בס"ד
יום אחד כאשר קראתי את פרשת העקדה, נהדפתי, לא הבנתי מדוע נכלל הסיפור בחומש הרי מנהג אנשי המקום היה להקריב בנים למולך, וכך גם נהגו תרבויות האזור. מה ראתה התורה לייחד פרשה לעקדה, ולא עוד אלא שבסידורים שלנו נקראת הפרשה כל בוקר בתפילת שחרית.
באותו יום נסענו לחיפה ללמוד, ובין לבין סיפרתי לאחת התלמידות על שאלתי, והוספתי כי בגיא בן הנום תמיד הקריבו בנים למולך, אם כך, במה שונה התנהגותו של אברהם משאר בני המקום, שעלה בהר ולא ירד בגיא?
וכך השיבה אותה תלמידה: "גדולתו של אברהם היא בכך שלא נהג כפי שנהגו בני המקום, הוא היה מוכן להעלות את הבן לעולה, כלומר היתה קיימת בו הנכונות להקריב את היקר ביותר, ויחד עם זאת הוא משיב ליצחק "אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי". כלומר יש בו תקווה שהקירבה המתבקשת ממנו היא נעלה יותר מזו של הקרבת קרבן אדם. וכך קורה, לאחר שהוא בונה את המזבח, עורך את העצים, עוקד את יצחק בנו, שם אותו על המזבח ממעל העצים, ונוטל בידו את המאכלת לשחוט את בנו, פונה אליו מלאך ה' מן השמים. כאן יש לבאר כי מלאך הוא כינוי לאחד הכוחות שבנפש האדם.
ויש להבין כי שמים היא בחינת אמונה שבאדם, ואותו מלאך מן השמים הוא אחד מכוחות הנפש של אברהם הדובר אליו מתוך בחינת האמונה שבו ואומר לו: " אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי" (בראשית כב יב)
או אז "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו" (בראשית כב יג)
מדוע מנקדת התורה את המילה אַחַר, בפתח כפול? מה רוצה התורה לספר במילת אַחַר? התורה מספרת לנו על סיבה ומסובב. הסיבה שהביאה למציאות אותו איל, היא ההבנה של אברהם כי לא צריך לשחוט את הבן, כי לאל אין צורך בקורבן אדם. מה לאל שאין לו גוף ולא דמות הגוף ושאינו תופס מרחב של חלל וזמן לקורבן אדם? לכן נוקטת התורה בלשון אַחַר, לומר, לאחר שהבין אברהם שאין צורך בקורבן אדם נגלה לו איל שאותו ניתן היה להקריב תחת בנו.
נכון שעמי האזור הקריבו ילדים בצלם ובדמות, אך מפני שלא היתה להם אחיזה בכך שילד בשר ודם הוא סמל לרעיון גבוה יותר, ומשום שחיו בגבולות החומר פעלו בתחום החומר המוכר להם. מה שאם כן אברהם שעלה ונתעלה מעל החומר, הצויי האלוהי פונה אליו בלשון, "קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ..וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". (בראשית כב ב).
וכך נושא פניו אברהם אל מקום גבוה, הר המוריה, ושם דווקא בתנועת הנפת המאכלת הוא נעצר. אותה להט החרב המתהפכת משמשת בידו עכשיו לשמור את דרך עץ החיים.
אותה העצירה היא ההבנה שלא מנחת בשר ודם מבקש האל, אלא את עדן המחשבה וזיכוך הרצון. באותו מקום בו נעצרה השחיטה נבנָה נבנֵה ויבנֵה המקדש כקורבן תמיד.
...
תמונה Deror avi
