בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

דרך אפרת הוא בית לחם

מהו סוד שרחל נקברה בדרך אפרת, שכתוב וַתָּמָת, רָחֵל; וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם.

התורה מקדימה ומספרת שרחל גנבה את התרפים מאביה לבן. מהם תרפים? ומה משמעותם לעניננו? תרפים הוא שם עצם בהוראת רבים, וביחיד תרף. נתבונן מעט בדברים, במילה תרף האותיות כתובות למפרע (כמו שאתה רואה אדם מאחור, ואתה רואה את עורפו ולא את פניו) כלומר שאינן מופיעות כסדרן מאלף לתו אלא להפך מהסוף להתחלה. אם נציב את האותיות בסדר האלף-בית, שהוא בחינת פנים, נקבל פרת. זו גם הסיבה שבברכות ישראל לבניו בבראשית מט,הוא מברך את בנו יוסף במילים "בן פרת יוסף", ברכה שאנו משתמשים בה מדי יום כאשר אנו מביאים את הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו.

כשם ששבירתו של כלי חרס היא טהרתו, באותו אופן מכפר מקום קבורתה של רחל על הכחשתה בגניבת התרפים. במעשה רחל ניתן לראות שלשלת של הכחשות שהביאו אל מותה בטרם עת: א) רחל גנבה את התרפים מאביה, ב) כשבא אביה לחפש באהלה, כחשה ואמרה כי דרך נשים לה וכי אינה יכולה לרדת מעל הגמל, שעל גבו הסתירה את התרפים בתוך הכר וישבה עליהם. ג) הסתירה מיעקב את דבר הגנבה ד) בהסתרת האמת גרמה ליעקב להשבע שבועת שווא ככתוב, "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה--נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר-לְךָ מָה עִימָּדִי, וְקַח-לָךְ; וְלֹא-יָדַע יַעֲקֹב, כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם". וגרמה לו לעבור על הדיבר השלישי בעשרת הדברות.

וכתב הנביא עמוס, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ. כלומר ההסתרה מיעקב היא זו שגרמה לשבועת שוא שלו וגרמה למותה. והכל בשל נקודת התורפה שסרבה להרפות ממנה, הקשר הטבורי שלה לעבודה הזרה בבית לבן הארמי.

ובמותה, עם שבירת כלי החרס שלה נטהרה ונסדרו אותיותיה, שהפכה נקודת התורפה שלה למקום הפורה שבה, ונקברה בדרך אפרת.

ומספרת התורה מהי דרך אפרת, הוא בית לחם, רוצה התורה לומר כי מקום התורפה של רחל, קריא העבודה הזרה שגררה מבית לבן, הפכה עם מיתתה למקום הפורה שבה היא בית לחם, מקום שהוא בית לאמונה, כי האמונה נמשלת ללחם. מדוע? כי כשם שבענף הגשמי מתחדש הרעב כל מספר שעות ואנו משביעים אותו על ידי לחם, כך פועל גם השורש הרוחני, את הרעב הרוחני לקשר אנו מאכילים באמונה. וכפי חידוש הרעב בגשמי, כך ברוחני אנו נדרשים לחידוש האמונה מטעם ריחוקינו מאתו יתברך.

כעת נשאלת השאלה מהו וַתָּמָת, רָחֵל; וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם, בעבודה שבלב, כלומר בתפילה?

כשאנו באים לסדר תפילתנו לפני בורא עולם, אנו צריכים להתפלל שעובד העבודה הזרה שבי יקבר בדרך אפרת ואפרו (אבק העבודה הזרה) יפרה ויפריח את מקום האמונה שבי הנקרא בית לחם.

שבוע טוב ומבורך לכל בית ישראל

...

בס"ד

שבוע טוב לכל בית ישראל,

באות נפשו (נפשה) שאפה רוח

משום מה זכרתי פסוק מספר ירמיהו. כאשר עיינתי בפרק עצמו מצאתי כי יש נוסח קריא לפסוק ונוסח כתיב. כתיב כותב בְּאַוַּת נפשו שָׁאֲפָה רוּחַ קריא קורא בְּאַוַּת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ: נוסח הכתיב מופיע לשון זכר ונוסח הקריא מופיע לשון נקבה.

האם מלבד השוני הלשוני, יש גם שוני מבחינת המשמעות?

ננסה לעמוד על משמעות הדברים.

כאשר כתיב כותב בְּאַוַּת נפשו הוא מכוון לנפש הזכר, לנפש המשפיע.

כאשר קריא קורא בְּאַוַּת נַפְשָׁהּ הוא מכוון לתכונת המקבל, שכן תאוות הנפש היא לקבל את האור.

מה אם כן מהות השוני? כאשר כתיב כותב הוא משתוקק להיות משפיע, ובהיותו משפיע הוא זקוק לכלי קבלה שיהא בית קיבול להשפעתו. וכאשר קריא קורא סימן שהקריא הופיע ככלי לקבל את שפע הכתיב, אחרת לא היה קורא. וכאשר מופיע הקריא ככלי קיבול לקבלת השפע כי מצא את מי שיכול להשפיע לו אז הוא קורא בְּאַוַּת נַפְשָׁהּ, ושואף את רוח הדברים לתוך כלי הקבלה שלו.

דבר אחר, מדרש אל תקרי דורש כך, אל תקרי בְּאַוַּת בחינת רצון המתאווה, אלא בָּאוֹת נפשה שָׁאֲפָה רוּחַ, כלומר באמצעות האות, שהיא הכלי קבלה, היא שואפת רוח, כלומר האותיות הן נושאי הכלים לרוח. והרוח מדבר באמצעות האותיות.

להרחבה זהר פרשת נח, אותיות כה - כז

ברכות לבית ישראל בפרוש עלינו שבוע חדש.

מערת המכפלה אשר בחברון שנות העשרים המאה העשרים

בס"ד

בכתב יד "פרקי דרבי אליעזר", בסוף פרק כ' מופיע :

'לפיכך מערת המכפלה, שהיא כפולה ושם הוא כפול אדם ועזרתו אברהם ועזרתו יצחק ועזרתו יעקב ועזרתו לפיכך נקראת מערת המכפלה וקרית ארבע ארבע זוגות ועליהם הוא אומר יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכחו ;

במהדורות מאוחרות ומודפסות, וכבר בראשונה המצויה בידינו דפוס ונציה 1544 מופיע הנוסח הבא : "אדם וחוה אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה". קריאת הכתוב מעלה שאלה מדוע יש שוני בין שתי הגרסאות, מדוע מדבר כתב היד בכללות הנעלם ומדוע מדברת המהדורה המודפסת בפרטות הגלויה?

מספרת התורה בבראשית,  וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. תמוה מבנה הפסוק כאן שלכאורה היה צריך לומר ויקרא שמות...ולאדם לא מצא שם כנגדו. מדוע אם כן חותם הפסוק בעזר כנגדו? מה מהות השינוי?

אלא שלאדם יש שם כנגדו, שנאמר, "מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע" (משלי ל ד), אך אין לו עזר בחינת ז-רע שיעבוד איתו כנגד השם. מהו אותו עזר או זרע? אותו זה+רע הוא הרצון לקבל הנקרא מלכות . "כי מי שלומד כללות כתבי האר"י, יגיע למסקנה שענין המלכות שהוא הכלי לקבלת האור העליון, הוא בבסיסו של הרצון לקבל".(פרי חכם אגרות, אגרת ל"ג עמ' רע"ג, טור ב').

נמצא כתב היד של פרקי דרבי אליעזר מדבר על המלכות באופן כללי. למה הדבר דומה? לאצבעות כף היד, הראשונה למנין מימין היא האגודל הנבחן לספירת כתר, השנייה היא האצבע הנבחנת לספירת חכמה, השלישית היא האמה לספירת בינה, הרביעית היא הקמיצה נבחנת לספירת תפארת, והחמישית היא הזרת הנבחנת לספירת מלכות.

בגן, כאשר מלמדים את הילדים לקרוא בשם אצבעות כף היד מלמדים סימן שיהיה לזכרון לאצבע החמישית הקטנה, והוא נקרא "זרת העוזרת". מכאן למדים אנו קשר, זרת העוזרת היא ספירת מלכות, כפי שאמרו חז"ל, זכה עוזרתו לא זכה כנגדו (יבמות ס"ג א).

אם כך מדוע לא נוקב כתב היד של פרקי דרבי אליעזר בשמות הפרטים (חוה, שרה, רבקה, לאה)? ומסתפק בכנוי הכללי של אדם ועזרתו וכו'? על כך משיב תהילים (קטז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. רוצה לומר, הפרקי דרבי אליעזר מדבר ממרום האלף השביעי,(פרי חכם אגרת ז', עמוד צב טור א') לכן תמצא בו לשון כללות כגון : אדם ועזרתו, אברהם ועזרתו, יצחק ועזרתו, יעקב ועזרתו, שכולן נבחנות למלכות. כי המלכות, הרצון לקבל היא העזר שכנגדו. היות והארץ נתן לבני אדם, האדם נוקב בשם הרצון, הנקרא חוה, שרה, רבקה ולאה, על דרך הפרט  היינו שאף מקודם שלימות כלל האנושות כולה, בכל דור ודור נוהג דבר זה גם בפרטים יחידי סגולה, כי אלה הם הפרטים הזוכים בכל דור ודור למדרגות מסוימות בענין גילוי אלקותו ית', והם המה הנביאים ואנשי השם, וכמו שאמרו ז"ל (ב"ר פע"ד) אין לך דור שאין בו כאברהם ויעקב. הרי לעיניך, אשר גילוי אלקותו ית' נוהג בכל דור ודור, לפי דחז"ל המוסמכים לדבר זה ונאמנים עלינו. מאמר מהות חכמת הקבלה / רבי יהודה לייב אשלג זצוק"ל 

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל

מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך (בראשית מט כ)

אשר הוא הבן העשירי של יעקב, כנגד הספירה העשירית שהיא מלכות. טבעה של המלכות היא לקבל את כל האורות של של תשע הספירות שלפניה, כח"ב, חג"ת, נה"י. מתוקף היותה מקבלת היא בשמחה משום שהיא מקיימת את ייעודה. קבלת הטוב והשפע. לאה אמנו רואה כי נולד בן עשירי ליעקב והופכת את הכמות לאיכות, כלומר במקום לכנות את הנגלה, בעשרי (בעושר שלי) כלומר בעשרת הבנים הקיימים, היא מברכת את הנסתר ואומרת באשרי שהן אותיות 'אשר בי', לומר ראש הבריאה היה בי' ספירות. בחינת מגיד מראשית אחרית.

"בְּאָשְׁרִי, כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת". אושר הבנות תלוי אם כן בקבלה, ונמצא כי הספירה העשירית, ספירת מלכות היא היכולה לאשר את הקבלה היות והיא כלי קיבול, ומשום כך, היא מאושרת מעצם הקבלה היות והקבלה היא ייעודה.

נמצא למלכות יש תפקיד כפול, מאשרת ומאושרת.

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

"וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת-צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ"

"וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת-צִפֹּרָה, אֵשֶׁת מֹשֶׁה, אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ. וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ, אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם, כִּי אָמַר, גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר, כִּי-אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי, וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה". (שמות י"ח ב'-ד').

ובמצוות שילוח הקן כותבת התורה, "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּור לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ או עַל הָאָרֶץ אֶפְרחִים או בֵיצִים וְהָאֵם רבֶצֶת עַל הָאֶפְרחִים או עַל הַבֵּיצִים לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:"–       דברים כ"ב, פסוקים ו-ז

שואל מהו אחר שלוחיה? אחר שלוחיו היה צריך לומר, שהם שילוחי משה, כלומר שליחות משה, שהיא להוציא את בני ישראלממצרים, מהו שכתבה התורה לאחר שילוחיה. אלא, לאחר שנצטוה משה מראש אמנה להוציא את ישראל ממצרים, נאמן היה עליו כֲּתב-השליחות, שיהא מוכן למסור נפשו עליה, שהיא, השליחות, גבוהה מאשתו ובניו,  שכן השליחות הוא הכלל, והם הפרט.

לכן שִלַח משה את אשתו, ציפורה, ובניה, כאדם היוצא למלחמה ומתכונן מראש למצב בו לא יחזור ממנה, ומתיר את אשתו לאיש אחר ממנו תבנה לאחר מותו, הוא שכתבה עליו התורה, "בכל ביתי נאמן הוא", כי נאמנת היתה שליחותו עליו, לכן שלח את אשתו לחופשי, שיוכל למסור נפשו על שליחותו ממש.

וכך מספרת התורה במצוות שילוח הקן, "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּור לְפָנֶיךָ", מהו קן צפור? הבית שבנתה צפורה עם הבנים גרשם ואליעזר. מהו לפניך? לפני שליחותך להוציא את ישראל ממצרים. אומרת התורה לא תקח האם על הבנים, "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם", את צפורה, "וְאֶת הַבָּנִים (בני ישראל) תִּקַּח לָךְ".

מוסיפה הגמרא במסכת כתובות (ט ע"ב) : "כל היוצא למלחמת בית דוד – גט כריתות כותב לאשתו, דכתיב : ואת אחיך תפקד לשלום ואת ערובתם תקח ; מאי ואת ערובתם תקח? תני רב יוסף : דברים המעורבין בינו לבינה". הוא שרמז הקב"ה למשה שבע פעמים על הפועל ש.ל.ח בכתב אמנתו במעמד הסנה הבוער (שמות פרק ג') שיפרוש מז' בחינות חג"ת נהי"מ, וינהיג את העולם בבחינת בינה, שהיא הספירה השמינית כאשר סופרים ממלכות למעלה, והיא מעל לזמן ומעל הטבע, המרומז במספר שבע, הוא שאמר הקב"ה למשה, "שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ--כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא", כי הבינה נקראת אדמת קודש, שהיא בחינת כי חפץ חסד הוא.

 ומפרש רש"י : "גט כריתות כותב לאשתו – שאם ימות במלחמה יהא גט מיום כתיבתו והרי מת אוריה במלחמה. "דכתיב – במלחמת שאול ואת אחיך כו' ודוד למד מישי אביו להנהיג שאף היוצאין למלחמותיו עושין כן. "דברים המעורבים בינו לבינה – אלו קדושין."תקח – תטול מביניהם על ידי גט".

ובעל הטורים בפ' מטות (לב, כא) על הפסוק "ועבר לכם כל חלוץ", מבאר שמקור ההנהגה ממשה רבינו: "שניים במסורה ועבר לכם כל חלוץ, חלוץ הנעל, והיינו דאמרינן שבת נ"ו א' כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו שלא תזקק ליבום ולא תצטרך לחלוץ להיבם, ושמעינן מכאן שגם משה עשה כן וממנו למד דוד, וזהו ועבר לכם כל חלוץ הנעל.

כל טוב הצלחה וברכה,

תמונה  BruceTurner