בס"ד

בדרך משדה התעופה לירושלים עלינו במעלה הקסטל כאשר האורחים שואלים ללא הרף, איפה ירושלים? איפה ירושלים? הסברנו להם שאנו מגיעים מהשפלה ומטפסים אט אט במעלה ההר, וכמו שבהרי האלפים נוסעים בפיתול כך גם כאן. ההסבר הציורי והרציונלי לא עזר, הנוסעים במכונית זוקפים את עיניהם ומחפשים אחר רמזים מבעד לגבעות. מה שתורם לאוירת המסתוריות במכונית היא העובדה שהרדיו קולט מנגינות ערביות בלבד, האורחים, שזה עתה נחתו מנסים להשתלב. הם מתבוננים ביער האורנים ואומרים, "כמו באירופה", אבל איכשהו הרדיו בערבית מכתיב את הטון.

הם מחפשים בתודעתם עיר בירה גדולה, פרושה ומוארת בעלת שדרות רחבות, מה עוד שירושלים היא מרכז רוחני לשלוש הדתות המונותיאסטיות, כך הם מתרצים. האורחים מחפשים הוכחות בשטח, הם רוצים שיקוף לתמונה שיש בליבם. אנו מנסים להסביר כי ירושלים הרים סביב לה, ולא ניתן לראות אותה פרושה ורחבה כמו על מגש או כערים גדולות אחרות, וכאשר אתה מנווט בין ההרים אתה למעשה מקיף את ההר ומגלה עוד הר כמו עלי הכותרת של השושן (ורד) העוטפים את מרכז הפריחה.

ההסבר אינו מסבר את אוזני האורחים, הם עדיין מצפים וכאשר אנו עולים במעלה ההר ואנו קוראים להם מתוך הגן, "ברוכים הבאים לירושלים", הם לא מבינים מה הקשר בין כר הדשא המברך לעיר הבירה.

אנו פונים לכיוון הר הרצל בחסות החשכה, והאורחים מבקשים לנסוע בכביש ישר לשכונת המגורים, הם לא מבינים מדוע אין קו ישר בירושלים, כל ההרים והגבעות נראים להם דומים בלילה ואיה היא ירושלים?

אחר חצות לאחר השיבוץ בחדרים וכיבוי האורות, כאשר מכסה העלטה את סימני מרחב הזמן מהעיר, אתה יכול להרגיש באופק את אברהם מהלך עם יצחק בנו, אל הַמָּקוֹם הַהוּא... אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה. (בראשית כב יד)

בס"ד

היום (יום ג') נתגלתה השחתת רצפת הפסיפס של בית הכנסת העתיק בחמת טבריה. בשבוע שעבר היינו שם וצלמנו את הרצפה. במרכזה נמצא גלגל המזלות, וברקע הגלגל ארבע פינות, שעל כל אחת מהן כתובת. בפינה האחת כתובה תקופת תשרי (סתיו) בזו שמולה תקופת ניסן (אביב) נצבת לה תקופת תמוז (קיץ) וחסרה תקופת טבת (חורף).

לפני שבוע הבטנו בפסיפס, אותו יצרו אנשים, וכתבו בו בעברית עם שברי אבנים, את שמות המזלות ותקופות השנה. היום אנו קוראים את אותה עברית ומבינים אותה כאילו לא חלפו 1700 שנה מאז הוכנה רצפת הפסיפס, למרות שעברה עליה רעידת אדמה.

איך יכול אדם דובר עברית (לשון קודש במקור) לחיות בכחש, לטבוע בים החומר ולא להרגיש את רוח האנשים שחיו כאן בארץ ונתנו לנו מתנה יקרה, רצפת פסיפס המתארת בעברית את מעגלות השנה.

טועה מי שחושב שניתן לשבור רוחו של ייחוד כאשר מכים באבן. את לב האבן אי אפשר לתקן כי הוא מלכות שבמלכות לכן פרחו ממנו רפ"ח ניצוצות, ואת רוח אלהים תמצא מרחפת על פני המים.

בס"ד

בפרוס חג השבועות טהר לבנו, והאר עיננו, וראה בטוב ירושלים, והבן כי ספר הזהר נתחבר בארץ ישראל במאה השניה לספירה. מאמר שנכתב כתגובה למאמר שכתבה רחל אליאור בו היא מאחרת את כתיבת ספר הזהר לתקופת מסעי הצלב (1096 - 1296) וממקמת אותו בספרד ובכך היא מחמיצה את הכניסה לפרד"ס.כמובן שנוח לחוקרים לראות כי הספר נתחבר בספרד כתשובה לשאלה שהעלו מסעי הצלב כי רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם--הָעֹלָה הִיא, לְמָעְלָה; וְרוּחַ, הַבְּהֵמָה--הַיֹּרֶדֶת הִיא, לְמַטָּה לָאָרֶץ. (משלי ג כא)

אך נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו (בראשית ו ט).

והעידה ד"ר רונית מרוז כי לפי כתבי היד של הספר ויש יותר מאלף כי הספר נתחבר בין המאה השמינית למאה העשירית בארץ ישראל, ורב הנסתר על הנגלה ובעוז רוחם יבואו החוקרים הבאים ויגלו כי שיעור הקומה של ספר הזוהר יכול היה להתחבר רק בדורו של רשב"י וחבריו, כי הוא שיעור קומה של ימות המשיח, כמאמר חז"ל, "שית אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב", והוא משל לששת ימי השבוע הנמשלים לו' קצוות עולם החומר, שנחרב באחת כדי שתתגלה נשמת האדם, כי "רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם--הָעֹלָה הִיא, לְמָעְלָה; וְרוּחַ, הַבְּהֵמָה--הַיֹּרֶדֶת הִיא, לְמַטָּה לָאָרֶץ" (משלי ג כא)

את השתקפות מאמר חז"ל ניתן לראות במסכת שבת לג עמוד ב', כאשר רבי שמעון ובנו רבי אלעזר בורחים מפני גזירות הרומאים ומססתרים במערה. וכך מתארת מסכת שבת, "איתרחיש ניסא, איברי להו חרובא ועינא דמיא" התרחש להם נס ונבראו להם חרוב ומעין מים. מהו אותו חרוב שנברא להם? הוא אותו חרוב שמתארים חז"ל, הוא מסך היורד על עולם החומר, ומעלה מציאות של חיי הנשמה, הוא שמקדימה המסכת את ענין החרוב לענין המעין.

ויעידו חכמי העיון במהלך הדורות כי "אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ" (מגילה עמוד ב)  "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם" (דניאל יב ב).

חג שמח לכל בית ישראל.

...

תמונה  Some rights reserved by Eran Finkle

בס"ד

סוד המרכבה דמות האדם והיחוד, רמח"ל

ואמנם [כ]שהאורות ע"ב נסתלקו, והפה נסתם, אעפ"כ הנה הסבה אוהבת את המסובב שלה, וחפצה להשפיע לו, והיינו בכח אהבה טבעית שבין הסבה ומסובב, כענין פרה רוצה להניק, וע"כ היה בא אור גדול אל האורות ס"ג שבחוץ מן הפה עצמה, ולא היה מניח עדיין גילוי לאורות אלה להתגלם בסוד הספירות. אח"כ הסתירה הפה גם האהבה הזאת, ונקפצה הרבה, שלא להניח שום הארה גדולה לצאת ממנה, ואז התחילו להתגלם הספירות, כדלקמן. והנה זה גרם חסרון בעולם, שכביכול הרחמים העליונים יתאפקו בזמן הצרות שלא להושיע מיד:

והנה כשנקפצה הפה, התחילו האורות ליגלם. והיינו כי האורות העליונים תמיד מזהירים זוהר סביבם, שהוא להם סוד לבוש, והוא זוהר פחות מן האור עצמו, כי רק מהתנוצצותו הוא יוצא. והנה הספירות עצמם לא היו יכולים להיות מושגים, כל שכן בא"ק שהוא עליון מאד, כי אור הא"ס ב"ה הנשגב מאד מכל ההשגה רב בהם, אלא בלבוש הזה אינו מאיר כל כך, ויש בו מעט השגה, ומן הלבוש משיגים האורות שבתוכו, וקוראים להם גוף, וכמ"ש במ"א על מה שאמר אליהו ז"ל בספר התיקונים, "לבושין אתקינו וכו' וכמה גופין" וכו'. והנה בתחלה היה הכל מתחבר בחיבור גדול - הגוף והלבוש, ולא היה שום דבר מתגלה מפני רוממות הדברים; אח"כ נעלם הגוף והתרחק מן הלבוש, וזה נקרא שניתק ממנו, והלבוש נתגלה. ולבוש זה הוא כללות רל"א שערים פנים ואחור:

ועתה אפשר לך סדר הנתק הגוף הזה מלבושו. כי הנה האור גדול הרבה מן הלבוש כידוע, שהלבוש נחשב רק למלכות לגבי כל הגוף, ואעפ"כ בהיות הגוף מתלבש בו, הלבוש מספיק להלבישו, כי כחו יותר גדול בדביקות הזה, וה"ס מלכות שנעשה מאנא דכלא. אך אם נקח ענין הלבוש בפ"ע, שיהיה נבחן לבדו, וכן אם נבחין מלכות לבדה, הנה ענינם קטן. וע"כ נאמר שבהנתק האור מלבושו, הנה הלבוש מתכווץ, ואז כל חלקיו נעשים כלם ווין ווין, והיינו כי כל ו' סודה מסילה אחת. והנה לא כל האור היה מתנתק בבת אחת מלבושו, כי הכונה להודיע כל הדברים, אלא ממשלה ממשלה בפני עצמו, וכל ממשלה שנסתלקה, הנה הלבוש (ש)היה מתכווץ ונעשה ו' אחת לבד, וזה מורה שנראה כמו הלבוש מצד עצמו לפי הממשלה ההיא, שהוא קטן. וכן כל ממשלה עשתה כן, עד שנעשה כל המלבוש ווין, ובין אחד לאחד נשאר הגוף כמו שהיה בלא לבוש, בסוד אויר שלא נתפס, וסודו היקף גויל:

והנה אותו החלק הקטן מן האור שהמלבוש מקביל לו, חזר והאיר בו' שכנגדו, ונעשה בה ניקוד י' והיינו ניקוד שורק, וסודם רקיע וניצוץ. כי כל הווין הם מסביב, אך הניקודים הם ניצוצות מן האור שמכים במסך ומאירים:

והנה כל הווין האלה נאספו לד' רוחות העולם, ונעשו מם אחת סתומה, וה"ס התורה שנתנה במ' יום. ומן אלה הווין באות נשמותיהם של ישראל, כמ"ש אליהו ז"ל "דמנייהו פרחין נשמתין" וכו'. והנשמות של עתה באות מן הווין; אך מן הניקודין, באות הנשמות שלא באו עדיין, והם אותם שיבואו אחר התחיה, שבהם יתעטרו הנשמות של עתה. והנה כל הנשמות היו כלולות בזאת המ' שזכרתי. ואח"כ יצאה ו' אחת, שהיא יותר כללית מכלם, ונכנסה באמצע, וחילקה המלבוש לב' חלקים - עליון ותחתון כזה, ואז נמצאו הנשמות מחולקות, חציין למעלה מקיפול הזאת, ונקראות ראשונות, וחציין למטה, ונקראות אחרונות:

ואומר לך שרש החילוק הזה. כי כשהאור נעתק מן הלבוש, הנה הלבוש נחשך. ואעפ"כ האור היה מאיר בו, אבל לא בשוה, כי למעלה ולימין היה מאיר יותר, ולמטה ולשמאל לא כל כך. ולכן חציו זה היה חלש, והוצרך שיתקפל הלבוש חציו על חציו, כדי שהעליון יסבול התחתון. ואז ירדה הו', שאמרתי, באמצע הלבוש, ונאסף האור כלו בצד העליון, והו' לקחה חצי הלבוש התחתון (והעלם) [והעלה] אותו למעלה, ושם היה מתחזק. והו' הזאת נתפשטה היא לבדה במקום החצי התחתון, והיתה משלמת בעד הלבוש שנסתלק, וכן המשיכה האור למטה לגבה, כי כחה גדול. ואמנם עתה נמצא חצי הגוף העליון מלובש בב' לבושים, והתחתון בלבוש א'. אך האמת הוא, שו' זאת קבלה כח גם הלבוש העליון, והשלימה בעד שניהם - העליון והתחתון, עד שנמצא כל הגוף מלובש בב' לבושים:

והנה תדע, שכל זה ה"ס נשמותיהם של ישראל ומלך המשיח. כי הנשמות שלמעלה הם קמאי דמסרי גרמייהו על קידוש השם, שיש להם כח; והאחרות הם תתאי שאין להם. ומלך המשיח נאמר בו, "והוא מחולל מפשעינו", והוא נוטל בעדם של תחתונים, והם נסבלים מן הראשונים. ונוטל גם כח של עליונים בסוד "שמא תאמר כאחרונים ולא כראשונים":

וצריך שתדע, שזה האור שהוא השורק שזכרנו, ה"ס אמונה דעלת העלות. ולפי שאינו מתדבק ומניח הלבוש, גרם שגם לבושיהם של נשמות הוכנו ליפרד מהם, בסוד א"ה כידוע. וכשיהיה מתדבק האור בכח, כן יחזרו הלבושים לידבק בנשמות ויהיה הכל מתוקן לגמרי. ואמנם כשיהיה האור מתדבק בלבושו, היה הלבוש מתלהט בכח גדול ברל"א שערים, שהם כל צירופי הכ"ב אותיות, והיו בוטשים זה בזה, ומאירים כל המילוים, כל הקשרים, ובזה תלויה כל.... האורות שהיא בבטישתם זאת. ואח"כ חסרה הכאה זאת, וחסרה השמחה הנ"ל:

....

תמונה  Some rights reserved by karen horton

בס"ד

התרחש להם נס

לאחר חורבן בית שני גזרו הרומאים ששלטו אז בארץ שלא ללמד תורה. רבי שמעון בר יוחאי ששמע על הגזירה גינה אותה, ודבריו התגלגלו למלכות רומי שגזרה עליו מיתה. רבי שמעון ובנו, רבי אלעזר, התחבאו מפני הרומאים. וכך מספרת הגמרא במסכת שבת לג עמוד ב'.

אזל הוא ובריה, טשו [התחבאו] בי מדרשא; כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי [אשתו היתה מביאה לחם וקנקן מים ןאכלו]; כי תקיף גזירתא - אמר ליה לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן! אזלו טשו במערתא; איתרחיש ניסא, איברי להו [נברא להם] חרובא ^[70]ועינא דמיא ^[71] והוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארייהו בחלא ^[72]; כולי יומא גרסי, בעידן צלויי - לבשו מיכסו ומצלו והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו. איתבו תריסר שני במערתא, אתא  אליהו וקם אפיתחא דמערתא אמר: "מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה!"

הלך רבי שמעון ובנו והתחבאו בבית המדרש: כל יום היתה מביאה אשתו פת לחם וכד מים והיו כורכים (אוכלים). ראה רבי שמעון כי הגזרה עומדת בתוקפה (וכך) אמר לבנו: "נשים דעתן קלה עליהן, שמא יצערו אותה (את אמא) ותגלה להם, לרומאים, (מקום מחבואינו). הלכו והתחבאו במערה : התרחש להם נס, ונבראו להם (עץ) חרוב ומעיין מים. והיו פושטים בגדיהם, והיו יושבים מכוסים עד צוואריהם בחול: כל היום היו לומדים, ובזמן התפילה, לבשו כיסוייהם והתפללו, וחזרו ופשטו בגדיהם, כדי שלא יבלו. ישבו שנים עשר שנים במערה, בא אליהו ועמד בפתח המערה ואמר: "מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר ובטלה גזירתו!?"

פנימיות הדברים :

המעבר מבית המדרש למערה, מסמל מעבר ממצב של לימוד התורה כ-פרד פשט, רמז, דרש, למצב של לימוד תורה כפרד"ס, פשט רמז, דרש, סוד. כדברי הפסוק, "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ". כי בחינת סוד היא זו שמקרבת אדם לאלוהיו כי סוד ממתיקים בשניים.

המעבר מכד מים שהוא כלי קבלה שיש לו שיעור, למעיין נובע, שנביעת המים בו אינה מוגבלת.

המעבר מפת לחם, שהיא מזינה ומשביעה לקיבה, לקב של חרובין שהוא מזון דל. ראה פריו של החרוב שהוא שדוף ודק.

רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו היו מכסים את גופם בחול, ומשתמשים בעקרון של דומה בדומה מרפא.  הם מכסים את גופם שהוא חול, כלומר נבדל ונפרד, בחול שגם גרגריו נבדלים ונפרדים לרוב. לומר גופם עד צווארם הוא ימות החול (חולין) וראשיהם שבת קודש. כאשר הצוואר הוא המבדיל בין קודש (ראש) לחול (שאר הגוף).

כשם שהם פושטים את בגדיהם הגשמיים, כך הם פושטים את התורה ממלבושיה וכיסוייה. כי התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה.

והלבושין הם הספירות שמהם פורחות נשמות לבני אנוש. רבי שמעון ובנו, רבי אלעזר, משתמשים בלבושים אלו רק בשעת התפילה כדי לעלות ולהתעלות, "כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק" (אסתר ד ב).

שנזכה לקיים את הנאמר בסדר הברכות של ראש השנה, שנהיה לראש (של קודש) ולא לזנב (של חול).

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל.

בס"ד

"וְהָעֹמֶר, עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא" (שמות, ט"ז, ל"ו).

הָאֵיפָה היא מידת נפח עתיקה. את המילה אֵיפָה ניתן לקרוא בניקוד שונה מעט כמילת שאלה, אֵיפֹה, כלומר, היכן. היכן אנו שואלים על משהו שהוא נעלם ונסתר מן העין. מכאן מילת אֵיפֹה יורה על נעלם ונסתר.

נמצא כאשר אתה קורא את הפסוק, "וְהָעֹמֶר, עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא", אתה קורא כי עומר הוא עשירית הנעלם, כלומר העומר הוא החלק העשירי של הנעלם.

לפי קריאה זו, מהו ייחודו של ל"ג בעומר? כי אותיות ל"ג הן למפרע וכאשר תקרא אתם פנים (אותיות כסדרן) תקבל גל, מלשון "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ". (תהלים קיט יח). נמצא גל בעומר הוא גילוי של עשירית הנעלם. וזהו ל"ג בעומר שהוא גילוי של העשירית מן הנעלם.

ל"ג בעומר שמח וגילוי עשירית הנעלם לכולם.

...

תמונה  Some rights reserved by -JosephB-