בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

ענין ההענקה קיים כבכל ענין בתורה, גם בעבודה הרוחנית :

מוחין דגדלות, תלמוד עשר הספירות, חיבורו הענק של רבי יהודה לייב אשלג- בעל הסולם, המפרש את כתבי האר"י הקדוש בצורה בהירה ונפלאה ועליו נוספו פירושי בנו של בעל הסולם- רבי ברוך שלום הלוי אשלג- הברכת שלום.

אבי מורי מסביר בהערותיו על מסכת קידושין, שאצל עבד עברי יש רק "מוחין דקטנות", וכאשר הוא יוצא לחפשי צריך "להעניק" לו "מוחין דגדלות" [ולכן מפרטת התורה בהענקה את שלושת הסוגים "מצאנך ומגרנך ומיקבך", שהם "לנגד המוחין"].

"אדון" ו"עבד" מסמלים ברוחניות רב ותלמיד, כפי שאמר רבי יוחנן (עירובין כז, ב), שמי שילמדו לתרץ ענין מסויים בתורה, שהיה קשה לו - "מובילנא מאניה אבתריה לבי מסותא" ( = אוביל כליו אחריו לבית המרחץ), כעבודת עבד לאדונו.

אבל צריך לדעת, שעליו לתת לתלמידיו "הענקה". כלומר : אל לו להסתפק במתן "מוחין דקטנות" לתלמיד, אלא עליו ללמדו באופן שכאשר התלמיד "יגדל" ו"ישתחרר" ממנו הוא יזכה ב"מוחין דגדלות" של הרב.

במילים פשוטות :

רב חייב להסביר לתלמידו גם את "עומק ההלכה בטעמה היטב", אף כאשר עליו לחזור לשם כך על ההלכה "כמה פעמים" עד שהיא תובן - זה עומק שהוא בגדר השגה על-ידי שכלו של התלמיד (אצל הרב זהו "מוחין דקטנות"), אך בינתיים אין הוא מבין זאת.

אבל הענינים שמעל לשכלו של התלמיד, אשר אצל הרב עצמו הם בבחינת "מוחין דגדלות", אין הוא חייב לתת לתלמיד.

באה מצוות ההענקה ומוסיפה, שזאת מצד חובת הרב לתלמיד. אבל ב"צדקה", "הענקה", צריך הרב להתמסר ולעמול עם התלמיד קשה כל-כך, עד אשר הוא "יקבל" את עומק השכל של הרב - כל ענין הקיים אצל הרב צריך להיקלט בסופו-של-דבר על-ידי התלמיד.

בזכות ה"הענקה" ל"תלמידים" נזכה ל"הענקה" על-ידי הקב"ה

כך הוא הדבר גם לגבי ההתעסקות בקירוב כאלה שהם עדיין "קטנים" ותלמידים ביהדות, לתורה ולמצוות : ניתן לחשוב, שכיוון שאדם זה הוא רק "מתחיל", די ללמדו מה שמתאים לו עתה -

אומרת התורה, שמכיוון שזה תלמידך - גם אם למד ממך רק "אות אחת" אתה נקרא "רבו אלופו ומיודעו" (אבות פ"ו מ"ג)  - עליך לתת לו "הענקה". צריך לעבוד עמו באופן שבסופו-של-דבר הוא יגיע לדרגתך שלך ביהדות.

ובאמצעות עבודת היהודי (עבדי ה') ב"שש שנים יעבוד" (משפטים כ"א, ב)  - בששת אלפי השנים שהעולם קיים - נזכה בקרוב ממש ל"ובשביעית יצא לחפשי חנם" (משפטים כ"א, ב).

שאז יתן הקב"ה שכר לא רק לפי ערך העבודה בזמן הזה, אלא גם "הענקה" - גילויים נעלים ביותר שיינתנו כצדקה,  כי אין הם בהתאם לעבודת היהודי. (ואולי יש לומר שיש בזה גם העניין  ד"שכר פעולה" - כי גם גילויים הכי נעלים יומשכו אז בפנימיות. וראה תורת לוי"צ שם [ע' קכב]: ענק עבד עברי לעצמו... שמתעצמין בו כו').

באלף השביעי, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

פרשת ראה תשל"ו

כל טוב הצלחה וברכה

[youtube http://www.youtube.com/watch?v=md8YaNe3e1g&w=420&h=315]

בס"ד

הפסוקים הפותחים את מגילת שיר השירים כותבים, "שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" ,שואל הזוה"ק מהו פיהו? הרי לכאורה היה צריך לכתוב ישקני מנשיקות פיו, כלומר הפה שלו, או פיה לומר הפה שלה, אם כך מהו פיהו?

משיב הזוהר כי פיהו הוא שילוב של שתי מילים: פיו+פיה = פיהו. נשיקה שהיא כלולה מזכר ונקבה יחד, והיא נשיקה שְׁלֵמָה. ועוד מוסיף הזוהר וכותב כי מילת פיהו כוללת אות פּא שהיא אות דגושה בדגש קל ומורה על פה פנימי, ואותיות יהו שהן שלוש אותיות משם הויה.

ומתוך פנימיות הבורא שהיא אות פּא נמשכות שלוש אותיות משם הויה אותיות יהו שהן חיותו ומילואו של האדם, הנמשך מהא תתאה, שהיא אות הא אחרונה משם הויה.

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

בטחון הוא כלי בו מתלבש אור האמונה, תמונה Olibac

הבטחון הוא הלבוש (כלי) להאור הנקרא חיים. כי יש כלל, אין אור בלי כלי. נמצא, שהאור הנקרא אור החיים, אינו יכול להתלבש אלא שמוכרח להתלבש באיזה כלי. והכלי, שאור החיים מלובש, נקרא בדרך כלל בטחון. שפירושו, על כל דבר קשה הוא רואה שבידו לעשות, נמצא שהאור ניכר ומורגש בהכלי של בטחון. ומשום זה מודדים את החיים שלו, בשיעור שמדת הבטחון מתגלה שם, כי הבטחון שיש בו, בזה הוא יכול למדוד שיעור גדלות החיים שבו.

ומשום זה האדם יכול לראות בעצמו, שכל זמן שהוא נמצא בהרמת החיים, הבטחון מאיר לו על כל דבר ודבר, ואינו רואה שום דבר שיכול להפריע לו על מה שהוא רוצה. וזהו מטעם שאור החיים, שהוא כח מלמעלה, מאיר לו. שיש בידו לעשות בכוחות על אנושיים, היות שהאור העליון אינו מוגבל כמו כוחות גשמיים.

מה שאם כן כשהאור החיים מסתלק ממנו, שזה נקרא שירד מרמת החיים שהיה לו, אז הוא נעשה לחכם וחוקר. ועל כל דבר הוא מתחיל לחשוב את הכדאיות שלו, אם כן כדאי לעשות את הדבר או לו, ונעשה מתון, ולא תוסס ובוער כמו מטרם שהתחיל לרדת מרמת חיים שלו.

אבל אדם, אין לו שכל שיגיד שכל החכמה והפקחות שזכה עכשיו לחשוב על כל דבר, הוא מטעם שנאבד לו רוח החיים ממה שהיה לו אז, אלא הוא חושב שעכשיו הוא נעשה פיקח, ולא כמו שהיה מטרם שנאבד לו אור החיים, אלא אז הוא היה פזיז על דרך עמא פזיזה.

אמנם הוא צריך לדעת, את כל החכמה שהשיג עכשיו, היא באה לו מחמת שנאבד לו רוח החיים, מה שהיה לו מקודם. שאור החיים מה שהקב"ה נתן לו אז, הוא היה המודד לכל המעשים, אבל עכשיו שהוא בזמן הירידה, לכן יש עכשיו כח להסטרא אחרא לבוא אליו, עם כל הטענות הצודקות שלהם.

והעצה לזה, שהאדם צריך לומר עכשיו אני לא יכול לדבר עם הגוף שלו ולהתוכח עמו, אלא שיגיד עכשיו אני מת, ואני מצפה לתחית המתים. ויתחיל לעבוד למעלה מהדעת, היינו שיגיד להגוף שלו כל מה שאתה טוען אתה צודק, ולפי השכל אין לי מה לענות לך, אבל אני מקוה שאני מתחיל לעבוד מחדש ועכשיו אני מקבל עלי תו"מ, ועכשיו אני נעשה גר, וחז"ל אמרו "גר שנתגייר, כקטן שנולד דמי", ועכשיו אני מצפה לישועת ה', ובטח הוא יעזור לי ואני שוב אכנס לדרך הקדושה.

וכשיהיה לי כח דקדושה, אז יהיה לי מה לענות לך. אבל בינתיים, אני מוכרח לילך למעלה מהדעת, כי עדיין חסר לי דעת דקדושה. אם כן, אתה יכול לנצח עם השכל שלך, ועלי אין לי מה לעשות אלא להאמין באמונת חכמים שאמרו, שאני צריך לקיים תו"מ באמונה למעלה מהדעת, ובטח עלי להאמין שבכח האמונה, נזכה לסיוע מן השמים כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו".

שמעתי, הרב יהודה הלוי אשלג, הבטחון הוא לבוש להאור

בס"ד

דרך אניה בלב ים

שלושה המה נפלאו ממני הם ג"ר או ספירות כתר חכמה ובינה.
מילת וארבע מורכבת מאות ו' החיבור ומילת ארבע.
אות ו' החיבור רומזת לספירת תפארת
מילת ארבע רומזת לספירת מלכות.

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

לאחר שיוסף מספר את חלומו השני לאביו ולאחיו, כי השמש הירח ואחד עשר עשר כוכבים משתחווים לו, אביו גוער בו ואחיו מקנאים בו. אחי יוסף הולכים לרעות את הצאן בשכם. וישראל מציע לבנו יוסף הנמצא עימו בעמק חברון, "לֶךְ-נָא רְאֵה אֶת-שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת-שְׁלוֹם הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֵנִי, דָּבָר". יוסף תועה בשדה ואיש אחד מפנה אותו לעמק דותן מקום שם נמצאים אחיו. יוסף מוצא את אחיו בדותן, וכשהם רואים אותו  מרחוק (כי רחוק יורה על שינוי צורה, קרוב נקרא אוהב, ורחוק נקרא שונא) הם מתנכלים עליו להמיתו. "עַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו". (בראשית לז כ)

וכאן מגיע מפנה מפתיע "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם; וַיֹּאמֶר, לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן, אַל-תִּשְׁפְּכוּ-דָם--הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל-תִּשְׁלְחוּ-בוֹ:  לְמַעַן, הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ, אֶל-אָבִיו". 

ראובן אור-בן (אור התבונה) מציע לא לשלוח יד באחיו, יוסף, כדי להשיבו לאביו. ראובן מציע "הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר", ראובן ממיר את הגרוע מכל, בטוב. מילת 'הזה' עולה גימטריה 'טוב', ראובן מציע חילוף, במקום לשלוח יד באחיו, הוא מציע להשליך אותו לבור (הזה = טוב, לשמור אותו בחיים) במדבר, כדי להשיבו אל אביו.

באותה המרה שמציע ראובן ניתן לראות שורש קדום, המופיע אצל אמו (לאה) ודודתו (רחל). רחל שהיתה מיועדת להנשא ליעקב, "ברחל בתך הקטנה", מוחלפת תחת החופה, באחותה הבכירה לאה. יעקב אינו מודע לחילוף כי הכלה מכוסה. בעת היחוד, מאמין יעקב כי היא רחל, ומהרהר בה. כאשר בפועל, היחוד מתרחש עם לאה.

מספרים המדרשים, כי מהרהור זה, שהרהר יעקב ברחל, בשעה שהאמין שהוא מתייחד עימה, אך בפועל נתיחד עם לאה, נולד ראובן. ראובן יודע כי הוא פרי של מעשה האמונה הגדול של יעקב אבינו ע"ה, הוא יודע כי רחל היא אהובת נפשו של יעקב, וכן בניה, יוסף ובנימין, כי בחינתם היא ספירת יסוד, וקו אמצעי, ויש להם תכונה משותפת עם אביהם יעקב, שכן גם בחינת יעקב הוא קו אמצעי, אך בספירת תפארת, לכן הוא מנסה להציל את יוסף מידי אחיו.

הזה"ק מספר כי ראובן לא השתתף במכירת יוסף, אלא תשעה אחים השתתפו בה ושכינה נשתתפה עמהם. מאוחר יותר, כאשר מוּצאים להורג עשרת הרוגי מלכות ע"י מלכות רומי, בניהם רבי עקיבא הוא נשמת יעקב ששלח את יוסף לבדו לשכם, ניצל ממנה רבי אליעזר הגדול שהוא נשמת ראובן שלא נשתתף במכירת אחיו יוסף.

כל טוב הצלחה וברכה