בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל

הננו חסידים

את השיר הננו חסידים שמעתי בפעם הראשונה מעל גבי התקליט הגשש החיוור במועדון הסנטר הכפול - שמחת זקנתי. הניגון החסידי והפזמון נחקקו בי, ומידי פעם הייתי שרה אותו בדרך.

לימים מסרתי את הפטיפון ואת התקליטים שהיו ברשותי. החומר נמסר אך המנגינה נשארת. היות וזכרתי את הפזמון, ופה ושם מילים, חיפשתי את המקור לשיר ימים רבים. באחד הימים חברתי לקבוצת אוהדי הגשש החיוור בפייס-בוק, קבוצה שמחה, כל אחד ואחד יודע בעל פה מערכונים, פזמונים, תוכניות רדיו ופסטיבלים שהשתתפו בהם חברי שלישיית הגשש החיוור (רוח אנושית במיטבה). באותה קבוצה העלתי שאלה בנוגע לשיר המבוקש, וכדי לעזור באתור השיר צרפתי את צילום עטיפת התקליט. כעבור מספָּר שעות מספֵּר אחד החברים, באדיבות ובשמחה רבה, כי שם השיר המבוקש הוא "הננו חסידים". ומוסיף החבר וכותב, כי את השיר "הננו חסידים" נהגו לשיר חברי קיבוץ עין כרמל. שייקה לוי שגדל כילד חוץ בקיבוץ עין כרמל הביא את השיר עימו ללהקת הגשש החייור שאספה חומר למופע.

את המילים לשיר מצאנו באתר זמר רשת

הננו חסידים

הִנֵּנוּ חֲסִידִים יְרֵאִים
וַאֲדוּקוֹת נָשֵׁינוּ
הַחֲסִידִים וְהַחֲסִידִיּוֹת
בְּחַסְדּוֹ שֶׁל אֱלֹהֵינוּ

יָבוֹא נָא הֵנָּה כָּל בַּרְנָשׁ
אלינו לַחֶבְרַיָּה
נקרא איתו קריאת שמע
שֶׁיִּזְעַק לִשְׁמֵי שָׁמַיָּא

אֵצֶל גּוֹיִים אַפִּיקוֹרְסִים
יַיִן, זֶמֶר ואישה
אַךְ אֶצְלֵנוּ אַנְשֵׁי קוֹרְצֶ'ב
אַחֶרֶת הִיא הַבַּקָּשָׁה

כּוֹס גְּדוּשָׁה בְּמַשְׁקֶה,
אישָּׁה חֲסִידִית צְנוּעָה,
נִגּוּן עַלִּיז וָזֶמֶר
וְהָרַבִּי יָבִיא יְשׁוּעָה,

כּוֹס שֶׁל שֶׁרִי בְּרַנְדִּי
וְזֶמֶר בְּקוֹל רָם –
אֵי שָׁם כָּתוּב בַּתּוֹרָה
"וְדִבַּרְתָּ בָּם".

יָם בָּם בִּים בָּם
הַי דִּי דִּי דַי דַּי
מַה טּוֹב מַה בּוֹם...

הוֹי חְסִידִים'לָךְ
הוֹי חְסִידִים'לָךְ
חֵטְא הוּא וַעֲבֵרָה
אַל תִּשְׁכְּחוּ לַחְסִידִיּוֹת
גַּם נְשָׁמָה יְתֵרָה

אַל נָא פַּחַד חְסִידִיּוֹת
עֵצוֹת יֶשְׁנָן דַּיֵּנוּ
חַי אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם
וְשֶׁיִּחְיֶה רַבֵּנוּ!

אֵצֶל גּוֹיִים אַפִּיקוֹרְסִים...

נִסַּע נָא אֶל הָרֶבֶּנְיוּ,
נַסְבִּיר לוֹ מִשְׁאַלְתֵּנוּ:
לְהִתְרַבּוֹת כְּחוֹל-הַיָּם
כַּבִּיר הוּא רְצוֹנֵנוּ

בְּלִי הִסּוּס הָרֶבֶּנְיוּ
יְבָרֵךְ אוֹתָנוּ
בְּלִי סָפֵק יֵצְאוּ מִזֶּה...
חֲסִידִים מִשֶּׁלָּנוּ

אֵצֶל גּוֹיִים אַפִּיקוֹרְסִים...
האזינו לשיר

בס"ד

מעשה בסדָּר דפוס אחד שכל יום היה מסדר אותיות בספרי קודש. את מלאכתו עשה נאמנה באהבה רבה.

האותיות היו אהבת חייו, כלי קודשו.

מידי בוקר היה מנקה אותן משאריות הדיו של היום הקודם, ומזריח אותן כנגד השמש.

בשעה שבא השמש היה מחזירן לתבנית שחרותן.

כל היום נתונה היתה דעתו של רבי שרגא לסידור האותיות. הוא היה מסדרן בכתב מראה, באופן שמילת בראשית נראתה כך

לאחר מריחת הדיו, והשימוש בגלילה, נראתה מילת בראשית כך

סידור האותיות משמאל לימין הביא את ר' שרגא לחשוב על מלאכת הבריאה, ועל היחס ההפוך שבין אורות לכלים.

את ההפסקות שניתנו לו בעבודה הוא צמצם, ובזמן שנותר לו היה תר אחר אותיות שלא צלחו את מלאכת הסידור. האותיות הבלות מצאו עדנה בקופסת העץ שהכין להן ר' שרגא. אלף שדבק בה חולם, בית אחת רפה, גימל גמלונית ודלת דקה אחת. ר' שרגא היה מניחן בקופסת העץ, מנגב מהן בעדינות את הדיו ומביט בהן לאור הלבנה.

מידי ערב בשעה שהיו עובדי הדפוס שבים אל בתיהם בפאתי העיר, היה יושב ר' שרגא עם חמדתו הגנוזה, קופסת העץ, ומוציא ממנה אותיות שהיו טוות סיפור של יום.

את האותיות היה מניח בתבנית קטנה.

לאחר שבדק את סדורן והגהתן, היה מורח עליהן דיו (שקנה מדמי הכיס שהפרישה לו אשתו) ומניח עליהן נייר שאותו שמר מכל משמר. 

לאחר מכן היה לוקח בידו את גלילת האבן וגולל אותה ג"פ ע"ג הנייר. את הנייר היה מרים, מניחו לייבוש, ומתפלל ערבית.

בברכת "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר בִּדְבָרו מַעֲרִיב עֲרָבִים", היה מכוון אל שחרות האותיות.

את הדף שיבש זה מכבר היה מניח ר' שרגא בין דפי ההגדה שהיתה עימו, ושם פעמיו אל ביתו.

בבואו היה מברך באושר את הנמצאים וממהר לטול ידיו.

השולחן היה ערוך ומוכן מלפניו.

לאחר שברך "המוציא", היה פותח ר' שרגא את ההגדה, מוציא ממנה את סיפורו היקר, מזהיר פניו אל אשתו, וקורא ממנו באהבה.

בס"ד

בהיותנו בשירות סדיר בהאחזות נח"ל למרגלות המירון, קבלנו באחד הימים קריאה בקשר שתוכנה דרש מחמישה חיילים להתייצב במפקדת הגדוד בפלס שבבקעת הירדן. יצאנו לדרך חמישה חיילים כאשר הנחת העבודה היתה שלאחר סיום ההתיצבות במפקדת הגדוד, נשאר ללון את הלילה בבקעה.

פלס הייתה אימת גרעיני הנח"ל, שמענו סיפורים רבים על המחנה בפלס, לא רצינו להיות שם, אך פקודה היא פקודה.

הגענו בדרך לא דרך לגדוד בפלס, עשינו מה שנדרש, ובפיקוד נאמר לנו כי סיימנו את מחוייבותינו ואנו חופשיים. השמש שקעה ועטפה את העמק באויר אדמדם, ומבלי שנדברנו ביננו החלטנו בשתיקה שבלב לצאת מפלס ויהי מה.

כלי רכב לא עברו שם לעיתים קרובות, אך החלטתינו היתה נחושה. החלטנו לעלות על כל כלי שיוצא מפלס ובלבד שיקדם אותנו הלאה. בראש היו מחשבות שאם יבוא צפונה מה טוב נוכל לנסוע לכוון חיפה, וגם אם יסע מערבה, יש לנו דודה בחדרה.

היינו חרדים, ולא דברנו על כך. לפתע הופיע נהג ברכב צבאי והודיע לנו שהוא יכול לקחת אותנו מהמפקדה בפלס עד לכביש הבקעה. עלינו כולנו. ידענו שאנו נוסעים יחד, ומשום מה התנחמנו. לאחר זמן מה הוריד אותנו הנהג בדרך ואנו נמצאנו צופים בעמק דותן לאחר שקיעת החמה.

ריח מכירת יוסף עדיין עומד באויר, ועצב עמוק עטף אותנו, בלבנו פנימה אנו מבקשים לצאת משם ולהפליג הלאה בדרכינו. ה' אשר שומע תפילת כל פה מזמן לנו נהגים שמסכימים להעלות לרכבם חיילים חמושים, וכך לאחר חצות אנו מגיעים לצומת הצ'ק פוסט הסמוך לחיפה.

ראינו את ההר הירוק תמיד, שבאישון לילה לובש את בגדי מלכותו המשובצים יהלומים, המנצנצים באור יקרות, ונשמנו לרווחה. א' וד' עלו על טרמפ לנווה שאנן. כאשר ח' ,ע' ואנכי המשכנו לכוון דרך חיפה עכו. בצומת הצריף נפרדתי מח' וע', אחלתי להם הצלחה וכל טוב, וחציתי את הכביש הראשי לכוון קרית חיים. השעה אחת וקצת לאחר חצות.

שום אוטובוס או מונית לא עוברים בתחנה, רק אור הצומת הכתום מבליח אור מדי פעם לכוון התחנה, הלוואי תבוא מונית ואשלם על נסיעה פרטית, כולי תפילה. סמוך לאחת ושלושים מגיע רכב עם מספר צבאי, "לאן הוא שואל", "לשד' ר.ס", אני משיבה, "תודה".

הנהג עוצר בככר ליד הבית, אני מודה לו וממשיכה בצעדים מהירים לבנין המגורים, ריח ורכות הלחות מספרים כי הים קרוב ואיתו הבית. החלטתי לצלצל באינטרקום, כדי להכין את ההורים (בימים שלפני הטלפון הנייד).

אמא משיבה באינטרקום, "כן?", "אמא, זו אני", אמרתי, "את יכולה לפתוח?" צלצול של דלת האינטרקום לפתיחה, מספר צעדים ואני במעלית בדרך הביתה. המעלית מגיעה לקומה החמישית, אני פותחת את דלתה, ויוצאת לרחבת הקומה נרגשת לפני הכניסה לבית.

אמא פותחת את הדלת, ואבא עומד מאחריה. "מה את עושה כאן?", היא שואלת, "מי מגיע הביתה בלילה מעמק דותן?"

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא"

בפרשת ניצבים מסכם משה את התורה ואומר:

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ"                                                                                                 (דברים ל יא-יד).

התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה, ואין היא מדברת בעניינים גשמיים כלל ועקר. אם כן, מה היא כוונת משה בדבריו, "כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד":

במדרש חז"ל מובא כי תתקע"ד דורות לפני שברא הקב"ה את העולם היתה מונחת תורה בחיקו, והיה הקב"ה מתבונן בתורה ובורא את עולמו. חמדה גנוזה. כאשר יצאו ישראל ממצרים, מבית עבדים, ועמדו למרגלות הר סיני, פחדו ישראל מהקשר הבלתי אמצעי עם הבורא, "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ טו).

מעמד סיני היה בתום שבע שבתות לצאתם ממצרים, והם מנין הימים שנדרשו ישראל לזכך עצמם כנגד מ"ט שערי טומאה שהיו שרויים בהם במצרים. לפיכך ניתנה התורה לישראל במצב של טהר ושוויון, אך עם כל זאת בני ישראל עדיין זקוקים לתווכו של משה, מובחר הנבראים, בקשר שלהם עם בורא עולם.

כעבור ארבעים שנות נדודים במדבר, לקראת סיום תפקידו, מוסר משה את דברי התורה לעם ישראל בהפרדו מעליהם, ואומר, כי כדי להיות בקשר ישיר עם הבורא (משה עומד לצאת מן התמונה כמתווך) על האדם לקיים את התורה, כי התורה היא בבואת האל עצמו.

קיום התורה, אומר משה, תלוי ועומד בסדרי העדיפויות שהאדם קובע לעצמו.

איך יכול ילוד אישה להיות בקשר עם האל, שאין לו גוף או דמות הגוף, ואינו תופס כלל מרחב של מקום או זמן? ואם כן, כיצד להדבק בו? כלומר כיצד להיות בקשר עימו? אומרים חז"ל, התדבק במידותיו, מה הוא חנון, אף אתה חנון; מה הוא רחום, אף אתה רחום; נמצא כדי להתקרב אליו ולהיות דבוק בו עלינו להשוות עימו צורה, כלומר להשתוות אליו בתכונותיו, ונמצאנו דבקים בו.

מה אומר משה במילים "כי קרוב אליך הדבר?" כל רגע נתון יכול הפרט להחליט אם הוא רוצה להיות בשווי צורה עם תכונת הבורא, שנאמר, "שוויתי השם לנגדי תמיד", כלומר במי אנו מתבוננים, אם אנו מתבונוננים בבורא כפי שהוא מתבונן בתורה, יהיו מעשינו לשם שמים.

אם כן, מדוע חותם משה את הפסוק, במילה מאד? מדוע קרוב אליך הדבר מאד? מאד הוא אותיות אדם, מה ההפרש בין מלת אדם למלת מאד? מילת אדם כתובה בסדר אותיות אבג"ד שהוא ביושר (פנים) והוא זכר הנחשב למשפיע, בעוד מלת מאד כתובה בסדר אותיות תשר"ק שהוא למפרע (אחור) והוא נחשב לנקבה בחינת מקבל.

במלת מאד מעריך משה את המרחק שבין השפעה לקבלה.

מה אומר למעשה משה? כל עוד אנו חושבים כי מרכז הכובד הוא מחוצה לנו, בשמים או מעבר לים, ואנו מחפשים מתווכים שיעשו לנו את העבודה, אנו רחוקים מהקב"ה ומתכונתו. ברגע בו אנו מבינים כי מרכז החיים נמצא אצלנו פנימה, ומתוך מרכז החיים הזה אנו אמורים לפעול, הרי לנו נוסחת החוט המשולש.

וכדי להבין את דברי משה יש לקרוא את הפסוק הפוך, כלומר משמאל לימין. לעשות (מלחמה) בין שני היצרים הקיימים בלב, בין היצר הטוב לבין יצר הרע שנאמר בלבבך (המורה על שני לבבות, לב בשר ולב אבן), ואז בהיות המלחמה יוכל הפה האחד להכריע לכף זכות את היצר הטוב. הוא שאמר משה בפיך, אתה. אתה יכול להכריע את עצמך ואת העולם לכף זכות.

כל טוב הצלחה וברכה

תמונה  Gatis Gribusts