רומז על עצמו? ואם כך הוא, הרי היה צריך לכתוב בן-יהודה, זאת ועוד דוד כלוחם בגליית הפלשתי השתמש בטכנולוגית לחימה פשוטה ביותר, קלע ואבן. אם כן מי הם בני-יהודה, ומדוע צריך ללמדם קשת? על מה רומזת אומנות השליטה בקשת?

רש"י מקדם אותנו בעניין ומעיין בסופו של הפסוק, "הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר", ומסביר כי ספר הישר הוא ספר בראשית, "הלא היא כתובה על ספר בראשית שהיא ספר ישרים אברהם יצחק ויעקב והיכן רמיזא (בראשית מט ח) ידך בעורף אויביך איזו היא מלחמה שמכוין בה ידו כנגד פדחתו שהוא מול ערפו הוי אומר זה קשת".

וכפי שאתה מחזיק בעורפו של תינוק כדי לראות את פניו, כך תאחז ידך בערף אויבך, ערף הוא ע' רצונות דקבלה רפים (שאינם ידועים), הוא כינוי לאחורי הראש, לדבר שאינו ידוע וגלוי כפנים. כאשר אתה אוחז בעורפו של מישהו אתה חולש על תנועת ראשו, ויכול להסב את פניו, כי היד אוחזת היא בחינת ידיעה, יד אוחזת בע' אומות העולם, המשולים לרצונות קבלה של הגוף.

"יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ" רומז על "והָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה" כי מילת ידכה עולה גימטריה ט"ל הוא אותיות יהו במילוי אלפין ( אות יוד, אות הא, אות ואו) והוא ט"ל המחיה את המתים והם התפילין הכרוכים על היד הכהה הסמוכה ללב, וקשר התפילין המצוי בעורף.

מדוע אם כן זכה יהודה לברכה "יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ"? הוא ולא אחר?
משום ש-יהודה שבי הוא שם הויה בד' בחינות, (כי אות ד' יורה על דלת אל הנסתר) הוא המפותח ביותר, הוא היודע, בחינת מכיר ומשיג מה הם רצנות קבלה של ע' אומות העולם, המכונים אויבים, ויכול לשלוט בהם, מה שאם כן ע' אומות העולם, אינם מכירים ברצונות דקבלה שלהם, לכן נקראים לגביהם ערף.

בני יהודה הם המסובבים, מבחינת יהודה שבי, שהוא מכיר ויודע את ה', לכן הם אלו המודים בהשכמת הבוקר "מוֹדֶה (מוֹדָה) אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים. שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ׃" ומשום הכרתם של הנבראים בבורא, הם מכירים בקטנותם ובחסרונם לעומתו, עליהם אומר המשורר, "מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ; וּבֶן-אָדָם, כִּי תִפְקְדֶנּוּ. וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט, מֵאֱלֹהִים". (תהלים ח ה)

לפיכך ללמד בני יהודה קשת הוא ללמדם להניח תפילין, לבקש ללמדם להניח תפילה מלפניו, כי תפילות הן  אלו הדברים שעומדים ברומו של עולם.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

...

תמונה Some rights reserved by basykes

וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה, מֵחָכְמַת כָּל-בְּנֵי-קֶדֶם,

בס"ד

"וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה, הַרְבֵּה מְאֹד; וְרֹחַב לֵב--כַּחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם. וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה, מֵחָכְמַת כָּל-בְּנֵי-קֶדֶם, וּמִכֹּל, חָכְמַת מִצְרָיִם. וַיֶּחְכַּם, מִכָּל-הָאָדָם, מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע, בְּנֵי מָחוֹל; וַיְהִי-שְׁמוֹ בְכָל-הַגּוֹיִם, סָבִיב". מלכים א ה ט-יא.

ומספר מדרש אגדה בפסיקתא: מכל האדם, זה האדם הראשון. איתן האזרחי, זה אברהם, הימן זה משה. וכלכל, זה יוסף. ודרדע, זה דור המדבר. מחול, שנמחל להם על מעשה העגל.

וניתן לראות כיצד מלביש פסוק זה לשם הויה.

קוצו של יוד = מכל האדם, זה אדם הראשון.

י = איתן האזרחי הוא אברהם, שהאות אלף הוא אלופו של עולם זורח ומאיר לו.

ה = הימן הוא משה, רעיא מהימנא.

ו = כלכל זה יוסף, זעיר אנפין שהיה משביר לכל מצרים.

ה = דרדע הוא דור המדבר הנקרא דור דעה, ובכאן מכונה דרדע, ללא אות ו' של המילה דור, וללא אות ה' של מילת דעה, כי נסתלקו מהם בחינות ו"ה אות ו' ואות ה' בחטא העגל. ומדוע נתחברו יחדיו בפסוק זה, הרי יכול היה לכתוב דר דע, אלא שנמחל להם על חטא העגל, ככתוב "אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמ' (ישעיהו כה, ט) ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו":   מסכת תענית לא א.

ובמחול, שהוא מ-חול, הצדיקים מצביעים על המ', שהיא בינה, מחשבת ההשפעה, שהכל לעומתה הוא חול נפרד ומפוזר. הוא שאמרנו, למרות שנחסרו בכתוב זה אות ו' ואות ה' ממילים דור דעה, הרי שנמחל לו, לדור המדבר הוא דור דעה ונכתבה בו מילה אחת דרדע.

ומי הוא שלמה? מלך שהשלום שלו הוא בורא עולם עליו נאמר כי חכמתו רבה מכל האדם.

...

תמונה Some rights reserved by Tjflex2