בס"ד
"רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה". מה ראתה התורה לפתוח פרשה במילת ראה שהיא אחד מחמשת החושים, והוא העליון על כולם? ולא עוד אלא שבשתי פרשות נוספות בתורה אנו מוצאים בשם הפרשה את הפועל ראה אך בצורתו הסבילה, פעם אחת בפרשת וירא "וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" (בראשית יח) כלומר שם הויה נראה אל אברהם באלוני ממרא, ובפעם השנייה בפרשת וארא, "וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי" (שמות ו ג), כלומר בשתי הפרשיות הללו נראה ה', בפרשת וירא נראה ה' לאברהם, ובפרשת וארא מסכם ה' את התראויותיו לשלושת האבות באמצעות השם אל שדי.
מדוע הפעם, בחומש דברים, מופיע הפועל ראה בצורתו הפעילה, ולא עוד אלא לשון צווי ראה? איזה הפרש אנו מוצאים בין שתי הפרשות המתוארות בחומש בראשית וחומש שמות לבין הפרשה המתוארת בחומש דברים, מלבד העובדה שבשתי הפרשות הראשונות הפועל וירא וארא מופיע בצורתו הסבילה והוא מדבר בהתגלויות או בנראויות של ה' לאברהם ולשלושת האבות?
מה ראה משה לדבּר אל עם ישראל בלשון צווי ולהשתמש בשורש ר,א,ה בצורתו הפעילה? מה בין נראוּיוֹת ה' לאבות לבין הראיה האנושית המתוארת בפרשתינו ע"י משה?
הנה כי כן מסביר משה את הדברים הבאים לעם ישראל ואומר כי למעשה לנברא יש שתי עיניים, מה שמקנה לו את היכולת לראות דברים מקצה אל קצה, כלומר רק מִקְטָע של התמונה, לומר ראייתו של הנברא מוגבלת היא, ומשום כך אומר משה, משום היות הנברא מוגבל, הבורא נותן לנברא מפה שבאמצעותה יכול הנברא לנווט בעולם. איך ידע לנווט בה הנברא? הבורא נותן לו אמצעי נווט : ברכה וקללה. ברכה היא היכולת להמשיך טוב ושפע למבורך ועולה בגימטריה זכר, מה שאין כן קללה. מהי קללה?
מילת קללה ניתן לקרוא באופן הבא, קל לה', כלומר מקום שבו מקלים ראש במצוות ה ובחיבור עימו. מהו להקל ראש? להקל ראש פירושו לא לתת למרכיב האל ומצוותיו מקום בחיינו, כלומר לשון קל שאין לו משקל.
למה הדבר דומה? נקח למשל מאזניים, אם על הכף האחת נשים נוצה קטנה, הרי שמשקלה האפסי לא ישנה את תנועת כפות המאזניים. אם נקח למשל קילוגרם אחד של אבוקדו ונשים אותו על אחת מכפות המאזניים נראה איך הכף נוטה תחת כובד משקל האבוקדו ומשנה את לשון (איזון) המאזניים. זאת ועוד, כאשר אנו אומרים שגורם כזה וכזה הוא כבד משקל, אנו מייחסים לו חשיבות, ונותנים לו ערך בשיקול הדעת שלנו ובהתנהגותינו. מה שאם כן, כאשר אנו אומרים על משהו שהוא קל, או קל ערך, אין אנו מייחסים לו משקל או ערך כי קיומו או אי קיומו אינו משנה את תמונת המאזניים, או המציאות.
כך היא מילת קללה, שפירושה היא קל לה'. כלומר, אנו מייחסים קלות ראש למצוות השם, אנו לא נותנים משקל או ערך למצוות השם, שמטרתן הכוללת היא להפוך אותנו לבחינת משפיע, ומשום כך, אפילו לא שוקלים את האפשרות לשנות התנהגות, ולפיכך נמצאים במצב קבוע של קל לה'.
כך, לאחר שמציין משה את שני הקצוות בהם ידבר בפרשה זו, ברכה וקללה הוא מפרט :
"אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ", מילת אֶת כוללת את כל האותיות מאלף ועד תו כסדרן, שהיא בחינת פנים, ולכן כוללת שפע של כלים להכיל את הברכה. ועוד יש לומר, כי מילת אשר היא אותיות ראש, רוצה משה לומר, כי מי שמייחס לדבר ה' כובד ראש, וישמע לו, יזכה לברכה, שהיא בחזקת ראש ומשפיע כפי שאנו מברכים בברכת ראש השנה, "שנהיה לראש ולא לזנב".
ואילו מי שיקל ראש במצוות השם ולא ישמע לו, ובמילת וְהַקְּלָלָה משתמש משה לנַגד את כל מה שנאמר תחת הכותרת "אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ", וגם רומז לכך בסדר האותיות של מילת והקללה, בה אותיות ו' ה' מופיעות לפני מילת קללה. אותיות ו' ה' נרשמות שלא כסדרן, כאשר אות ו' מציינת את ו' הניגוד או ההיפוך ואות ה' שלאחריה את הא הידיעה, הקללה. לומר מילת קללה שורה במקום שיש אותיות למפרע כלומר, לא כסדרן. בהן אות ו' המשולה לספירת תפארת ואות ה' הנמשלת לספירת מלכות וכל השפע הנשפע מזווג שלהן מושפע לאותיות קללה קל לה'.
עד כאן ראינו כיצד יוצרים הכתובים קשר בין ברכה ושמיעה, וקללה ואי שמיעה, נשאלת השאלה מדוע משתמש משה בפועל ראה בצורת הצווי שלו? הרי סיפרנו בראשית דברינו כי העין האנושית רואה מקצה אל קצה, וזה מה שמנסה משה להראות לעם ישראל, את הקצה האחד הנקרא ברכה ואת הקצה האחר הנקרא קללה, לכן הוא משתמש בפועל ראה בלשון צווי "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם", לומר אנכי נותן לפניכם, לפני עיניכם, שתוכלו לראות היום, בהארה הזו הנקראת יום, כי יש קוטב אחד הנקרא ברכה והוא ראש ויש קוטב אחר הנקרא קללה והוא סוף, וכל ההפרש בין השניים הוא היכולת לשמוע.
שבוע טוב הצלחה וברכה לכל
