בס"ד

נסתרות

כתיב "הנסתרות לה' אלוקינו" וכו' (דברים כט, כח). פירוש, בכל שתא אלפי שני אשר חקק הבורא אותם לזמן ועבודה בעד הבריות, ענינם כמו חבל ארוך שהוא עב ומגושם מאוד בראשו, והוא הולך ומדוקדק דק אחר דק עד לסופו שעולה לרוחניות גמורה כמו ממעל לראשו.

ובתחילתו נקרא חטא, דהיינו חסרון העומד לתיקון והוא סילוק כבודו וסילוק שכינתו, שבסוף חבל הזמן החסרון מתמלא, והכבוד מתגלה בכל דיירי דארעא, ואין מקום בסתר. וז"ש "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות" (דברים כט כח). דהיינו שזהו נקודת ומטרת כל העשייה והעבדות, אשר הנסתרות יתגלו לנו כמו שהיה ממעל לחבל הזמן.

ובכל שנה ושנה דור ודור מזדכך הגשמיות ומתדקדק החבל המגושם ע"פ גלגלים שונים מעשה ידי יוצר כל ותחבולותיו העצומים, אשר לפי ערך הזיכוך לאט לאט מתגלה הנסתרות. וזהו גמר הכתוב "את כל דברי התורה הזאת" (דברים לא יב). פירוש, שאלו העשיות שאנו ובנינו עושים הן המה עצם אותיות התורה הזאת, כמ"ש ז"ל שכל התורה שמותיו של הקב"ה דהיינו השגותיו והבן.

וזהו שכל התעצמות שכל החיצוני וערכן הוא ג"כ משוער רק בגילוי נסתרות ודו"ק. מפני שכל מהות חיצוניות נמשך מפנימיות לכן דרכו כמוהו. וזהו כלל ופרט, כי אלף הז' נקרא כלל, דהיינו גילוי כל הנסתרות, וגם גילוי כל העשיות שנתגלגלו בזא"ז ברגעי הזמן שבשתא אלפי שני. וכל רגע ורגע שבזמן נקרא פרט, ונבדלים זה מזה, ורגע זה אינו כזה, שלטעם הזה דהיינו מפני הרגש ההפכיות שבהם ניתן זמן לשניהם שיבואו מקודם בזא"ז, שאח"כ באלף הז' יבואו ממש בב"א.

ובזה מובן שכֹּל שנתפס בזמן הוא גשמיות וכל גשם הוא מורכב, דהיינו שנמצא ב' בחינות שאינם ראויים לבוא בבת אחת, לכן מבררם בזמנו שניתן לו בזה אחר זה, שלאחר הבירור והיגיעה יבואו ב' בחינות בבת אחת שלא יפריעו ולא יעלימו זע"ז כלל, ואז נקרא מסולק מגשמיות ומסולק גם כן מזמן ובא לגדר הנצחיות אלף ז'.

וזה שרמז המשורר ז"ל, "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהלים קכב ג'), שגמר התיקון נקרא ירושלים הבנויה, דהיינו שאין הנגאלים בונין אותה אלא מתפלאים בהשגתם שכבר היא בנויה ומעולם לא היה בה שום פגם, כי כל שינוי מקום ושינוי מעשה ושינוי השם, שזהו בעצמו רגעי הזמן שבגלות, כל אלו ההפכים נתחברו יחדיו, והוא פשיטות גמור כמו הכלל שמתגלה בהתקבץ עליו כל חלקיו ופרטיו.

ימין ה' עושה חיל, פרק אור הבהיר, עמ' קעה קעו, סימן נסתרות.

בס"ד

"וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה" (תהלים קלט ה) כפכה עולה גימטריה קכ"ה מדרגות, הוא גובה המדרגות הרוחניות בו נכתב ספר הזוהר.

מובא בספר מתן תורה, כי דורו של רבי שמעון בר יוחאי היה מעין דורו של משיח. מבחינת גובה הקומה שלהם. ולכן חיבור ספר הזוהר נמצא בגובה קומה של ימות המשיח. הוא קורא לזה קכ"ה מדרגות. למה קכ"ה מדרגות? היות ויש חמישה עולמות רוחניים, בכל עולם יש חמישה פרצופים, בכל פרצוף יש חמש ספירות, זה קכ"ה מדרגות. והם (רשב"י ובני דורו) המשיכו את האור המקסימלי, ולכן כתוב שדווקא ע"י ספר הזוהר, עתידים לעתיד לבוא לקבל את פני המשיח, אין אפשרות אחרת. בגלל שהקב"ה גילה את הספר הזה שיהיה אמצעי על ידו שיוכלו לקבל את הגאולה, ואכן הספר הזה תופס קומת כל קכ"ה מדרגות. ועוד דבר אנחנו יודעים שבזמן שהאור הוא מאוד גדול, הוא מתפשט אפילו למדרגות הנמוכות ביותר. ולכן האור הזה עתיד להתגלות דווקא בדורות הנמוכים, בדורות של עיקבתא דמשיחא. מפני שהוא כל כך גבוה, הוא אמור לתת להם את הכוחות לתקן את עצמם. ואור יותר קטן לא יוכל לתת להם את הכוחות. ואנחנו חוזרים לאותו עניין, נשתמש במילים שלו, "לא שבתורת הנגלה אין מאור חס ושלום," כך הוא כותב בהקדמה לתלמוד עשר הספירות, וודאי שיש שמה מאור, רק שאנחנו לסיבת קטנותנו, אין אנו מסוגלים להוציא את המאור הזה, כך הוא כותב. זאת אומרת אנחנו זקוקים לאור גדול בכדי לחלץ את עצמינו מן המיצר.

_

שיעור מפי רבי אברהם גוטליב שליט"א על ההקדמה שכתב רבי חיים ויטאל תלמידו המובהק של האריז"ל לשער ההקדמות. מתוך הדיסק, פס השמעה ראשון בו, עמוד א' - ז'.

תמונה  Some rights reserved by Matti Mattila

בס"ד

בזהר וירא, מאמר כשחלה רבי אליעזר הגדול, מבקש רבי עקיבא מרבי אליעזר, "למדני תורה". וכך כותב הזהר, "ולימדו רי"ו טעמים שבהפסוקים שבשיר השירים". ויש להבין כי מספר הפסוקים הכולל בשיר השירים, שהוא קודש קודשים, הוא רי"ז. ורבי אליעזר לימד לרבי עקיבא רי"ו טעמים, שהם רי"ז חסר אחד.

מדוע? למה הדבר דומה?

לקשתות הבנויות ע"ג עמודים, שכל קשת מחברת בין שני עמודים.

נאמר שיש רי"ז עמודים בנויים, כמה קשתות נדרשות לחבר בניהן כאשר העמודים בנויים על ציר ישר?

נכון, רי"ז חסר אחד הם רי"ו. נדרשות רי"ו קשתות לחבר בניהן.

ויש להבין שיש סוד עיגולים וסוד יושר, סוד היושר הוא הקו, שיש בו מעלה ומטה, כלומר יש לו כוון, והוא מסמל קודם ונמשך, מה שאם כן סוד העיגול, בו כל נקודה על המעגל, מרוחקת במידה שווה מצירו. כלומר, צורת המעגל מציינת השוואה גמורה, בעוד הקו מציין הבדלים ופערים.

מה עשה רבי אליעזר? למד את תלמידו החביב עקיבא, רי"ו טעמים שבשיר השירים, כמניין הקשתות המחברות את הפסוקים (העמודים) חסר אחד, להורות לתלמידו, אתה תלמיד גדול, אך אני מלמדך רי"ו טעמים, שהם רי"ז פסוקים שבשיר השירים חסר אחד, כדי שאתה עקיבא, תוכל להשלים את האחד הזה באחד הימים. להורות לעקיבא, שחכמה לא מועילה בתקנתה אם אינה מייחדת ייחודים.

נמצא רבי אליעזר מלמד את שיר השירים לעקיבא בסוד היושר, שהוא חסר אחד, כדי שעקיבא יוכל להשלים, ביום מן הימים, את שיר השירים בסוד העגול, שהוא בסוד ההשוואה הגמורה, ע"י צאת נשמתו באחד.

תמונה License Some rights reserved by jesstermix77

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל

על פתח מערת רבי שמעון בר יוחאי, מתרחש מפגש מעניין בין רבי יהושע לאליהו נקשיב לשיחה שמתארת מסכת סנהדרין.

רבי יהושע בן לוי מצא את אליהו שהיה עומד על פתח המערה של רבי שמעון בר יוחאי... אמר לו (רבי יהושע לאליהו) אימתי יבוא משיח, אמר לו (אליהו לרבי יהושע) לך שאל לגביו, והיכן הוא יושב? על פתחה של רומי, ומה סימנו? יושב בין עניים סובלי חלאים וכולם מתירים וקושרים (את פצעיהם) בפעם אחת והוא מתיר אחד וקושר אחד, כיוון שאמר אולי אצטרך לגאול את ישראל לא אתעכב. סנהדרין צח א

בשיח שלפנינו שואל רבי יהושע את אליהו על פתח מערת רבי שמעון בר יוחאי שלש שאלות:

אימתי יבוא משיח (זמן)    תשובת אליהו: שאל לגביו

היכן הוא יושב (מקום)      תשובת אליהו: אפתחא דרומי

ומה סימנו (כלל)           תשובת אליהו: יושב בין עניים סובלי חלאים

(פרט)              כולם מתירים וקושרים (את פצעיהם) בפעם אחת והוא מתיר אחד וקושר אחד

תשובת אליהו לגבי זמן ביאת המשיח היא, "שאל לגביו", כלומר גילוי המשיח תלוי בחסרון של התחתון לגביו, כמו ששואלים על הגשמים (כאשר חסר מטר), התעוררות התחתון היא התנאי הא' לביאת המשיח.

תשובת אליהו לגבי מקומו של משיח "אפתחא דרומי" זו תשובה כללית שפירושה הוא בכל מקום בנפש האדם, אשר נתגלתה בו עומק גלות רומי שהיא הארוכה והעמוקה מכולן.

תשובת אליהו לגבי סימנו של המשיח היא, כי הוא יושב בין עניים סובלי חלאים וכולם מתירים וקושרים (את פצעיהם) בפעם אחת (סמל לרצון לקבל שרוצה הכל ובבת אחת) ואילו המשיח נראה כמי שמתיר אחד וקושר אחד, מדוע? כיוון שאמר (המשיח) אולי אצטרך לגאול את ישראל לא אתעכב:

אע"פ שמשיח סובל מאותם חלאיים של עניים, דרך התייחסותו אליהם שונה, כלומר ייחודו של המשיח הוא בכך שהוא מייחס הכל לאחד, לבורא עולם, לכן הוא מתיר פצע אחד, כמו שהתורה שהיא אחת, וקושר אחד, בקשר האמונה שהוא אחד.

ומ"ה שמוסרת הגמרא במסכת סנהדרין כי אצל כל אחד יכול לתגלות משיח בזמן שיקיים שלושה תנאים והם: א) שהוא, אותו אדם ירצה בגילוי שלו. ב) שנפשו של אדם תהיה מונחת בגלות המפותחת, הארוכה והעמוקה ביותר ג) וכל חולי שהוא רואה הוא מייחס לבורא עולם שהוא בבחינת טוב ומיטיב, כי רק הייחוס לאחד בקשר האמונה שהיא אחת יחיש את הגאולה.

בכך מוסר אליהו לרבי יהושע בן לוי את סוד הגאולה, שהיא למעשה מתרחשת בנפשו של האדם פנימה, והיא תלויה בקשר אחד אמוני, גם תמצא כי 'גאולה' היא גימטריה 'אדם' שהיא גימטריה שם הויה במילוי אלפין, שהוא שם מ"ה. לומר הגאול, הוא למעשה אדם.

[youtube http://www.youtube.com/watch?v=uarrRP7N9hQ&w=420&h=315]

לרפואת עמך בית ישראל

בס"ד

הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי; וְנִצַּבְתָּ, עַל-הַצּוּר (שמות לג כא).

"הנה מקום אתי; ונצבת, על-הצור", הנה מקום אתי ר"ת משמאל לימין אמ"ה (שלוש אמות, חכמה-בינה-דעת)

הקב"ה מצביע על מקום המפגש בינו ובין משה, שהוא הצור. צור לא כתיב, אלא הצור, שסופו נעוץ בתחילתו ו-הצור אותיות צורה, ומקדים הקב"ה אות הא למילה צור, כדי להודיע באמצעות הא הידיעה על המקום בו יפגשו, ולומר כי האות הא היא מקום הפנוי בו יתגלה השם צור. שכן כל עבודת ה' היא להפוך רצון שהוא בחינת חסרון, לצור ה', שהיא צורה. כי בצורה מתגלה אור המצייר.

לשון מהיר, מה עושה הקב"ה? מתאם פגישה עם משה על הצור. משה נצב על הצור, כבוד השם מופיע, שהוא בחינת אחורים ולא מהותו עצמו ומשתמש ברצון האיתן של משה הניצב על הצור, כבמקדח וקודח באמצעות הרצון של משה נקרה בצור, שם הוא מניח את משה, בתוך הנקרה שאותה יצר באמצעות הרצון של משה, אלא מה, הקב"ה משתמש ברצון של משה בכוון פנימה ולמטה, וכך מתגלה הנקרה ומופיעה עבודת ה'.

"וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר" סופי תיבות מימין לשמאל כת"ר (מגיד מראשית אחרית) שהוא ראש לנעלם,  אומר ה' למשה, אשימך בנקרה, שהיא לשון נקב וחסרון, שהוא בחינת חלל פנוי, משל לאדם המניחים אותו במטה, שהיא בחינת חלל פנוי, ולאחר מכן מכסים אותו ב שמי(כ)ה, ומטפלים בו, כיצד ?

בבריך שמיה. בריך שמיה דמריה עלמא בריך כתרך ואתרך יהא רעותך עם עמך ישראל לעלם ופורקן ימינך אחזי לעמך בבית מקדשך ולאמטויי לנא מטוב נהורך ולקבל צלותנא ברחמין יהא רעוא קדמך דתוריך לן חיים בטיבותא ולהוא אנא פקידא בגו צדיקיא למרחם עלי ולמנטר יתי וית כל די לי ודי לעמך ישראל.אנת הוא זן לכולא ומפרנס לכולא אנת הוא דשליט על מלכיא ומלכותא דילך היא. אנא עבדא דקודשא בריך הוא דסגידנא קמיה ומקמי דיקר אוריתיה בכל עדן ועדן לא על אנש רחיצנא ולא על בר אלקין סמיכנא אלא באלקא דשמיא דהוא אלקא קשוט ואוריתיה קשוט ונביאוהי קשוט ומסגי למעבד טבון וקשוט ביה אנא רחיץ ולשמיה קדישא יקירא אנא אימר תושבחן יהא רעוא קדמך דתפתח ליבאי באורייתא ותשלים משאלין דליבאי ולבא דכל עמך ישראל לטב ולחיין ולשלם.

וממשיך הקב"ה ואומר,"וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ, עַד-עָבְרִי", סופי תיבות משמאל לימין, ידך י"י ,בחינת מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ (שמות טו יז).

וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ. כאשר אסיר את-כפי (המסך המכסה אותך) תראה את אחורי, את הנפעל ממני, אך לא אותי ככח פועל, בחינת "ופני לא יראו".

נמצא כי כדי לגדל אותנו לצורת אדם, חייבים להתקיים מספר תנאים: עלינו להתייצב על הצור, כלומר לבוא לקראת השם מתוכינו אל מקום שנקרא צור שהוא רצון איתן חזק כסלע. כאשר אנו נצבים על הצור, במלוא קומתינו ומראים כוונתינו, או אז בא כבוד השם ומניח אותנו בנקרה, שהיא נקובה בסלע שהוא החסרון שברצון, אז באה הכף, ומכסה את הכוח הפועל בבורא מפני הנברא, וכאשר מוּסרת הכף המסתרת, רואה הנברא את נפלאות הכוח הפועל, ולא את הכוח הפועל עצמו. בסוד הכתוב,"לְכוּ-חֲזוּ, מִפְעֲלוֹת יְהוָה-- אֲשֶׁר-שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ" תהלים מו ט.

וזה סוד וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה עמוס ט יג.

לרפואת עמך בית ישראל.

_

תמונה  Some rights reserved by Paulo Brandão

בס"ד

האל הוא אחד יחיד ומיוחד, לו האין, ולנו העין.

ייחודה של העין האנושית שהיא רואה מקצה לקצה, כלומר היא מוגבלת, ואנו בעלי העיניים מוגבלים בשדה הראייה שלנו. מה שאין כן, כאשר אנו עוצמים עיניים, ואשמורות העיניים חוצצות בינינו לבין העולם 'החיצוני' אנו נחשפים למציאות שונה, מציאות פנימית, נטולת הפרעה חזותית.

עצימת עיניים מאופיינת בנסיון להתרכז ולהתכנס פנימה.

אם נתבונן מעט במילה עצימה נראה שהמילה עצימה כלולה מאותיות עצמ+י"ה. כאשר האדם עוצם את עיניו, הוא פוגש את עצמיותו, בעוד הוא פוקח אותן, הוא נמצא במצב של מציאות חיצונית הנקראת פה+קח, שהוא מצב של לקיחה תמידית, המצביע על חסרון תמידי.

לעומת זאת, עצימת עינים, יוצרת מסך ביננו לבין הפה+קח, ויותר איננו נזקקים לחסר על מנת להתקיים, עצימת העיניים דווקא מובילה אותנו למקום פנימי ושקט שבו לא חסר דבר וממנו אנו יכולים לפעול.

אבחנה נוספת היא כי העין נפקחת אל מחוץ לגוף, בעוד האוזן כרויה אל תוכו. למשל, בזמן השינה, נסגרים הפתחים ה'אחראים' לעולם החיצוני הסובב, ונשארים פתוחים השערים הקשורים לקשב הפנימי האוהב. לאזנים אין עפעפים המוורידות תריס בזמן השינה, וכך נשארות האוזניים בקשר ובקשב גם כאשר הגוף החומרי שלנו מחליף כוח.

על האזן מספר ספר הבהיר,לה. עט. מה מחשבה אין לה קץ דהא חשיב אינש ושפיל לסופיה דעלמא אף האזן אין לה קץ ולא תשבע דכתיב (קהלת א' ח) דלא תמלא אזן משמוע, ומאי זיי"ן באוזן, מאי טעמא, מפני שהאזן דמות אל"ף, ואל"ף עיקריהן דעשרת הדברות הלכך לא תמלא האזן משמוע:

באור, אזן אותיות א'+זן, לומר כי האות א' מזינה את פנימיות האדם, ומפני שאתה פנימי (וּבְגִין דְּאַנְתְּ מִלְּגָאו פתח אליהו) אתה יכול להתחבר לפנימיות שלך דרך הא'+זן, לכן פותחת קריאת הייחוד בפועל שמע, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, כי ברגע בו אתה מייחד, אתה מודה באחדות הכל וניזון ממנה.