בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

נתבונן מעט בזוהר פרשת וירא, מאמר 'כשחלה רבי אליעזר' המספר על הסתלקות רבי אליעזר הגדול, שהיה רבו של רבי עקיבא. גרסה נוספת לסיפור אנו מוצאים במכילתא דרבי ישמעאל. יש האומרים כי מחלתו של רבי אליעזר הגדול נבעה ממחלוקת שהיתה בין תנאים לגבי תנורו של עכנאי, חכמים פסקו טמא ואילו רבי אליעזר פסק טהור. בעקבות פסיקתו נידוהו חכמים ותלמידו החביב רבי עקיבא שחשש שמי שאינו ראוי יודיענו על הנידוי ויגרום עקב כך למותו, הלך וספר לו על כך בעצמו.

וכך מספר הזהר

לב) כשחלה רבי אליעזר הגדול חלה ונטה למות אותו היום היה ערב שבת והושיב לימינו את הורקנוס בנו. והיה מגלה אליו עמוקות ונסתרות, והורקנוס לא היה מקבל ממנו בדעה מלאה, כי חשב שדעתו אינה מיושבת עליו, קבל ממנו מאה שמונים ותשעה סודות עליונים.

לג) כשהגיע להסוד של אבני שיש טהור המתערבים במים עליונים בכה רבי אליעזר והפסיק מלדבר. אמר קום ולך שמה בני. אמר לו למה. אמר לו אני רואה שאמהר לעבור מן העולם, אמר לו לך ואמור לאמך, שיסתלקו התפילין שלי למקום עליון, כלומר, שרמז לה על הסתלקותו, ואחר כך אסתלק מן העולם ואבוא כאן לראות אותם, היינו לבני המשפחה לא יבכו, כי הם עימי קרובים עליונים ולא תחתונים, ודעת אנוש לא משיג בזה.

לד) עוד שהם יושבים, נכנסו חכמי הדור לבקרו וקלל אותם על שלא באו אליו לשמשו, שלמדנו גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה. בנתיים בא רבי עקיבא. אמר לו עקיבא עקיבא, למה לא באת לשמשיני. אמר לו, רבי לא היה לי זמן פנוי. כעס ואמר, תמה אני עליך אם תמות מיתת עצמך. וקיללו שמיתתו תהיה קשה מכולם. כלומר, שקלל גם את שאר חכמים שלא באו לשמשו, שלא ימותו מיתת עצמם, ואמר, שמיתת רבי עקיבא תהיה קשה מכולם.

כשחלה רבי אליעזר הגדול ונטה למות, כשם שחלה מיחלת לשבת והיא חלק הימנה, כך כשחלה רבי אליעזר הגדול ונטה למות, כלומר נטה להסתלק מהעולם הזה ולהדבק בעולם הבא שכולו שבת, אותו היום היה ערב שבת והושיב לימינו את הורקנוס בנו. אותו היום, כלומר אותה הארה היתה של ערב שבת שהאירה בין השמשות בין השמש המאירה לעולם הזה הנקרא דעת לבין הלבנה המאירה לחיי העולם הבא, והושיב לימינו את הורקנוס בנו, ויש להבין על מה מרמזת הושבת הבן לימין. כפי שלמדנו עבד נבחן לקו ימין ככתוב "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר י"ב ז') מה שאם כן בן נבחן לקו שמאל מטעם שחושב שמגיע לו הכל מאביו, מה עושה רבי אליעזר? מושיב את בנו לימינו, על דרך נאמן כמשה.

והיה (זכריה י"ד ט') מגלה אליו עמוקות (איוב יב כב) ונסתרות, (דברים כ"ט כ"ח) 

והורקנוס לא היה מקבל ממנו בדעה מלאה, כי חשב שדעתו אינה מיושבת עליו, מטעם שדעתו של של הוקרנוס בנו עוד לא מלאה דעה את השם כמים לים מכסים (ישעיהו י"א ט)
קבל ממנו מאה שמונים ותשעה סודות עליונים. הורקנוס בנו קבל ממנו קפ"ט סודות עליונים בחינת עלמא דאתי כי הסוד הבא הוא הסוד המאה ותשעים גימטריה קץ, והוא קשור לעולם הזה, לכן מפסיק רבי אליעזר הגדול, מלדבר.

לג) כשהגיע להסוד של אבני שיש טהור המתערבים במים עליונים בכה רבי אליעזר והפסיק מלדבר. אמר קום ולך שמה בני. אמר לו למה. אמר לו אני רואה שאמהר לעבור מן העולם, אמר לו לך ואמור לאמך, שיסתלקו התפילין שלי למקום עליון, כלומר, שרמז לה על הסתלקותו, ואחר כך אסתלק מן העולם ואבוא כאן לראות אותם, היינו לבני המשפחה לא יבכו, כי הם עימי קרובים עליונים ולא תחתונים, ודעת אנוש לא משיג בזה.

כשהגיע להסוד של אבני שיש טהור המתערבים במים עליונים בכה רבי אליעזר והפסיק מלדבר. וכך מפרש האר"י הקדוש בספר ליקוטי הש"ס, אמר להו ר"ע כשתכנסו אצל אבני שיש אל תאמרו מים מים. דע כי אלו הם סוד ב' יודין אשר בא' כי כל י' הוא אבן כנודע אל תאמרו מים שלא יעשו פירוד בין מים עליונים של החסד למים התחתונים של הגבורות גשמים כי הוא"ו שבאל"ף מחברם וכמו שנתבאר באורך בפסוק יקוו המים וגו'. אמר קום ולך שמה בני. אמר לו למה. אמר לו אני רואה שאמהר לעבור מן העולם, אמר לו לך ואמור לאמך, לאמא שלום, שיסתלקו התפילין שלי למקום עליון, תפילין יורה על השלמת החסרון בעולם הזה, ד' של תפילין היא על עצם לוז והתפילין הם חיים ומושכים בלוז חיים ע"י הב' רצועות ולכן משום הוא התחייה וזס"ה ויקרא את שם המקום בית אל ואולם לו"ז שם העיר לראשונה, כי התורה היא שמותיו של הקב"ה ופעם נקרא לו"ז המרמזת על אהבת הזולת, ופעם בית אל להורות אני הויה לא שניתי. והוא המקור לפסוק ואהבת לרעך כמוך אני השם. כלומר, שרמז לה על הסתלקותו, ואחר כך אסתלק מן העולם ואבוא כאן לראות אותם, כי הם עימי קרובים עליונים ולא תחתונים, כי הם קרובים עליונים מבחינת נשמתם עימי מטעם שווי הצורה ולא תחתונים מבחינת שינוי הצורה. ודעת אנוש לא משיג בזה. מדוע? מפני שינוי הצורה כי יש ארבע בחינות לנברא והם אדם, איש, גבר, אנוש, הנבחנות לד' אותיות הויה. אנוש נבחן להא תתאה בשם הויה, ולכן נאמר ודעת אנוש לא משיג בזה, כי הא תתאה נבחנת לפרודה ומרוחקת מאותיות יה"ו, על כן גם דעת אנוש שהוא בחינת הא תתאה לא משיג בזה, מטעם הפרוד.

לד) עוד שהם יושבים, נכנסו חכמי הדור לבקרו וקלל אותם על שלא באו אליו לשמשו, שלמדנו גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה. בנתיים בא רבי עקיבא. אמר לו עקיבא עקיבא, למה לא באת לשמשיני. אמר לו, רבי לא היה לי זמן פנוי. כעס ואמר, תמה אני עליך אם תמות מיתת עצמך. וקיללו שמיתתו תהיה קשה מכולם. כלומר, שקלל גם את שאר חכמים שלא באן לשמשו, שלא ימותו מיתת עצמם, ואמר, שמיתת רבי עקיבא תהיה קשה מכולם.

עוד שהם יושבים, נכנסו חכמי הדור (ח'כמי הד'ור') לבקרו וקלל אותם על שלא באו אליו לשמשו, שלמדנו גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה. (בבלי ברכות עמוד ז' דף ב') וכן נאמר בפרקי אבות (פ"ג מי"ב), "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת". ומשום שלא קיימו ח'כמי הד'ור' [חדר] ברכה (שימוש תלמידי חכמים) הרי באופן טבעי הביאו על עצמם קללה, מטעם שברוך מדבק בברוך וארור בארור. בנתיים בא רבי עקיבא. כנראה הופיע אחרון, אמר לו עקיבא עקיבא, קורא בשמו פעמיים לחיי העולם הזה ולחיי העולם הבא למה לא באת לשמשיני. כלומר, אם אתה, עקיבא, לא מקיים את התורה, ואתה תלמידי החביב, ואתה מורה הדור, מי יקיים אותה? איזה רב אני אם תלמידו החביב, לא מיישם את תורת רבו? לומר אני אליעזר לא צריך עזרה, אך אתם חכמי הדור צריכים למתק את חכמתכם במעשי חסד, ולגאול את העולם מייסורים, אמר לו, רבי לא היה לי זמן פנוי. לא היה לו חסרון בחסדים, מטעם שהיה מלא בחכמה. כעס ואמר, תמה אני עליך אם תמות מיתת עצמך. מקום מושב הכעס הוא בכבד שהוא לימינו של אדם כמו החכמה והחסד, כאן הכעס הוא הגבול שיצמצם את התפשטות הימין ויעביר את הכוח הפועל לצד שמאל וקיללו שמיתתו תהיה קשה מכולם. כלומר, שקלל גם את שאר חכמים שלא באן לשמשו, שלא ימותו מיתת עצמם, ואמר, שמיתת רבי עקיבא תהיה קשה מכולם.

בס"ד,

וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּפָרֶךְ (שמות א' י"ג) נשאלת השאלה, כיצד יכול מצרים להעביד את בני ישראל ולא עוד אלא שבפרך. והתורה כולה נדרשת באדם אחד, ואם כן כיצד יכול בחינת מצרים שבאדם, להעביד את האיש העברי שבאדם בפרך?

פשוט בתכלית הפשיטות, המצרי שבך הוא זה שיכול לתת לך עביות דבחינה ד', כיצד?  וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל-עֲבֹדָה, בַּשָּׂדֶה--אֵת, כָּל-עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר-עָבְדוּ בָהֶם, בְּפָרֶךְ, מצרים שבך משול לגוף וישראל שבך משול לראש. איך העבידו מצרים את ישראל? התישו את גופם שנאמר צור ילדך תשי (דברים ל"ב י"ח) עד שמלכות דראש הופכת פה רך שאינה מסוגלת להשפיע, כמאמר הרבי ברוך שלום הלוי אשלג זצ"ל – שמה שכתוב שהמלכות דראש נקראת פה, לומדים מהפסוק הזה – "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל' ג'), לכן מלכות דראש נקראת פה, היות ומלכות דראש עושה חשבון: היא בודקת מה מותר לה לקבל ומה לא, ומה שהיא רואה שהיא יכולה לקבל בע"מ להשפיע היא מקבלת, ומה שרואה שהיא לא יכולה לקבל בע"מ להשפיע היא לא מקבלת.

וידוע כי התורה היא שמותיו של הקב"ה, ומה אם כן מסתתר מאחרי השמות הללו?

אומרת התורה בספר דברים ט"ו ח' כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ:

נמצא בחינת מצרים שבאדם פותחת  את ידה ומשפיעים על ישראל את עבודת הגוף : בכל מקום שיש לאיש הישראלי חסרון:

א. בעבודה קשה (בקושיות, מה יצא לי מזה? לשם מה אני צריך לעבוד לשם שמים?)

ב. בחומר (של המחשבה לקבל לעצמו בלבד).

ג. ובלבנים - בהבנות, כי רוצה לעבוד בתוך הדעת שלו ולהבין כל דבר בכלי קבלה שלו.

ד. ובכל עבודה בשדה, כי השדה נקרא מלכות שמים, וטבע של האהבה העצמית לא רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים.

נמצא כי בחינת מצרים שבאדם מספקת לבחינת העברי שבאדם, את כל העביות הנדרשת, זאת ועוד, נמצא כי המצרי גופו מקיים את התורה ככתבה וכלשונה ומעביט לישראלי די (די אותיות יד) מחסורו אשר יחסר לו.

נמצא בחינת מצרים שבאדם פועלת בשליחות, ואין להפריד את השליח משולחו, ותפקיד בחינת מצרים שבאדם, הוא למלא את בחינת העברי שבאדם בחומר, עד שיזעק לשמים.

זאת ועוד פרך אותיות פה רך, פה רך אינו יכול לדבר,כי פה רך הוא כמוח של תינוק שהוא רופס ואינו סופר (וזאת ליהודה, אברהם אבולעפיה).אם כן יַרָד ישראל במצרים ממדרגת מדבֵּר למדרגת חי שנאמר, כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת:  כִּי-חָיוֹת הֵנָּה ( שמות א' י"ט).

לכן המוציא את ישראל ממצרים יהיה בראש וראשונה מדבֵּר, אדם שנשמת חיים באפו. הוא יוציא את ישראל ממצרים למדבָּר שם יקבלו את עשרת הדבּרות, כעצם השמים לטהר.

נמצא בחינת מצרים באדם מקיימת את התורה.

שלושה שהם אחד.

הקדוש-ברוך-הוא דואג לכך שכל אדם יפגוש את הניצוצות שמשורש נשמתו. בסביבתו של כל אדם יש תחום מיוחד השייך באופן נסתר רק לו בלבד, ושאינו בהישג ידו של שום אדם אחר ; זהו כאמור מעין שדה-כוח קוסמי של נפשו. ר' אפרים מסדילקוב, נכדו של הבעש"ט, כותב:"שמעתי מאבי זקני שכל מה שיש לאדם, הן עבדיו ומשרתיו ובהמותיו, ואפילו כל הכלים שלו, כולם הם ניצוצות שלו השייכים לשורש נשמתו, וצריך להעלותם לשורשם. וזהו : מגיד מראשית אחרית (ישעיה מו, י), מגיד לשון קשר והמשכה, והיינו שיקשר בראשית- היינו בקדמון וראשית הכל-אחרית, היינו סוף כל המדרגות. וכל ניצוצי השפלים כולם הם דבוקים בראשית, עד אין סוף. וכשיש לאדם שהם משורש נשמתו עליה למעלה, אזי כולם נתעלו עמו. והכל הוא על ידי שדבוק באמת... ועל ידי זה יכול להעלותן גם כן. והוא שרומז משה: בנערינו ובזקנינו נלך, בצאנינו ובבקרנו נלך נלך וכו' (שמות י, ט), כי כל אלו הם ניצוצין קדישין הנתונים בשביה במדריגות תחתונים מאד, וצריך להעלותם". (דגל מחנה אפרים, קורץ 1810, לח ע"א)

מתוך הספר פרקי יסוד בהבנת חכמת הקבלה וסמליה, גרשום שלום 352 - 353.

 וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל-שׁוּנֵם, וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה, וַתַּחֲזֶק-בּוֹ, לֶאֱכָל-לָחֶם; וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ, יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל-לָחֶם.  ט וַתֹּאמֶר, אֶל-אִישָׁהּ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא--עֹבֵר עָלֵינוּ, תָּמִיד.  י נַעֲשֶׂה-נָּא עֲלִיַּת-קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה; וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ, יָסוּר שָׁמָּה.  יא וַיְהִי הַיּוֹם, וַיָּבֹא שָׁמָּה; וַיָּסַר אֶל-הָעֲלִיָּה, וַיִּשְׁכַּב-שָׁמָּה. (מלכים ב ד).

 וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, חָלָה, בֶּן-הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת; וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד, עַד אֲשֶׁר לֹא-נוֹתְרָה-בּוֹ נְשָׁמָה.  יח וַתֹּאמֶר, אֶל-אֵלִיָּהוּ, מַה-לִּי וָלָךְ, אִישׁ הָאֱלֹהִים:  בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת-עֲו‍ֹנִי, וּלְהָמִית אֶת-בְּנִי.  יט וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, תְּנִי-לִי אֶת-בְּנֵךְ; וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ, וַיַּעֲלֵהוּ אֶל-הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב שָׁם, וַיַּשְׁכִּבֵהוּ, עַל-מִטָּתוֹ.  כ וַיִּקְרָא אֶל-יְהוָה, וַיֹּאמַר:  יְהוָה אֱלֹהָי--הֲגַם עַל-הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר-אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ, לְהָמִית אֶת-בְּנָהּ.  כא וַיִּתְמֹדֵד עַל-הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וַיִּקְרָא אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר:  יְהוָה אֱלֹהָי, תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ-הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל-קִרְבּוֹ.  כב וַיִּשְׁמַע יְהוָה, בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ; וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ-הַיֶּלֶד עַל-קִרְבּוֹ, וַיֶּחִי.  כגוַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַיֹּרִדֵהוּ מִן-הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה, וַיִּתְּנֵהוּ, לְאִמּוֹ; וַיֹּאמֶר, אֵלִיָּהוּ, רְאִי, חַי בְּנֵךְ.  כד וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-אֵלִיָּהוּ, עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה; וּדְבַר-יְהוָה בְּפִיךָ, אֱמֶת. (מלכים א יז).

א וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ (בראשית כב).

שלוש עליות שהן אחת, שנאמר הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲ‍לִיּוֹתָיו (תהלים קד ג).

בס"ד

לכבוד החברים שיחיו,

וכך כותב ה"אלון בכות" הורביץ, יוסף ב"ר משולם יששכר הלוי:

לעבוד את ה' בכל מפעליו גם במאכלו ובמשתהו ובמסחרו וקנינו. אם יעשה כל אלה הדברים רק למען ימצא חפצו להגות בתורת ה', או לעבדו בעבודת קיום מצותיו ולשמור חוקותיו א"כ כל מעשיו הם לשם שמים, אז הוא עובד בהם את ה'. כי כל עמלו שיעמול תחת השמש הוא רק לתכלית הטוב שהיא התורה. ועל איש המתנהג ככה והוא הגיע לתכלית הנרצה להפוך חומר לצורה.

ישאל קהלת...כיצד הופכים חמר (רמ"ח) איברים לצורה (צורת אדם, זוהר הקדמה, דף י"ג ע"ב)

צורה גימטריה 301
חמר גימטריה 248
ההפרש 53 גימטריה ג"ן פרשות שבתורה.
שנאמר ועץ החיים בתוך הג"ן.

כל טוב,

א.קליין