בס"ד

מי הוא אזרח ישראל

... אם מדבר כאן  בגשמיות, אזי מדובר על ענין חשיבות המעשה, שהיא להיות אזרח בארץ ישראל ולהנות מזכות אבותינו הקדושים. ואם מדובר ברוחניות, אזי ענין "אזרח" הוא מלשון זריחה, דהיינו המשכת האורות לכלים דארץ ישראל, וזה נקרא אזרח בארץ. וזה ע"י זכות אבות, כי ענין זכות אבות משמעותו הזַכות של האבות, שכל אורם נמשך על דרך תיקון קוים.

לשון מהיר, אברהם תקן קו ימין הוא חסד, יצחק תקן קו שמאל והוא גבורה, יעקב בחיר האבות תקן קו אמצעי שהוא כלול מחסד וגבורה על דרך אמצע שנקרא תפארת. שלושת האבות ע"י זַכותם, תקנו שלושה קווים בקשר האמונה.

מהו "אזרח ישראל" ברוחניות? אזרח הוא מלשון זריחה והוא מסוגל להמשיך את האורות לכלים דהשפעה הנקראים ארץ ישראל. אדם המסוגל להזריח את ישראל, להזרים דרכו את האורות לכלי השפעה הנקרא ארץ ישראל.

א-(משפיע) זרח (ממשיך האורות) ישר-אל (לכלי השפעה).

ראש חודש טוב שבת שלום ובשורות טובות

פרי חכם, אגרת ל"ג עמ' ערב טור ב'

תמונה: אילנה שקולניק בקל 

"אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו" (שיר השירים ז')

יש מי שרואה כי שלוש פעמים עלה משה לסיני למשך ארבעים יום וארבעים לילה, שלוש עליות כנגד שלושה קווים והם, קו ימין, קו שמאל וקו האמצעי, או חסד דין ורחמים (ראשי תיבות חד"ר). עלייה ראשונה היא מיום ז' סיון עד י"ז תמוז בה נכללות פרשות יתרו, משפטים, תרומה, תצווה וכי תשא. עלייה זו היא בחינת קו ימין או חסד, ניתן לומר כי עלייה זו היא כנגד ארבעים שנה שהיה משה במצרים, וגדל בחסדי המים. בעלייה זו התורה הנתנת היא בחינת עצמותו יתברך, בחינת לשמה, לֻחֹת, כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם--מִזֶּה וּמִזֶּה, הֵם כְּתֻבִים. וְהַלֻּחֹת--מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא--חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת. (שמות לב טו טז). אך תורה לשמה לא ניתן לקיים היות ואנו נבראים, לכן יש צורך בשיבור הלוחות והבניית תורה שלא לשמה.

עלייה שנייה היא לאחר שבירת הלוחות בי"ז תמוז, והיא כנגד קו שמאל או מידת הדין והיא כנגד ארבעים שנה שהיה משה רועה מ-דין. עלייה נאמר, וַיְהִי, מִמָּחֳרָת,(ח"י תמוז עד כט אב שהם חודשי החמה והם כנגד הספק שבדעת עליהם אמר משה אולי) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה; וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל-יְהוָה, אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. על עליה זו נאמר אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו (שיר השירים ז') עליה גם אומר המדרש (ילקוט שמעוני תהלים פרק צ) ר' ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמני: לא הניח משה זוית ברקיע שלא התנפל על פניו, אתה מוצא הרבה נביאים והרבה צדיקים, התפללו לפני הקב"ה ולא בא הכתוב ליחס אלא למשה בלבד. ולמה כן? לפי שהיו מעשיו משונים מכל הבריות. כיצד? יש מתפלל שעה אחת או שתים ואם הוא מתפלל הרבה יום אחד, אבל משה עמד ומתפלל לפני הקב"ה ארבעים יום וארבעים לילה.

עלייה שלישית החל בא' אלול עד מוצאי כיפור והיא כנגד ארבעים שנה שהוביל משה את ישראל במדבר, והם בבחינת רחמים גמורים. בעלייה זו נקרא משה לפסל לוחות כבראשונים, הוא מפסל אותם מתוך הפסולת שבדעת ובדין המצמצם, ורק לאחר הצמצום שעושה משה יכול הקב"ה לכתוב לוחות שניים, שהם שלא לשמה, מתוך רחמים שנאמר "וְכָתַבְתִּי, עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ". משה שעולה להר עם הלוחות שהוא פסל מן הפסלת שבדעת, ורוצה בכל נפשו להדבק באלוהות שהיא בחינת טוב ומיטיב, ולהרפות מן הספק שבדעת שמרחיק אותו  ואת עמו מחיי החיים, קורא בשם שלוש עשרה מידות הרחמים שהאלוהות נדרשת בהם, ומבקש סליחה נכלל עם העם  ואומר "וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ".

כאשר יורד משה מן ההר קורן עור פניו כתוצאה מדבקות בהשם, היות ומשה דבק בהשם בפנימיותו, הוא אינו מרגיש בקרינה החיצונית הבאה ממנו כתוצאה מן הדבקות, אהרן ובני ישראל יראים מגשת אליו, יראה הבאה כתוצאה משנוי צורה, הוא דבק והם אינם דבקים. לפיכך, משה נותן על פניו מסווה, או משווה כדי להיות בשווי צורה עם הנבראים שיוכל דבר עימם.

שאו ברכה באשר הנכם

...

תמונה fabcom

בס"ד

כאן נרמז לקדושים עליונים להשכיל ולדעת סוד אותיות קדושות עליונות, אשר הפוך סדרם של כ"ב אותיות, הוא למחות את אותם החייבים (רשעים) ועל כן כתוב וימחו מן הארץ וכתוב בא אתה וכל ביתך אל התיבה.

לשון מהיר, בכ"ב אותיות יש ב' סדרים, א) סדר ישר, א"ב ג"ד ה"ו וכו', שיורה על רחמים. ב) סדר הפוך תשר"ק צפע"ס וכו' שיורה על דין. והנה בית ותיבה אותיות שוות, אלא בית בסדר ישר : ב' י' ת'. ותיבה היא בסדר הפוך : ת' י' ב' המורה על דין וה' הסופית היא נחה, ואינה נדרשת. ונאמר בא אתה וכל ביתך אל התיבה, שניתן להשכיל בזה כי מידת רחמים הרמוזה בהבית תכנס ותסתתר במדת הדין הרמוז בהתיבה, באופן שכל מה שאין התיבה קולטת נמחה מן הארץ. וז"ש ועל דא ימחו מן הארץ, וכתוב בא אתה וכל ביתך אל התיבה. כי על כן נמחו מהארץ, משום שמדת הרחמים הרמוזה בביתך, נצטמצם ובא בתוך מדת הדין הרמוזה בהתיבה, וכל מה שאינו נקלט בהתיבה נמחה מהארץ.

זהר הסולם, נח, עמוד סד, אות קעח

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

עטישותיו תהל אור

הנה רשימה שנכתבה כתשובה לתגובה על הפוסט הבא העוסק בענייני עיטוש מבחינה הלכתית.

מן המפורסמות הוא ,שעד יעקב אבינו היו אנשים מתים מן העיטוש, שנאמר במדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה - בראשית אות קפג (לבר' מ"ח, א' - ב'). 

"הנה אביך חולה. מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה ומצוה בשעת מיתה, אלא כשהיה בא עת פטירתו היה מתעטש ונפשו יוצאה מנחיריו, עד שבא יעקב אבינו ובקש רחמים על זאת, אמר לפני הב"ה: רבון כל העולמים, אל תקח נפשי ממני עד שאני מצוה על יוסף ועל בני ביתו, ונעתר לו, שנ' ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. לפיכך חייב אדם לומר לחברו בשעת עטישותיו: חיים, שנהפך מות העולם לאור, שנ' עטישותיו תהל אור" (איוב מ"א י').

ומכאן למדים אנו שענייני עיטוש ענייני חיים ומוות הם, והמזורר שם אפוא נפשו בכפו ר"ל.

הנה שלושת האבות הם המוחין: חכמה, בינה, דעת (אברהם חכמה, יצחק בינה ויעקב דעת).
התכללות של חכמה ובינה יוצרת קו אמצעי הנקרא דעת. היות ודעת נמצאת פרוּשָׁה מעץ החיים עליה נאמר ועץ הדעת טוב ורע, הרי עליה נאמר כי חולת אהבה אני, כלומר הדעת חולה ומייחלת להיות כלולה מעץ החיים. וזה סוד שנאמר ביעקב, "הנה חולה אביך", כלומר מייחל לעץ החיים.

לשון מהיר, האויר שאנו נושמים, הוא אור המלובש בי' ספירות. האור הוא בבחינת נתיב לא ידעו עיט. היות והאדם לא יכול להכיל כל כך הרבה אור בבת אחת, קולטני העור שלנו משדרים לגוף איתות : "יותר מדי אור שאי אפשר לעמוד בו", או אז מתכווץ הגוף והאדם מתעטש, או מת-עשת (כלומר מתה דעתו [כי עשת היא דעת] האינפורמציה הרבה שקבל, שלא יכול לשמש בה על מנת להשפיע) אז אנו מברכים לחיים, כי במעבר בין קליטת האור לדחייתו היה מת, וזכה לתחיית המתים, וזה סוד "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים", אור ישר ואור חוזר, היוצא בזמן העיטוש, והמזורר נפשו שב לחיים, שנאמר "עֲ‍טִישֹׁתָיו תָּהֶל אוֹר וְעֵינָיו כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר" (איוב מא י).

שבוע טוב ומבורך לכל הצלחה וברכה

...

תמונה : *Idit*