בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

כותב בעל שיר השירים ז' י"ב  נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים.  נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים--נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים;

כי ניצת הרימון יורה על הצתת רצונות דקבלה של האדם שעולים במנין תרי"ג ומבשילים בראש השנה ועליהם באה ברכה שירבו זכויותינו כרימון. כי בתשובת השנה היא תשובה מאהבה נהפכים כל העוונות לזכויות.

כתיבה וחתימה טובה

בס"ד

במשפחה אוהבים לשתות סודה. בשנה שעבר קנתה הדודה מארזי סודה, וכאשר פתחה את הבקבוקים מצאה שם מים ללא גז. סברת הדודה היתה כי בקבוקי הסודה נשמרו בשמש, וכך אבדו את כוחם המוגז.

כך דרכה של תורה, היא מגלה את סודה שמי ששרוי בצל האמונה שם קריר שקט וממוזג. כוחם של פרקי סוד הוא דווקא בצל האמונה המכוסה ולא בעולם הגלוי והמפורד תחת קרני השמש היוקדות.

כי מילת דודאים יורה על שם עצם בהוראת רבים. זאת אנו רואים לפי בקשת רחל מלאה, "תְּנִי-נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ", שכן ראובן בכור היה, ובכור נוטל פי שניים, לכן אחז בשם עצם שהוראתו כפולה. מתוך הכפל מבקשת רחל אחד, תני נא לי מדודאי בנך, כלומר מתוך הכפל, ומשתמשת בה' מילים ובראשי תיבות ת"ן לי מ"ב (שמות) כלומר מבקשת סוד פתיחת הרחם. שהוא בסוד מ"ב שמות.

תשובת לאה, "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי?", כי מעט יורה על טעם, והוא טעמי תורה, כלומר יש לך טעמי תורה וכעת את רוצה לאחוז גם ב-מ"ב שמות?

התרת רחל, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ", כלומר ישכב עם השנואה, והאהובה תקבל מ"ב שמות, המסוגל לפתיחת הרחם. הפועל ישכב מורה על יש+כב שהם כב אותיות, כלי המלחמה של עובד השם, יש+כב כלומר ישכב שכיבה מלמדת על קטנות שכן בשכיבה הראש והרגליים באותה קומה. ורק כאשר עובד השם מסכים לקטנות לשכב עם השנואה, כלומר להסכים לייחוד עם בחינת השפעה שבאדם, שהיא בחינת קטנות, כי קבלה נחשב גדלות אצלו. רק אז מגיע השוויון המיוחל כי אהבה נקראת שווי צורה, ותחת שווי צורה תתיר צרורה. היא הנשמה הצרורה בצרור החיים.

ומספרת התורה, וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה, בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי;וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶל-לֵאָה; וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב, בֵּן חֲמִישִׁי.

וַתֹּאמֶר לֵאָה, נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי, אֲשֶׁר-נָתַתִּי שִׁפְחָתִי, לְאִישִׁי; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, יִשָּׂשכָר". כי אדם שעובד מצפה לשכר, לאה האמינה כי נתינת השפחה (זלפה) גרמה לה להפקד בבן החמישי הוא יששכר, וגם ילדה בן שישי ליעקב, כי בשם יששכר, מופיע אותיות שש, רומז על בן שישי ליעקב הוא זבולון.

נמצא כי בסבת הדודאים שהביא ראובן לאמו, לאה, נולדו שני ילדים יששכר וזבולון, וזאת אע"פ שנתנו גשמית לרחל. נמצא כי כוונת הנותן (ראו בן, יתר שאת ויתר עוז) חשובה היא, שבסיבתה נולדו שני בנים.

נמצא, לאה ילדה ליעקב ששה בנים; זלפה, שפחתה, שני בנים; ובלהה, שפחת רחל, ילדה שני בנים, סך הכל עשרה בנים. ובתשלום עשרה בנים ליעקב, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ.  וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי. וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר:  יֹסֵף יְהוָה לִי, בֵּן אַחֵר,שנאמר אח לצרה יוולד, נמצא כי בברכת הדודאים נמשכים גם הפעם שני בנים, יוסף ובנימין.

נמצא בסיבת ראובן נולדו ארבעה בנים. יששכר, זבולון, יוסף ובנימין. יוסף נקרא על שם אסוף חרפת הגלות ובנימין על שם קדושת ארץ ישראל. שכן רק לאחר לידת יוסף, הוא הכוח המאסף את חרפת הגלות, ניתן ליעקב הכוח והעוז לעזוב את בית לבן.

עשרה בנים נולדו ליעקב, ואחר נולדה בת, דינה שמה, היא האחת עשרה. לכאורה יוצאת דינה מתחום עשר הספירות, לכן כותבת התורה ותצא דינה שיצאה מתחום קדושת עשר הספירות, ונאנסה ע"י שכם בן חמור, ונתעברה בבת וקראתה בשם אסנת שהיא אותיות אסון ואונס, ונתגלגלה למצרים וּנשֹאָה יוסף, בשל הקמע שכתב לה אביו יעקב. נמצא כי הבן האחד עשר, תקן את תולדות הבת האחת עשרה, היא דינה, שנאמר את והב בסופה, אהבה בסופה, ונולדו מנישואין אלו של יוסף לאסנת שני שבטים מנשה ואפרים, הנכללים במנין שבטי ישראל.

נמצא כי ברכת הדודאים הניבה חמישה שבטים לישראל: יששכר, זבולון, בנימין, אפרים ומנשה. ונתקיימה בקשת אלישע, יהי נא פי שניים ברוחך אלי, שרוח המקבל תהיה פי שניים מרוח הנותן וזה סוד "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים".

בס"ד

במאמר לסיום הזהר, בספר ב"קודש חזיתיך" דף קפג טור ב' הערות ובאורים מופיע:

כי בעל הסולם בספר, "אור הבהיר" מבאר מדרש חז"ל, שג' ימים לפני ביאת המשיח ילך אליהו הנביא על ראשי ההרים ויתקע בשופר, ויבשר את בוא הגאולה. ודמיונות האנשים מציירים לעצמם את אליהו הנביא משוטט ביערות שבראשי ההרים ותוקע בשופר. אולם רבינו מפרש שענין ביאת אליהו הנביא, הוא פשוט גילוי רזי תורה ברוב עם, שזהו המבשר את ביאת הגואל. ופירסומם של רזי תורה הוא המכונה בשפת קוד בשם תקיעה בשופר. וענין ג' ימים, מרמז על ג' הספירות העליונות כתר חכמה בינה, המכונות ג"ר. רצה לומר כי הגילוי יהיה נמשך מן הספירות העליונות. נמצא שרבינו בעל הסולם מסיר את הגורם האנושי מדמותו של אליהו הנביא, ומבאר מדרש באופן ערכי, מופשט.

שכל אחד ואחד מאתנו יזכה לגילוי אליהו

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

דרך אפרת הוא בית לחם

מהו סוד שרחל נקברה בדרך אפרת, שכתוב וַתָּמָת, רָחֵל; וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם.

התורה מקדימה ומספרת שרחל גנבה את התרפים מאביה לבן. מהם תרפים? ומה משמעותם לעניננו? תרפים הוא שם עצם בהוראת רבים, וביחיד תרף. נתבונן מעט בדברים, במילה תרף האותיות כתובות למפרע (כמו שאתה רואה אדם מאחור, ואתה רואה את עורפו ולא את פניו) כלומר שאינן מופיעות כסדרן מאלף לתו אלא להפך מהסוף להתחלה. אם נציב את האותיות בסדר האלף-בית, שהוא בחינת פנים, נקבל פרת. זו גם הסיבה שבברכות ישראל לבניו בבראשית מט,הוא מברך את בנו יוסף במילים "בן פרת יוסף", ברכה שאנו משתמשים בה מדי יום כאשר אנו מביאים את הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו.

כשם ששבירתו של כלי חרס היא טהרתו, באותו אופן מכפר מקום קבורתה של רחל על הכחשתה בגניבת התרפים. במעשה רחל ניתן לראות שלשלת של הכחשות שהביאו אל מותה בטרם עת: א) רחל גנבה את התרפים מאביה, ב) כשבא אביה לחפש באהלה, כחשה ואמרה כי דרך נשים לה וכי אינה יכולה לרדת מעל הגמל, שעל גבו הסתירה את התרפים בתוך הכר וישבה עליהם. ג) הסתירה מיעקב את דבר הגנבה ד) בהסתרת האמת גרמה ליעקב להשבע שבועת שווא ככתוב, "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה--נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר-לְךָ מָה עִימָּדִי, וְקַח-לָךְ; וְלֹא-יָדַע יַעֲקֹב, כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם". וגרמה לו לעבור על הדיבר השלישי בעשרת הדברות.

וכתב הנביא עמוס, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ. כלומר ההסתרה מיעקב היא זו שגרמה לשבועת שוא שלו וגרמה למותה. והכל בשל נקודת התורפה שסרבה להרפות ממנה, הקשר הטבורי שלה לעבודה הזרה בבית לבן הארמי.

ובמותה, עם שבירת כלי החרס שלה נטהרה ונסדרו אותיותיה, שהפכה נקודת התורפה שלה למקום הפורה שבה, ונקברה בדרך אפרת.

ומספרת התורה מהי דרך אפרת, הוא בית לחם, רוצה התורה לומר כי מקום התורפה של רחל, קריא העבודה הזרה שגררה מבית לבן, הפכה עם מיתתה למקום הפורה שבה היא בית לחם, מקום שהוא בית לאמונה, כי האמונה נמשלת ללחם. מדוע? כי כשם שבענף הגשמי מתחדש הרעב כל מספר שעות ואנו משביעים אותו על ידי לחם, כך פועל גם השורש הרוחני, את הרעב הרוחני לקשר אנו מאכילים באמונה. וכפי חידוש הרעב בגשמי, כך ברוחני אנו נדרשים לחידוש האמונה מטעם ריחוקינו מאתו יתברך.

כעת נשאלת השאלה מהו וַתָּמָת, רָחֵל; וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם, בעבודה שבלב, כלומר בתפילה?

כשאנו באים לסדר תפילתנו לפני בורא עולם, אנו צריכים להתפלל שעובד העבודה הזרה שבי יקבר בדרך אפרת ואפרו (אבק העבודה הזרה) יפרה ויפריח את מקום האמונה שבי הנקרא בית לחם.

שבוע טוב ומבורך לכל בית ישראל

...