בס"ד

מהו שש מאות אלף? כותבת התורה בחומש במדבר יא כא, "וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי, הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ". מה פירוש הביטוי שש מאות אלף, מלבד המקבילה הידועה לנו כס' ריבוא או שישים ריבוא?

את הביטוי שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף ניתן לקרוא גם כשם עצם, כּלומר, שש (אותיות הבאות בזו אחר זו) מ(ה)אות אָלֶף. שש אותיות הבאות מהאות אלף כסדרן הן א,ב,ג,ד,ה,ו. כאשר נשבץ אותן בצמד מילים נקבל את הביטוי "אוהב גד".

אוהב פירושו נותן.

מהו אם כן גד? על כך משיב תיקוני זהר, ורזא דמלה [וסוד המילה] והמן כזרע גד הוא,(במדבר יא ז) בההוא יו"ד אתעבידת גיד [באותו יו"ד נעשה גיד], ואמאי אתקריאת גד,[ ומדוע נקרא גד?] בגין דאיהי כלילא משבע ספיראן דסלקין לחושבן גד,[מפני שהוא כלול משבע ספירות העולות לחשבון גד, גד עולה בגימטריה שבע] ואמאי אתקריאת מן [ומדוע נקרא מן?] בגין דכלא לא ידעו מה הוא [מפני שהכל לא ידעו מה הוא] דנחית לון קודשא בריך הוא מן דאיהו כזרע גד חוור [שהוריד להם הקב"ה מן שהוא כזרע גד לבן] ועינו כעין הבדלח, דאיהו חוור מסטרא דימינא [שהוא לבן מצד ימין] וטעמו כצפיחית בדבש מסטרא דשמאלא [וטעמו כצפיחית בדבש מצד שמאל], מה הוא, כליל מעשר אתוון דאינון:[כלול מעשר אותיות שהן]:יו"ד ק"א וא"ו ק"א,[שם הויה במילוי אלפין] ודא מנא דאורייתא,[וזה כלי התורה] וסליק לחשבן מ"ה [ועולה לחשבון מ"ה] ולא ידעו מ"ה הוא:

מה, אם כן, מסתתר באמירה הטמירה של משה,"שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי, הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ"? שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף הן שש (אותיות) המתפשטות מ(ה)אות אלף, שהן כסדרן א,ב,ג,ד,ה,ו. היוצרות את הביטוי אוהב גד. גד מסביר בעל התיקוני זהר הוא המן, וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח שאכלו ישראל במדבר, ולא ידעו מ"ה הוא, שחושבן מ"ה עולה אדם ועולה שם הויה במילוי אלפין.

אם כך מה פירוש הביטוי אוהב גד? לפי המשוואה שיצר בעל הזהר אוהב גד הוא אוהב ה', ואוהב אדם, ששניהם עולים בחושבן מ"ה.

פירוש נוסף: אנכי, משה, נושא בתוכי פוטנציאל של שש מאות אלף רגלי, כלומר ס' רבוא אוהבי גד: אוהבי ה' ואוהבי אדם. כי רגלי עולה גרם שהוא עצם בעברית. בי, משה, יש פוטנציאל של שישים ריבוא ניצוצות מהארת עצמותו שהיא כלולה מאהבת אדם.

בברכת פסח כשר ושמח לכל בית ישראל.

_

מקור תיקוני זהר דף מא/א דף מא/ב

עיין פרי עץ חיים, שער התפילה פרק ו' [...ובהגיעך לברוך שאמר, עד שתגיע ליוצר, אז תכוין בשם הויה במילוי אלפין הנקרא מ"ה, והוא נשמת עולם היצירה...]

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

כותב בעל שיר השירים ז' י"ב  נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים.  נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים--נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים;

כי ניצת הרימון יורה על הצתת רצונות דקבלה של האדם שעולים במנין תרי"ג ומבשילים בראש השנה ועליהם באה ברכה שירבו זכויותינו כרימון. כי בתשובת השנה היא תשובה מאהבה נהפכים כל העוונות לזכויות.

כתיבה וחתימה טובה

בס"ד

במשפחה אוהבים לשתות סודה. בשנה שעבר קנתה הדודה מארזי סודה, וכאשר פתחה את הבקבוקים מצאה שם מים ללא גז. סברת הדודה היתה כי בקבוקי הסודה נשמרו בשמש, וכך אבדו את כוחם המוגז.

כך דרכה של תורה, היא מגלה את סודה שמי ששרוי בצל האמונה שם קריר שקט וממוזג. כוחם של פרקי סוד הוא דווקא בצל האמונה המכוסה ולא בעולם הגלוי והמפורד תחת קרני השמש היוקדות.

כי מילת דודאים יורה על שם עצם בהוראת רבים. זאת אנו רואים לפי בקשת רחל מלאה, "תְּנִי-נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ", שכן ראובן בכור היה, ובכור נוטל פי שניים, לכן אחז בשם עצם שהוראתו כפולה. מתוך הכפל מבקשת רחל אחד, תני נא לי מדודאי בנך, כלומר מתוך הכפל, ומשתמשת בה' מילים ובראשי תיבות ת"ן לי מ"ב (שמות) כלומר מבקשת סוד פתיחת הרחם. שהוא בסוד מ"ב שמות.

תשובת לאה, "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי?", כי מעט יורה על טעם, והוא טעמי תורה, כלומר יש לך טעמי תורה וכעת את רוצה לאחוז גם ב-מ"ב שמות?

התרת רחל, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ", כלומר ישכב עם השנואה, והאהובה תקבל מ"ב שמות, המסוגל לפתיחת הרחם. הפועל ישכב מורה על יש+כב שהם כב אותיות, כלי המלחמה של עובד השם, יש+כב כלומר ישכב שכיבה מלמדת על קטנות שכן בשכיבה הראש והרגליים באותה קומה. ורק כאשר עובד השם מסכים לקטנות לשכב עם השנואה, כלומר להסכים לייחוד עם בחינת השפעה שבאדם, שהיא בחינת קטנות, כי קבלה נחשב גדלות אצלו. רק אז מגיע השוויון המיוחל כי אהבה נקראת שווי צורה, ותחת שווי צורה תתיר צרורה. היא הנשמה הצרורה בצרור החיים.

ומספרת התורה, וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה, בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי;וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶל-לֵאָה; וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב, בֵּן חֲמִישִׁי.

וַתֹּאמֶר לֵאָה, נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי, אֲשֶׁר-נָתַתִּי שִׁפְחָתִי, לְאִישִׁי; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, יִשָּׂשכָר". כי אדם שעובד מצפה לשכר, לאה האמינה כי נתינת השפחה (זלפה) גרמה לה להפקד בבן החמישי הוא יששכר, וגם ילדה בן שישי ליעקב, כי בשם יששכר, מופיע אותיות שש, רומז על בן שישי ליעקב הוא זבולון.

נמצא כי בסבת הדודאים שהביא ראובן לאמו, לאה, נולדו שני ילדים יששכר וזבולון, וזאת אע"פ שנתנו גשמית לרחל. נמצא כי כוונת הנותן (ראו בן, יתר שאת ויתר עוז) חשובה היא, שבסיבתה נולדו שני בנים.

נמצא, לאה ילדה ליעקב ששה בנים; זלפה, שפחתה, שני בנים; ובלהה, שפחת רחל, ילדה שני בנים, סך הכל עשרה בנים. ובתשלום עשרה בנים ליעקב, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ.  וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי. וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר:  יֹסֵף יְהוָה לִי, בֵּן אַחֵר,שנאמר אח לצרה יוולד, נמצא כי בברכת הדודאים נמשכים גם הפעם שני בנים, יוסף ובנימין.

נמצא בסיבת ראובן נולדו ארבעה בנים. יששכר, זבולון, יוסף ובנימין. יוסף נקרא על שם אסוף חרפת הגלות ובנימין על שם קדושת ארץ ישראל. שכן רק לאחר לידת יוסף, הוא הכוח המאסף את חרפת הגלות, ניתן ליעקב הכוח והעוז לעזוב את בית לבן.

עשרה בנים נולדו ליעקב, ואחר נולדה בת, דינה שמה, היא האחת עשרה. לכאורה יוצאת דינה מתחום עשר הספירות, לכן כותבת התורה ותצא דינה שיצאה מתחום קדושת עשר הספירות, ונאנסה ע"י שכם בן חמור, ונתעברה בבת וקראתה בשם אסנת שהיא אותיות אסון ואונס, ונתגלגלה למצרים וּנשֹאָה יוסף, בשל הקמע שכתב לה אביו יעקב. נמצא כי הבן האחד עשר, תקן את תולדות הבת האחת עשרה, היא דינה, שנאמר את והב בסופה, אהבה בסופה, ונולדו מנישואין אלו של יוסף לאסנת שני שבטים מנשה ואפרים, הנכללים במנין שבטי ישראל.

נמצא כי ברכת הדודאים הניבה חמישה שבטים לישראל: יששכר, זבולון, בנימין, אפרים ומנשה. ונתקיימה בקשת אלישע, יהי נא פי שניים ברוחך אלי, שרוח המקבל תהיה פי שניים מרוח הנותן וזה סוד "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים".

בס"ד

במאמר לסיום הזהר, בספר ב"קודש חזיתיך" דף קפג טור ב' הערות ובאורים מופיע:

כי בעל הסולם בספר, "אור הבהיר" מבאר מדרש חז"ל, שג' ימים לפני ביאת המשיח ילך אליהו הנביא על ראשי ההרים ויתקע בשופר, ויבשר את בוא הגאולה. ודמיונות האנשים מציירים לעצמם את אליהו הנביא משוטט ביערות שבראשי ההרים ותוקע בשופר. אולם רבינו מפרש שענין ביאת אליהו הנביא, הוא פשוט גילוי רזי תורה ברוב עם, שזהו המבשר את ביאת הגואל. ופירסומם של רזי תורה הוא המכונה בשפת קוד בשם תקיעה בשופר. וענין ג' ימים, מרמז על ג' הספירות העליונות כתר חכמה בינה, המכונות ג"ר. רצה לומר כי הגילוי יהיה נמשך מן הספירות העליונות. נמצא שרבינו בעל הסולם מסיר את הגורם האנושי מדמותו של אליהו הנביא, ומבאר מדרש באופן ערכי, מופשט.

שכל אחד ואחד מאתנו יזכה לגילוי אליהו