בס"ד

פתח א

גילוי היחוד וענין ההטבה - יסוד הבריאה [א -ד]

יחוד רצונו ושליטתו ית'

יחוד האין סוף ב"ה הוא - שרק רצונו ית' הוא הנמצא, ואין שום רצון אחר נמצא אלא ממנו, על כן הוא לבדו שולט, ולא שום רצון אחר. ועל יסוד זה בנוי כל הבנין:

יסוד האמונה ועיקר החכמה הוא יחודו העליון ית"ש, לפיכך זה מה שצריך לבאר ראשונה. וזה, כי כל חכמת האמת אינה אלא חכמה מראה אמיתת האמונה, להבין כל מה שנברא או שנעשה בעולם, איך יוצא מן הרצון העליון, ואיך מתנהג הכל בדרך נכון מן האל האחד ב"ה, לגלגל הכל, להביאו אל השלמות הגמור באחרונה. ופרטות החכמה הזאת הוא רק פרטות ידיעת ההנהגה בכל חקותיה ומסיבותיה. נמצא המונח הראשון של החכמה הזאת - שלכל מה שאנחנו רואים, בין בגופים הברואים ובין במקרים המתילדים בזמן, לכולם כאחד יש אדון אחד לבדו ב"ש, שהוא העושה כל זה, המנהג כל זה, שדרכי מעשיו והנהגתיו הוא מה שאנו מבארים ומודיעים בחכמה הזאת. אם כן זהו מה שיש לנו לבאר בראשונה, כ"ש שזה הענין עצמו הוא יסוד לבריאה עצמה, כמו שנבאר בעז"ה. ובהביננו זה הענין, נבין בדרך עיקר ענין הבריאה - על מה היא מיוסדת. על כן זה ודאי ראוי לבאר ראשונה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, יחוד הא"ס ב"ה וכו', והוא ענין יחוד העליון. ח"ב, ועל יסוד זה כו', והוא שהיחוד הוא היסוד גם לנאצלים ונבראים עצמם:

חלק א:

א. יחוד הא"ס ב"ה הוא, כי כבר ידעת שעצמות המאציל ית' אין אנו מדברים ממנו כלל, והוא בעל הרצון. אך כל מה שאנו מדברים - אינו אלא מרצונו הכל -יכול והבלתי -תכלית, שזה מותר לנו יותר לדבר בו. וגם בזה יהיה לנו הגבול עד היכן נוכל להתבונן, וכדלקמן. אך על כל פנים, כיון שאין אנו עוסקים בעצמותו, אלא ברצונו - יותר מותר לנו להתבונן. והנה המאציל העליון ב"ה וית"ש יש לנו להאמין שהוא יחיד בכל עניניו, פירוש, שהוא יחיד במציאות - שהוא לבדו מוכרח המציאות ואין אחר כלל, ושהוא יחיד בשליטה. וזה פשוט שהוא נמשך מן הקודם - כיון שהוא יחיד במציאותו, פשיטא שיהיה הוא לבדו שולט, שהרי כל אחד שיש עתה הוא רק עלול ממנו..אף על פי כן גם זאת היא ידיעת אמונה בפני עצמה, כי היו יכולים המינים לומר ח"ו, שאמת הוא שבתחלה היה לבדו, והוא רצה וברא ברואים, אך כיון שברא ברואים בעלי רצון, היה אפשר, לולא יחודו השלם, שהרצונות האלה שברא יהיו מעכבים על יד רצונו. פירוש, כיון ששמם בעלי בחירה, הרי הם יכולים לבחור גם הפך מרצונו. ולא זו בלבד, כי גם מהלך מקרי העולם לכאורה מראים כן, כי הוא ברא העולם לטובה, אך ברא הס"א שהיא רעה, וברא האדם בעל בחירה, שיכולים להיות רשעים. בא האדם והרשיע לעשות, קילקל מעשיו, וחפצו של מקום ח"ו לא הצליח. וישראל שחטאו אין ישועתה להם ח"ו, אלא חטאו וחוטאים, על כן יהיו תמיד כך - גולים ומעונים. כי מאין להם הישועה, והרי הכתוב אומר, "למרות עיני כבודו", "צור ילדך תשי". על כן צריכה הידיעה הזאת, לדעת לבד מיחוד המציאות - גם יחוד השליטה. וזה יחוד רצונו ית"ש - שאי אפשר שיהיה שום דבר מבטל רצונו בשום טעם שבעולם, אלא הוא לבדו השולט. וכל זה שאנחנו רואים שלכאורה הוא הפך רצונו - אינו אלא שהוא מרשה כך על פי עצה עמוקה המושרשת במחשבתו, שסובבת והולכת עד שישלים הכל בתיקון גמור וכללי, שמניח עתה בחירה כל זמן שרוצה, אך בסוף הכל - או על ידי תשובה או על ידי עונש - הכל חוזר לתיקון גמור. וזה נקרא, "יחוד הא"ס ב"ה", שעתה ברצון אנו מדברים. וזה:

ב. שרק רצונו ית"ש - רצונו של המאציל ית"ש, שהוא מה שהזכרנו - יחוד הא"ס ב"ה:

ג. הוא הנמצא, שיש לו מציאות מוכרח מעצמו. וזה, כי כמו שאנו צריכים להאמין היחוד במציאותו המוכרח, כך צריכין אנו להאמין היחוד בשליטתו ורצונו. שכמו שמציאותו מוכרח, ואי אפשר בלאו הכי, והוא לבדו עילה מוכרח, והשאר עלול ממנו - כן רצונו ושליטתו מוכרחת, שאי אפשר בלאו הכי, והיא לבדה שולטת, וכל שאר הרצונות אינם אלא לפי רצון זה. וזהו:

ד. ואין שום רצון אחר נמצא אלא ממנו, ולא תאמר, אמת שכל הרצונות נמצאו ממנו, אך אחר שנמצאו הנה יש להם כח לרצות נגד רצונו ח"ו - זה אינו. וזהו:

ה. על כן הוא לבדו שולט ולא שום רצון אחר, שליטה - רצה לומר שליטה שלמה, שאין שום מונע לה. והנה לרצון העליון שייך השליטה הזאת, והוא נקרא באמת רצון יחיד, רוצה כרצונו בלי שום מונע, ושאר הרצונות, אדרבא, אינם שולטים, כי הם עלולים מהרצון העליון, והרי הם משועבדים לו. ונמצא שאף על פי שגם הם רצונות, אינם בסוג עם הרצון העליון, כי אי אפשר להכחיש שהם עלולים ממנו, ועל כן לא יהיו שוים אליו, אף על פי שנקראים רצונות. כי מיד שנקראים עלולים מהרצון העליון, נבין בלשון -לוי זה - שאינם כמוהו שולטים לגמרי. כללו של דבר, כשאנו אומרים שיש מאציל אחד ית"ש יחיד ומיוחד בכל עניניו - מיד צריך להבין שגם בשליטתו הוא יחיד. ולפי ששתי שליטות גמורות אי אפשר להיות, על כן נאמר שלא יש אלא רצון אחד שולט, והשאר אינם שולטים. וזה, כי אם נאמר שיש עכשיו נמצאים מלבד המצוי הראשון - זה טוב, כי לא יכחיש כח המצוי הראשון, כי הרי הוא מצוי וממציא, ואלה אינם אלא נמצאים ממנו. אך אם נאמר שיש רצון גמור מלבד הרצון העליון, אפילו שנאמר שאין מציאות רצונות אלה מוכרח, ושהם עלולים מן הרצון העליון - הרי זה מכחיש ח"ו כח הרצון העליון, כי שתי שליטות אי אפשר לומר, וכשנאמר שהשליטה הראשונה עשתה שליטה אחרת, מעתה אין עוד שליטה, לא הראשונה ולא המחודשת. על כן כשנאמר שהמאציל הראשון הוא לבדו שולט - אי אפשר להבין שום שליטה אחרת. ונמצא, כשנאמר שיש לעולם אלוה אחד, שרצה לומר מנהיג ושולט אחד - אי אפשר להבין שליטה אחרת, כי לא היה עוד שולט אחד, אלא רבים כפי הרצונות המחודשים, ובאמת שום אחד לא היה נקרא שולט. ומה שאנו צריכין להביא הכל אל שורש אחד שממנו הכל, לא היינו מגיעים לזה אלא לשעבר, פירוש, שבתחלה היה שורש אחד. אך עכשיו לא היינו יכולים להביא לזה, כיון שיש מי שיכול למנוע השליטה הראשונה, ואם תאמר, זה אינו נקרא שמונע השליטה הראשונה. אם השליטה הראשונה היא שרוצה כך, זה יתורץ לך במאמר שבא בס"ד:

...

תמונה  Some rights reserved by Pierre Metivier

בס"ד

ודע כי סוד יוצר אור ובורא חושך הוא פשוט.

בואו וראה,

בשבת הסבו חברים אל השולחן לסעודה. במהלכה, מספר מנחם למעין היושב לימינו, כי הוא עומד להתחתן בקרוב, והקביעות שהובטחה לו בעבודה, לא תינתן לו, וייתכן שהוא יאלץ לעבור עיר כדי למצוא מקור פרנסה. מעיין שהוא רווק, ומחפש עבודה קבועה באותו תחום קרוב לעשרים שנה, התרעם על מנחם, הצביע על ליבו, ובתנועות ידיים חריפות וחדות, ובקול מלא צער, כעס וכאב אמר, "הלב שלי מלא חתכים מחיפוש עבודה ומהבטחות על קביעות, אני כבר עשרים שנה מחפש, וכעת אתה מספר לי על אכזבתך מההבטחה?"

חושך לא כן? אדם יחיד, נע ונד, מחפש עבודה, מאוכזב מהבטחות. על כך באה ברכה, יוצר אור ובורא חושך, וכך מסביר הרח"ו בשם האר"י, "ובזה, יתבאר לך סוד יוצר אור ובורא חשך, כי לכאורה קשה מאד, שהבריאה העליונה תהיה חשך, והיצירה התחתונה תהיה אור. ויובן עם האמור כי עד החזה הנקרא בריאה, הם אורות מכוסים, ולכן נקרא חשך, והם דינים. ומן החזה ולמטה הנקרא יצירה, האורות מגולים, ונקרא אור":(האר"י, שער הפסוקים)

את אותו מצב ליד השולחן אפשר לראות כיוצר אור, איך?

במקום לצביע על הלב המלא ייסורים שהוא בחינת בורא חושך, לומר בוא וראה חושך, אפשר לראות אור ,ומתוך עומק הכאב החשוך ליצור ברכה מאירה שיצליח החבר בדרכו, אז הפכת את הכאב הפרטי והחשוך שלך, לאור מאיר לזולת, וזו עבודת האדם. להפוך את כלי הקבלה, לכלי השפעה. כלומר להשתמש בכל הכלים, בכל הרצונות שרצית לקבל בהם משהו לעצמך, ולמשוך ולהמשיך מהם ברכה לחבר, וזה סוד על מנת להשפיע.

_

תמונה  Some rights reserved by visualpanic

בס"ד

ודע כי האלף לך שלמה הנאמר בשיר השירים קיים דוד המלך עליו השלום שקנה את גורן ארוונה בחמישים שקלים בסוד, "וַיִּקֶן דָּוִד אֶת-הַגֹּרֶן וְאֶת-הַבָּקָר, בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים" (שמואל ב כד כד).

וְהַשֶּׁקֶל, עֶשְׂרִים גֵּרָה (יחזקאל מה יב). כדי לשלם לארוונה חמישים שקלים, על דוד להקדיש חמישים פעמים עשרים הגרה, שכן בכל שקל יש עשרים יחידות גרה. נמצא כי דוד המלך ע"ה קנה את גורן ארוונה באלף יחידות הנקראות גרה.

ובאותו גורן לעתיד לבוא יבנה שלמה בנו, ידידיה, את בית המקדש. וכאן נמצא תשלום הפסוק, "הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה".

בס"ד

הנאמרת בהשכמה,"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך".

מודה אני לפניך, ראשי תיבות מא"ל.

בברכת מודה אני יש מספר מדרגות: ראשית מופיע הכוח הפּוֹעֵל המלובש בפוֹעַל בלשון הווה, מודה, שהוא לשון מרובע : יודע, מודיע, מודה ומתוודה. לאחר מכן מופיע כנוי גוף, אני (גוף ראשון, יחיד, מדבֵּר), ומיד לאחריו, מילת היחס לפניך, המורה כי עצם ההודאה כלפי היודע, המוודה, והמודה היא בחינת פנים בקשר שלו עם הבורא ית"ש. ככתוב על משה, "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" (כי תשא, לג יא ).

התפילה נוקטת לשון לפניך כדי לבטל באחת את כל המחיצות, ההפרדות והנסתרות הקיימים בין הנברא לבורא, ולהשכין בניהם מצב של קדמות ראשונית המכונה בשיר עץ חיים של האריז"ל, "אור אינסוף".

מלך חי וקיים, שקוראו בשם מלך וממליכו על אבריו הפנימים : מח לב כבד, ותכונתו שהוא ח"י, כמנין ח"י חוליות שבעמוד השדרה, ונודע שכל בריה שאין בו עצם אינו חי י"ב חודש (אור הבהיר סימן עצם). ואילו הקב"ה נקרא ח"י ומחייה, שאף על פי שנתן בנו ח"י חוליות של חול הוא מחייה אותנו.

וקיים, שאינו מותנה בשום דבר, כי כל המותנה יש בו שניים, ואילו הוא הבורא יתברך הוא אחד יחיד ומיוחד.

שהחזרת בי נשמתי, וכאן כוללת הברכה את סדר השתלשלות העולמות מעילא לתתא ומתתא לעילא, כי החזרת הנשמה בקרבו, אינה סובבת רק על ציר הזמן הנמשך והולך בין לילה לבוקר, או בין שינה ליקיצה, אלא סובבת גם על גלגול הנשמה, שנאמר, שהחזרת בי נשמתי, בגלגול הזה.

נמצאת ההודאה עומדת וקיימת על הגלגול הזה ועל היום הזה, ועל הנובע והיוצא ממנו בחינת סיבה ומסובב. ונמצא המברך ברכת מודה אני קשור בשלשלת לחבל הזמן ותולדות האנושות עד שהוא מתדקק והולך ועובר מחבל הלידה והשינה ומגיע לסיבה ועִלוּל שהן רוחניות גמורה.

בחמלה, שהיא מילה נרד-פת (עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ, שיר השירים א יב) למילה רחמים שהיא כלולה ממידות חסד ודין והיא קו אמצעי. שחמלה היא קו אמצעי בין שם הפעולה מחילה שהיא סליחה ובין שם הפעולה שהיא לחימה.

וכך מחזירה ההודאה, המוודה והיודעת את כל המעשים ואת כל הפעולות לבורא ית"ש וחותמת את הברכה במילים "רבה אמונתך", לומר סיבת החזרת הנשמה באדם נעוצה באמונתו הרבָּה של הבורא ית"ש במעשה ידיו, כלומר בנברא.

מעגל כזה של הודאה לבורא, על החזרת הנשמה מידי בוקר, הנעוצה בבסיס אמונתו של הבורא בנברא, מחזיר את הנברא למצב של דף לבן חלק בעלות השחר.

נמצא אותיות הדפוס שייכות לבורא ונכתבות בנו תדיר, ואנו בהודאתנו על החזרת הנשמה בהשכמה, מחזירים לו את הציוד, כלומר את האותיות, ומזדכים על דף לבן, לפתוח בו את היום החדש.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

_

תמונה, זריחה מהר הזיתים, זכויות  Some rights reserved by J McDowell

בס"ד

נסתרות

כתיב "הנסתרות לה' אלוקינו" וכו' (דברים כט, כח). פירוש, בכל שתא אלפי שני אשר חקק הבורא אותם לזמן ועבודה בעד הבריות, ענינם כמו חבל ארוך שהוא עב ומגושם מאוד בראשו, והוא הולך ומדוקדק דק אחר דק עד לסופו שעולה לרוחניות גמורה כמו ממעל לראשו.

ובתחילתו נקרא חטא, דהיינו חסרון העומד לתיקון והוא סילוק כבודו וסילוק שכינתו, שבסוף חבל הזמן החסרון מתמלא, והכבוד מתגלה בכל דיירי דארעא, ואין מקום בסתר. וז"ש "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות" (דברים כט כח). דהיינו שזהו נקודת ומטרת כל העשייה והעבדות, אשר הנסתרות יתגלו לנו כמו שהיה ממעל לחבל הזמן.

ובכל שנה ושנה דור ודור מזדכך הגשמיות ומתדקדק החבל המגושם ע"פ גלגלים שונים מעשה ידי יוצר כל ותחבולותיו העצומים, אשר לפי ערך הזיכוך לאט לאט מתגלה הנסתרות. וזהו גמר הכתוב "את כל דברי התורה הזאת" (דברים לא יב). פירוש, שאלו העשיות שאנו ובנינו עושים הן המה עצם אותיות התורה הזאת, כמ"ש ז"ל שכל התורה שמותיו של הקב"ה דהיינו השגותיו והבן.

וזהו שכל התעצמות שכל החיצוני וערכן הוא ג"כ משוער רק בגילוי נסתרות ודו"ק. מפני שכל מהות חיצוניות נמשך מפנימיות לכן דרכו כמוהו. וזהו כלל ופרט, כי אלף הז' נקרא כלל, דהיינו גילוי כל הנסתרות, וגם גילוי כל העשיות שנתגלגלו בזא"ז ברגעי הזמן שבשתא אלפי שני. וכל רגע ורגע שבזמן נקרא פרט, ונבדלים זה מזה, ורגע זה אינו כזה, שלטעם הזה דהיינו מפני הרגש ההפכיות שבהם ניתן זמן לשניהם שיבואו מקודם בזא"ז, שאח"כ באלף הז' יבואו ממש בב"א.

ובזה מובן שכֹּל שנתפס בזמן הוא גשמיות וכל גשם הוא מורכב, דהיינו שנמצא ב' בחינות שאינם ראויים לבוא בבת אחת, לכן מבררם בזמנו שניתן לו בזה אחר זה, שלאחר הבירור והיגיעה יבואו ב' בחינות בבת אחת שלא יפריעו ולא יעלימו זע"ז כלל, ואז נקרא מסולק מגשמיות ומסולק גם כן מזמן ובא לגדר הנצחיות אלף ז'.

וזה שרמז המשורר ז"ל, "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהלים קכב ג'), שגמר התיקון נקרא ירושלים הבנויה, דהיינו שאין הנגאלים בונין אותה אלא מתפלאים בהשגתם שכבר היא בנויה ומעולם לא היה בה שום פגם, כי כל שינוי מקום ושינוי מעשה ושינוי השם, שזהו בעצמו רגעי הזמן שבגלות, כל אלו ההפכים נתחברו יחדיו, והוא פשיטות גמור כמו הכלל שמתגלה בהתקבץ עליו כל חלקיו ופרטיו.

ימין ה' עושה חיל, פרק אור הבהיר, עמ' קעה קעו, סימן נסתרות.