אודות א.קליין

אתי קליין היא בעלת תואר בוגר בחוגים למדעי המדינה והסטוריה כללית, מלמדת עברית לתלמידים מרחבי העולם וכותבת מאמרים בנושא פנימיות התורה.

ולימדו רי"ו טעמים שבהפסוקים שבשיר השירים

בס"ד

בזהר וירא, מאמר כשחלה רבי אליעזר הגדול, מבקש רבי עקיבא מרבי אליעזר, "למדני תורה". וכך כותב הזהר, "ולימדו רי"ו טעמים שבהפסוקים שבשיר השירים". ויש להבין כי מספר הפסוקים הכולל בשיר השירים, שהוא קודש קודשים, הוא רי"ז. ורבי אליעזר לימד לרבי עקיבא רי"ו טעמים, שהם רי"ז חסר אחד.

מדוע? למה הדבר דומה?

לקשתות הבנויות ע"ג עמודים, שכל קשת מחברת בין שני עמודים.

נאמר שיש רי"ז עמודים בנויים, כמה קשתות נדרשות לחבר בניהן כאשר העמודים בנויים על ציר ישר?

נכון, רי"ז חסר אחד הם רי"ו. נדרשות רי"ו קשתות לחבר בניהן.

ויש להבין שיש סוד עיגולים וסוד יושר, סוד היושר הוא הקו, שיש בו מעלה ומטה, כלומר יש לו כוון, והוא מסמל קודם ונמשך, מה שאם כן סוד העיגול, בו כל נקודה על המעגל, מרוחקת במידה שווה מצירו. כלומר, צורת המעגל מציינת השוואה גמורה, בעוד הקו מציין הבדלים ופערים.

מה עשה רבי אליעזר? למד את תלמידו החביב עקיבא, רי"ו טעמים שבשיר השירים, כמניין הקשתות המחברות את הפסוקים (העמודים) חסר אחד, להורות לתלמידו, אתה תלמיד גדול, אך אני מלמדך רי"ו טעמים, שהם רי"ז פסוקים שבשיר השירים חסר אחד, כדי שאתה עקיבא, תוכל להשלים את האחד הזה באחד הימים. להורות לעקיבא, שחכמה לא מועילה בתקנתה אם אינה מייחדת ייחודים.

נמצא רבי אליעזר מלמד את שיר השירים לעקיבא בסוד היושר, שהוא חסר אחד, כדי שעקיבא יוכל להשלים, ביום מן הימים, את שיר השירים בסוד העגול, שהוא בסוד ההשוואה הגמורה, ע"י צאת נשמתו באחד.

תמונה LicenseAttributionNoncommercialShare Alike Some rights reserved by jesstermix77

משיח יושב בשער רומי

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל

על פתח מערת רבי שמעון בר יוחאי, מתרחש מפגש מעניין בין רבי יהושע לאליהו נקשיב לשיחה שמתארת מסכת סנהדרין.

רבי יהושע בן לוי מצא את אליהו שהיה עומד על פתח המערה של רבי שמעון בר יוחאי... אמר לו (רבי יהושע לאליהו) אימתי יבוא משיח, אמר לו (אליהו לרבי יהושע) לך שאל לגביו, והיכן הוא יושב? על פתחה של רומי, ומה סימנו? יושב בין עניים סובלי חלאים וכולם מתירים וקושרים (את פצעיהם) בפעם אחת והוא מתיר אחד וקושר אחד, כיוון שאמר אולי אצטרך לגאול את ישראל לא אתעכב. סנהדרין צח א

בשיח שלפנינו שואל רבי יהושע את אליהו על פתח מערת רבי שמעון בר יוחאי שלש שאלות:

אימתי יבוא משיח (זמן)    תשובת אליהו: שאל לגביו

היכן הוא יושב (מקום)      תשובת אליהו: אפתחא דרומי

ומה סימנו (כלל)           תשובת אליהו: יושב בין עניים סובלי חלאים

(פרט)              כולם מתירים וקושרים (את פצעיהם) בפעם אחת והוא מתיר אחד וקושר אחד

תשובת אליהו לגבי זמן ביאת המשיח היא, "שאל לגביו", כלומר גילוי המשיח תלוי בחסרון של התחתון לגביו, כמו ששואלים על הגשמים (כאשר חסר מטר), התעוררות התחתון היא התנאי הא' לביאת המשיח.

תשובת אליהו לגבי מקומו של משיח "אפתחא דרומי" זו תשובה כללית שפירושה הוא בכל מקום בנפש האדם, אשר נתגלתה בו עומק גלות רומי שהיא הארוכה והעמוקה מכולן.

תשובת אליהו לגבי סימנו של המשיח היא, כי הוא יושב בין עניים סובלי חלאים וכולם מתירים וקושרים (את פצעיהם) בפעם אחת (סמל לרצון לקבל שרוצה הכל ובבת אחת) ואילו המשיח נראה כמי שמתיר אחד וקושר אחד, מדוע? כיוון שאמר (המשיח) אולי אצטרך לגאול את ישראל לא אתעכב:

אע"פ שמשיח סובל מאותם חלאיים של עניים, דרך התייחסותו אליהם שונה, כלומר ייחודו של המשיח הוא בכך שהוא מייחס הכל לאחד, לבורא עולם, לכן הוא מתיר פצע אחד, כמו שהתורה שהיא אחת, וקושר אחד, בקשר האמונה שהוא אחד.

ומ"ה שמוסרת הגמרא במסכת סנהדרין כי אצל כל אחד יכול לתגלות משיח בזמן שיקיים שלושה תנאים והם: א) שהוא, אותו אדם ירצה בגילוי שלו. ב) שנפשו של אדם תהיה מונחת בגלות המפותחת, הארוכה והעמוקה ביותר ג) וכל חולי שהוא רואה הוא מייחס לבורא עולם שהוא בבחינת טוב ומיטיב, כי רק הייחוס לאחד בקשר האמונה שהיא אחת יחיש את הגאולה.

בכך מוסר אליהו לרבי יהושע בן לוי את סוד הגאולה, שהיא למעשה מתרחשת בנפשו של האדם פנימה, והיא תלויה בקשר אחד אמוני, גם תמצא כי 'גאולה' היא גימטריה 'אדם' שהיא גימטריה שם הויה במילוי אלפין, שהוא שם מ"ה. לומר הגאול, הוא למעשה אדם.

[youtube http://www.youtube.com/watch?v=uarrRP7N9hQ&w=420&h=315]

לרפואת עמך בית ישראל

הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי; וְנִצַּבְתָּ, עַל-הַצּוּר

בס"ד

הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי; וְנִצַּבְתָּ, עַל-הַצּוּר (שמות לג כא).

"הנה מקום אתי; ונצבת, על-הצור", הנה מקום אתי ר"ת משמאל לימין אמ"ה (שלוש אמות, חכמה-בינה-דעת)

הקב"ה מצביע על מקום המפגש בינו ובין משה, שהוא הצור. צור לא כתיב, אלא הצור, שסופו נעוץ בתחילתו ו-הצור אותיות צורה, ומקדים הקב"ה אות הא למילה צור, כדי להודיע באמצעות הא הידיעה על המקום בו יפגשו, ולומר כי האות הא היא מקום הפנוי בו יתגלה השם צור. שכן כל עבודת ה' היא להפוך רצון שהוא בחינת חסרון, לצור ה', שהיא צורה. כי בצורה מתגלה אור המצייר.

לשון מהיר, מה עושה הקב"ה? מתאם פגישה עם משה על הצור. משה נצב על הצור, כבוד השם מופיע, שהוא בחינת אחורים ולא מהותו עצמו ומשתמש ברצון האיתן של משה הניצב על הצור, כבמקדח וקודח באמצעות הרצון של משה נקרה בצור, שם הוא מניח את משה, בתוך הנקרה שאותה יצר באמצעות הרצון של משה, אלא מה, הקב"ה משתמש ברצון של משה בכוון פנימה ולמטה, וכך מתגלה הנקרה ומופיעה עבודת ה'.

"וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר" סופי תיבות מימין לשמאל כת"ר (מגיד מראשית אחרית) שהוא ראש לנעלם,  אומר ה' למשה, אשימך בנקרה, שהיא לשון נקב וחסרון, שהוא בחינת חלל פנוי, משל לאדם המניחים אותו במטה, שהיא בחינת חלל פנוי, ולאחר מכן מכסים אותו ב שמי(כ)ה, ומטפלים בו, כיצד ?

בבריך שמיהבריך שמיה דמריה עלמא בריך כתרך ואתרך יהא רעותך עם עמך ישראל לעלם ופורקן ימינך אחזי לעמך בבית מקדשך ולאמטויי לנא מטוב נהורך ולקבל צלותנא ברחמין יהא רעוא קדמך דתוריך לן חיים בטיבותא ולהוא אנא פקידא בגו צדיקיא למרחם עלי ולמנטר יתי וית כל די לי ודי לעמך ישראל.אנת הוא זן לכולא ומפרנס לכולא אנת הוא דשליט על מלכיא ומלכותא דילך היאאנא עבדא דקודשא בריך הוא דסגידנא קמיה ומקמי דיקר אוריתיה בכל עדן ועדן לא על אנש רחיצנא ולא על בר אלקין סמיכנא אלא באלקא דשמיא דהוא אלקא קשוט ואוריתיה קשוט ונביאוהי קשוט ומסגי למעבד טבון וקשוט ביה אנא רחיץ ולשמיה קדישא יקירא אנא אימר תושבחן יהא רעוא קדמך דתפתח ליבאי באורייתא ותשלים משאלין דליבאי ולבא דכל עמך ישראל לטב ולחיין ולשלם.

וממשיך הקב"ה ואומר,"וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ, עַד-עָבְרִי", סופי תיבות משמאל לימין, ידך י"י ,בחינת מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ (שמות טו יז).

וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ. כאשר אסיר את-כפי (המסך המכסה אותך) תראה את אחורי, את הנפעל ממני, אך לא אותי ככח פועל, בחינת "ופני לא יראו".

נמצא כי כדי לגדל אותנו לצורת אדם, חייבים להתקיים מספר תנאים: עלינו להתייצב על הצור, כלומר לבוא לקראת השם מתוכינו אל מקום שנקרא צור שהוא רצון איתן חזק כסלע. כאשר אנו נצבים על הצור, במלוא קומתינו ומראים כוונתינו, או אז בא כבוד השם ומניח אותנו בנקרה, שהיא נקובה בסלע שהוא החסרון שברצון, אז באה הכף, ומכסה את הכוח הפועל בבורא מפני הנברא, וכאשר מוּסרת הכף המסתרת, רואה הנברא את נפלאות הכוח הפועל, ולא את הכוח הפועל עצמו. בסוד הכתוב,"לְכוּ-חֲזוּ, מִפְעֲלוֹת יְהוָה-- אֲשֶׁר-שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ" תהלים מו ט.

וזה סוד וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה עמוס ט יג.

לרפואת עמך בית ישראל.

_

תמונה AttributionShare Alike Some rights reserved by Paulo Brandão

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן, לְרוּחַ הַיּוֹם

בס"ד

האל הוא אחד יחיד ומיוחד, לו האין, ולנו העין.

ייחודה של העין האנושית שהיא רואה מקצה לקצה, כלומר היא מוגבלת, ואנו בעלי העיניים מוגבלים בשדה הראייה שלנו. מה שאין כן, כאשר אנו עוצמים עיניים, ואשמורות העיניים חוצצות בינינו לבין העולם 'החיצוני' אנו נחשפים למציאות שונה, מציאות פנימית, נטולת הפרעה חזותית.

עצימת עיניים מאופיינת בנסיון להתרכז ולהתכנס פנימה.

אם נתבונן מעט במילה עצימה נראה שהמילה עצימה כלולה מאותיות עצמ+י"ה. כאשר האדם עוצם את עיניו, הוא פוגש את עצמיותו, בעוד הוא פוקח אותן, הוא נמצא במצב של מציאות חיצונית הנקראת פה+קח, שהוא מצב של לקיחה תמידית, המצביע על חסרון תמידי.

לעומת זאת, עצימת עינים, יוצרת מסך ביננו לבין הפה+קח, ויותר איננו נזקקים לחסר על מנת להתקיים, עצימת העיניים דווקא מובילה אותנו למקום פנימי ושקט שבו לא חסר דבר וממנו אנו יכולים לפעול.

אבחנה נוספת היא כי העין נפקחת אל מחוץ לגוף, בעוד האוזן כרויה אל תוכו. למשל, בזמן השינה, נסגרים הפתחים ה'אחראים' לעולם החיצוני הסובב, ונשארים פתוחים השערים הקשורים לקשב הפנימי האוהב. לאזנים אין עפעפים המוורידות תריס בזמן השינה, וכך נשארות האוזניים בקשר ובקשב גם כאשר הגוף החומרי שלנו מחליף כוח.

על האזן מספר ספר הבהיר,לה. עט. מה מחשבה אין לה קץ דהא חשיב אינש ושפיל לסופיה דעלמא אף האזן אין לה קץ ולא תשבע דכתיב (קהלת א' ח) דלא תמלא אזן משמוע, ומאי זיי"ן באוזן, מאי טעמא, מפני שהאזן דמות אל"ף, ואל"ף עיקריהן דעשרת הדברות הלכך לא תמלא האזן משמוע:

באור, אזן אותיות א'+זן, לומר כי האות א' מזינה את פנימיות האדם, ומפני שאתה פנימי (וּבְגִין דְּאַנְתְּ מִלְּגָאו פתח אליהו) אתה יכול להתחבר לפנימיות שלך דרך הא'+זן, לכן פותחת קריאת הייחוד בפועל שמע, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, כי ברגע בו אתה מייחד, אתה מודה באחדות הכל וניזון ממנה.

רְבָבָה, כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

רבבה כצמח השדה נתתיך

מהו הפסוק שאנו קוראים בהגדה של פסח, רְבָבָה, כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ (יחזקאל טז ז)

צמח הן אותיות מצח, ורבבה הוא מספר עשרת אלפים, או עשר פעמים אות א'.

כיצד בנויה אות אלף פשוטה? אות א' בנויה מאות ו' נוטה באלכסון ושתי אותיות יוד, אחת פונה ימינה ולמעלה ואחת פונה שמאלה ולמטה, באופן שערך האות אלף כעת (במילוי הואות ו' ושתי אותיות יוד) הוא כ"ו, כשם הויה פשוט,  י-ה-ו-ה.

כאשר נתבונן בשם הויה במילוי אלפין הוא: יוד, הא, ואו, הא, נראה כי הוא שווה ערך לשם מ"ה.

נמצא כל אות א' פשוטה כוללת בתוכה שם הויה במילוי אלפין שהוא מ"ה, באופן כאשר קוראים את הפסוק רבבה כצמח השדה נתתיך, ניתן לקרוא אותו "כ-י' פעמים שם מ"ה היוצא מהמצח.

אור הבהיר, סימן מ"ה היוצא מהמצח:

(ע"ע מ"ה) ונתבאר שם שכל מעלת החסדים האלו הוא משום מציאותם בכתר בבחי' פנים דכתר המכונה מצח, דע"כ כחו יפה להתהפך לאור החכמה עש"ה. וע"כ מוגדרת הויה דאלפין הזאת בשם מ"ה היוצא מהמצח.

לרפואת עמך בית ישראל

תמונה AttributionNoncommercialShare Alike Some rights reserved by Jer Kunz

בְּרֵאשִׁית

בס"ד

מדוע נאמר על ניסן, "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"? ואם כך הוא, מדוע חוגגים אנו, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ את ראש השנה, הוא זכרון תרועה?

נתבונן מעט בדברים. התורה פותחת במאמר בְּרֵאשִׁית, יש הדורשים כי מאמר בראשית נקרא ב' ראשית, (לומר שתי התחלות) ראשית האחת מכוונת לניסן, "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב ב), והראשית האחד מכוון לבריאת העולם הוא חודש תשרי, השביעי ממנין ניסן. 

אומר הרמב"ן כי המנין מניסן נאמר לעם ישראל ואילו המנין מתשרי נאמר לכלל האנושות. ואפשר להבין זאת גם בדרך נוספת, ראשון הוא לכם, נאמר לרשות הרבים, הם הנבראים. שהנברא אוהב את אור השמש, כי באביב יום ולילה שווים, ושעות האור הולכות ומתגברות ושעות החשכה מתמעטות, האויר מתחמם והתבואה מבשילה ושעה זו יפה לאדם, שכן הכל נגלה לו והוא נהנה מהבריאה.

ואילו זכרון תרועה הנאמר בתשרי הוא כלפי רשות היחיד, הוא הבורא הנסתר והנעלם, שברוב חכמתו הסתיר את עצמו. רמז לכך אנו מוצאים בביטוי בחדש השביעי, שכן שביעי הוא נוטריקון שבי היא, הנאמר על הנשמה שהיא טבועה בנברא. מצב בו הנשמה נסתרת ופועלת בו, אינו נוח לשכלו ולבו של האדם, שכן זהו מצב פנימי שאין לו כלי מידה ושיעור, שכן הנתונים בהם הוא יכול לשפוט את העולם נעלמים ממנו ומתכנסים לתרדמת חורף (סמלית) המתבטאת בהחשכת נתונים שכליים, שכן דעתו אינה יכולה להכיל ולתפוס עוד את הנעשה סביבו, והחשכת רגשות, שכן הוא חש שאינו יכול להרגיש, וזו שעה יפה לאלוהות כי בשעה שהאנשים ישנים ועפעף אחד מכסה את הלב ועפעף שני מכסה את המחשבות, או אז יכול להופיע חלום. וחלומות שוא ידברו, שוא מלשון חנם. מגיח הבורא מעמקי אינסופיותו ומעניק מתנות חינם בלבוש חלומות.

נמצא כי האות ב' במילה בראשית מצביעה על שני מחוגים: מחוג אחד נחוג בניסן הוא ראש חדשים לגלוי, לנברא,לרשות הרבים, לנגלה לעַיִן. והמחוג האחר, הנחוג בתשרי, והנקרא זכרון תרועה, הוא ראש השנה לנסתר, לבורא, ליחיד, לאַיִן. לכן נחגג הפסח בשעה שמתמלאת הלבנה והכל גלוי. ואילו ראש השנה נחגג בכסוי מוחלט של הלבנה, כאשר הכל נסתר ונעלם. כי הבריאה נבראה יש מאין (מהנעלם) ומעשי האדם הם יש מיש, כלומר נשנים או משניים, בסוד שנה, והבריאה היא עלומה ונעלמה.

האור הבהיר, אות ב' סימן בראשית: ה"ס חדש ניסן ראש חדשים אלא זה בסוד שנה וזה בסוד עולם.

תמונה Frits Ahlefeldt - HikingArtist.com