אודות א.קליין

אתי קליין היא בעלת תואר בוגר בחוגים למדעי המדינה והסטוריה כללית, מלמדת עברית לתלמידים מרחבי העולם וכותבת מאמרים בנושא פנימיות התורה.

וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ, שְׁכֶם אַחַד--עַל-אַחֶיךָ:

בס"ד

ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך , תמונה Olibac

ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך , תמונה Olibac

וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ, שְׁכֶם אַחַד--עַל-אַחֶיךָ: (בראשית מח, כב) מהו אותו שכם נוסף שנתן ישראל ליוסף על אחיו? מדוע יוסף הוא הכתובת לעול? האם יתכן שאבא מוסיף ייסורים על בנו האהוב מבחירה? ועוד מוסיף ישראל ומבאר ליוסף מה מקורו של העול הנוסף ואומר אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי.

שכם הוא מקום של דינים, (בו ארע מעשה דינה) ולשם נשלח יוסף בצווי אביו מעמק חברון ( עומק החיבור) לראות מה שלום אחיו ומה שלום הצאן. כאן יש מכלול של בעיות: שכם הוא מקום בו פעלו שמעון ולוי לאחר מעשה דינה, והעלו את חמת יעקב ככתוב, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדנו אֲנִי וּבֵיתִי (בראשית לד,ל).

מדוע אם כן שולח ישראל את בנו יוסף ממקום של חיבור למקום של פרוד, זאת ועוד, עשרת האחים כבר נמצאים ביחד ככתוב, עשר ספירות בלי מה (ספר יצירה), נמצא כל תוספת על עשרה היא מיותרת מטעם הקליפה, וכנגדה נבנה המשכן באחת עשר יריעות עיזים, וכנגדה סוד פיטום הקטורת, וכותב הרח"ו בשם האר"י ז"ל בספר ליקוטי הש"ס כי יעקב שלח את יוסף לשכם ללא לויה, בנימין אחיו של יוסף תינוק, אמו זה עתה נפטרה ואבא ישראל נמצא בעמק חברון. ויוסף הולך לבדו מדרום לצפון, מעמק חברון לשכם, יתום מאם.

מה ראה ישראל ביוסף שנתן לו שכם אחד על אחיו? הרי יוסף יתום מאם, זה סבל כשלעצמו, ואבא ישראל מוסיף ליוסף משא אחד נוסף על השכם? האם סבל היתמות אינו מספיק?

ישראל רואה ביוסף את דיוקנו העצמי שנאמר, אלה תולדות יעקב יוסף, וכל מה שקרה ליעקב קרה ליוסף. יעקב יוצא מבאר שבע ובורח לפדן ארם, לפדות את הארמי (רמאי) שבו, הוא חוזר לארץ לאחר עשרים ושתיים שנים ועם אחד-עשר ילדים. יוסף הוא הבן האחד-עשר, לכן כאשר נולד אמרה אימו רחל מיד, יוסף לי השם בן אחר, הוא הבן היחיד שנקרא על שם אחיו שעוד לא נולד. זאת ועוד ידעה רחל שאחד עשר הוא מספר אי-זוגי, והוא מעל עשרה, ולכאורה אין ביוסף צורך למנין, מיד צרפה אליו את אחיו, בכוונת שמו, כדי שלא יוותר יחידי.

כיצד פודה יעקב את הארמי שבו בפדן ארם? הוא עובד ללבן, ואומר עם לבן גרתי, ותרי"ג מצוות שמרתי (רש"י) . גם בהיותו נתון לתנאים קשים הוא שומר את מצוות השם. יעקב יודע כי בנו יוסף ירש תכונה זו ממנו ואומר לו וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד--עַל-אַחֶיךָ, אני נותן לך ערך מוסף, בני יוסף אתה תוכל לסבול שעבוד ולקיים את התורה בתנאי שעבוד, איך אני יכול להוריש לך תכונה זאת? כי השגתי אותה בעצמי, תשאל איך אומר לך.  אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי. אני יעקב לקחתי מיד האמרי, אל תקרי אֱמֹרִי אלא ארמי, אשר לקחתי מיד הארמי (ארמי אובד אבי) איך ? בחרבי ובקשתי. בחרבי היא להט החרב המתהפכת לשמור על עץ החיים ובקשתי היא בעותי תפלתי. כך יכולתי לסבול שעבוד ולפדות את הארמי שבי.

ישראל נותן ליוסף שכם אחד נוסף לסבול עול, כי כמו שאנו אומרים לשים תרמיל על השכם, כי זה הוא המקום היכול לשאת משקל, כך ליוסף יש יכולת לשאת בעול יותר מאחיו. יוסף, כאביו יעקב הוא קו אמצעי, יוסף הוא ספירת יסוד, ויעקב הוא מרכבה לספירת תפארת. כיוון שיוסף הוא קו אמצעי הוא יכול לכנוס את הדין שבו ולהפכו לרחמים גמורים לכן הוא גם זה הנושא את אסנת (אותיות אסון, אונס) בת דינה שנולדה לה ממעשה שכם בן חמור ומהפך דין לרחמים.

לכן ישראל מכין את יוסף ואומר הנה (גימטריה ס') אנכי מת, ואתה יוסף יש לך היכולת להכיל את הרחמים, שאני אביך נתתי לך על ידי חרב (הבחירה בעץ החיים) ובתפילה.

כל טוב ובשורות טובות

נַעֲשֶׂה-נָּא עֲלִיַּת-קִיר קְטַנָּה,

שלושה שהם אחד.

הקדוש-ברוך-הוא דואג לכך שכל אדם יפגוש את הניצוצות שמשורש נשמתו. בסביבתו של כל אדם יש תחום מיוחד השייך באופן נסתר רק לו בלבד, ושאינו בהישג ידו של שום אדם אחר ; זהו כאמור מעין שדה-כוח קוסמי של נפשו. ר' אפרים מסדילקוב, נכדו של הבעש"ט, כותב:"שמעתי מאבי זקני שכל מה שיש לאדם, הן עבדיו ומשרתיו ובהמותיו, ואפילו כל הכלים שלו, כולם הם ניצוצות שלו השייכים לשורש נשמתו, וצריך להעלותם לשורשם. וזהו : מגיד מראשית אחרית (ישעיה מו, י), מגיד לשון קשר והמשכה, והיינו שיקשר בראשית- היינו בקדמון וראשית הכל-אחרית, היינו סוף כל המדרגות. וכל ניצוצי השפלים כולם הם דבוקים בראשית, עד אין סוף. וכשיש לאדם שהם משורש נשמתו עליה למעלה, אזי כולם נתעלו עמו. והכל הוא על ידי שדבוק באמת... ועל ידי זה יכול להעלותן גם כן. והוא שרומז משה: בנערינו ובזקנינו נלך, בצאנינו ובבקרנו נלך נלך וכו' (שמות י, ט), כי כל אלו הם ניצוצין קדישין הנתונים בשביה במדריגות תחתונים מאד, וצריך להעלותם". (דגל מחנה אפרים, קורץ 1810, לח ע"א)

מתוך הספר פרקי יסוד בהבנת חכמת הקבלה וסמליה, גרשום שלום 352 - 353.

 וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל-שׁוּנֵם, וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה, וַתַּחֲזֶק-בּוֹ, לֶאֱכָל-לָחֶם; וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ, יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל-לָחֶם.  ט וַתֹּאמֶר, אֶל-אִישָׁהּ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא--עֹבֵר עָלֵינוּ, תָּמִיד.  י נַעֲשֶׂה-נָּא עֲלִיַּת-קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה; וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ, יָסוּר שָׁמָּה.  יא וַיְהִי הַיּוֹם, וַיָּבֹא שָׁמָּה; וַיָּסַר אֶל-הָעֲלִיָּה, וַיִּשְׁכַּב-שָׁמָּה. (מלכים ב ד).

 וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, חָלָה, בֶּן-הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת; וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד, עַד אֲשֶׁר לֹא-נוֹתְרָה-בּוֹ נְשָׁמָה.  יח וַתֹּאמֶר, אֶל-אֵלִיָּהוּ, מַה-לִּי וָלָךְ, אִישׁ הָאֱלֹהִים:  בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת-עֲו‍ֹנִי, וּלְהָמִית אֶת-בְּנִי.  יט וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, תְּנִי-לִי אֶת-בְּנֵךְ; וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ, וַיַּעֲלֵהוּ אֶל-הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב שָׁם, וַיַּשְׁכִּבֵהוּ, עַל-מִטָּתוֹ.  כ וַיִּקְרָא אֶל-יְהוָה, וַיֹּאמַר:  יְהוָה אֱלֹהָי--הֲגַם עַל-הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר-אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ, לְהָמִית אֶת-בְּנָהּ.  כא וַיִּתְמֹדֵד עַל-הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וַיִּקְרָא אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר:  יְהוָה אֱלֹהָי, תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ-הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל-קִרְבּוֹ.  כב וַיִּשְׁמַע יְהוָה, בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ; וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ-הַיֶּלֶד עַל-קִרְבּוֹ, וַיֶּחִי.  כגוַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַיֹּרִדֵהוּ מִן-הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה, וַיִּתְּנֵהוּ, לְאִמּוֹ; וַיֹּאמֶר, אֵלִיָּהוּ, רְאִי, חַי בְּנֵךְ.  כד וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-אֵלִיָּהוּ, עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה; וּדְבַר-יְהוָה בְּפִיךָ, אֱמֶת. (מלכים א יז).

א וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ (בראשית כב).

שלוש עליות שהן אחת, שנאמר הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲ‍לִיּוֹתָיו (תהלים קד ג).

להפוך חומר לצורה

בס"ד

לכבוד החברים שיחיו,

וכך כותב ה"אלון בכות" הורביץ, יוסף ב"ר משולם יששכר הלוי:

לעבוד את ה' בכל מפעליו גם במאכלו ובמשתהו ובמסחרו וקנינו. אם יעשה כל אלה הדברים רק למען ימצא חפצו להגות בתורת ה', או לעבדו בעבודת קיום מצותיו ולשמור חוקותיו א"כ כל מעשיו הם לשם שמים, אז הוא עובד בהם את ה'. כי כל עמלו שיעמול תחת השמש הוא רק לתכלית הטוב שהיא התורה. ועל איש המתנהג ככה והוא הגיע לתכלית הנרצה להפוך חומר לצורה.

ישאל קהלת...כיצד הופכים חמר (רמ"ח) איברים לצורה (צורת אדם, זוהר הקדמה, דף י"ג ע"ב)

צורה גימטריה 301
חמר גימטריה 248
ההפרש 53 גימטריה ג"ן פרשות שבתורה.
שנאמר ועץ החיים בתוך הג"ן.

כל טוב,

א.קליין

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת-הַיַּרְדֵּן

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

שמע ישראל היום אתה עובר את הירדן, תמונה

שמע ישראל היום אתה עובר את הירדן, תמונה fabcom

משה המוציא את בני ישראל ממצרים, המנהיג והמלווה אותם במסעיהם במדבר ומכין אותם לכניסה לארץ ישראל, פותח במילים אלה את דברי ההכנה שלו: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת-הַיַּרְדֵּן, לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם, גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ--עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת, בַּשָּׁמָיִם". מדוע פותח משה במילים שמע ישראל, מילים המוכרות לנו מפסוק הייחוד שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל:  יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד (דברים ד ו).

מה הקשר בין רישא פסוק הייחוד למעבר הירדן? ומדוע מי שעובר את הירדן גר בשמים? ננסה להשיב על שאלות אלה אחת לאחת. משה, פותח במילים שמע ישראל, כדי להסביר לעם ישראל את ייחודה של ארץ ישראל. ארץ ישראל אומר משה, נמצאת מעבר לנהר הירדן. שמו של נהר הירדן על שום שיורד מדן (בכורות נה).

הסבר : דן לשון דין ומשפט דָּן, יָדִין עַמּוֹ--כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (בראשית מט, טז). שלושה נחלים מהווים את מקורות הירדן והם: חרמון (בניאס),שניר (חצבאני) ודן. מספרת הגמרא במסכת בכורות נה, כי שמו של נהר הירדן נקרא כך על שום שיורד מדן. וממשיכה הגמרא ומבארת במסכת נדרים כא,ב כי ירדן יורד ונמשך ממנו, ומסבירה מה משמעות הירידה בדין ואומרת, "ונתן לך שם לב רגז, אכתי לא עברי ירדנא (עדיין לא עבר את הירדן) שנאמר "וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ".(דברים כח סה).

באור הדברים : היות והירדן יורד מדן מקום שם נשפעים הדינים, הירדן מהווה גבול בין שתי ארצות. לא גבול גאוגרפי בין ישראל לירדן או עבר הירדן, אלא מקום בו עובר גבול תודעתי. אתה כועס, יש לך כליון עיניים ודאבון נפש, אתה נמצא בתחום עבר הירדן, מקום בו אתה רוצה רק לקבל לעצמך.

לעומת זאת, אומר דוד המלך ע"ה  לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אֱלֹהִים;  וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי.(תהלים נא יב) ואז אוכל להשפיע לך נחת רוח בחינת ארץ ישראל. כי נחת רוח נמשכת מהרגשת ארץ ישראל.

לכן אומר משה, שמע ישראל, היום אתה עובר את הירדן, כלומר, מעבר הירדן הוא לא עניין היסטורי או גאוגרפי, אלא היום, בזמן הווה, כלומר עכשיו, אתה עובר את הירדן שבך, שבנפשך פנימה, ועובר ממצב של קבלה למצב של השפעה, וכאשר תבוא לָרֶשֶׁת את הגּוֹיִם, הגְּדֹלִים וַהעֲצֻמִים מִמֶּךָּ--עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת (עם בחינת ההשפעה שרכשת, אז תהיה) בַּשָּׁמָיִם.

כל טוב ומעבר נעים לבחינת ארץ ישראל שבנו פנימה

בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ יִשרָאֵל וְהַזְּמַנִּים:

בברכת יום טוב נאמר, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ יִשרָאֵל וְהַזְּמַנִּים:

דע כי יש אור וכלי וההפרש בניהם נקרא זמנים. באור הדברים:

אור גימטריה 207

כלי גימטריה 60

זמנים גימטריה 147

נמצא, הפרש בין אור לכלי 147.

מקדש ישראל מובן לכאורה, אותיות לי-ראש, מקדש את ההשפעה, אך מדוע ישראל והזמנים נכללים בברכה אחת ? מדוע מקדשים על הזמנים שהוא בחינת ההפרש בין אור לכלי ?

תודה על תשומת הלב, .....

תשובה: ל.........
הפירוש שכל הזמנים צריכים להיות שוים אצל האדם, בין אם יש לו אור, ובין אם יש לו רק כלי, דהיינו חסרון, ג"כ יודה וישבח את השי"ת.
בכבוד רב, אמג.

לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת

לאחר שמחזיר אברם את אחינו לוט מן השבי נגלה אליו ה' במחזה. ה' מנסה להפיג את חששו של אברם, ואומר : "אַל-תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ--שְׂכָרְךָ, הַרְבֵּה מְאֹד". ואברם אומר,

"מַה-תִּתֶּן-לִי,

וְאָנֹכִי, הוֹלֵךְ עֲרִירִי;

וּבֶן-מֶשֶׁק בֵּיתִי,

הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר.

-הֵן לִי, לֹא נָתַתָּה זָרַע" :

הן לי אומר אברם, לֹא נָתַתָּה זָרַע. לכאורה היתה התורה צריכה לכתוב 'נתת', ללא הא, מדוע אפוא כותבת התורה נתתה עם הא ? ומדוע כותבת התורה את הפועל זָרַע ולא את שם העצם זֶרַע ?

מדוע נכתב הפֹּעַל נתתה באות הא?

פרוש אחד : כתיבת הפֹּעַל 'נָתַתָּה', מצביעה על הנותן, כלומר נתת אתה ה' יתברך.

פרוש אחר. אם היית נותן לי את האות הא, שהיא כלי להכלת השפע, הרי הייתי זָרַע. רוצה לומר היה מתלבש בי הכוח הפועל הנקרא זָרַע.

ומשיב ה' לאברם, לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, כלומר, אני הויה לא שניתי, וכולל עבר הווה ועתיד במשפט אחד, בחינת מגיד מראשית אחרית. רוצה לומר, אני כבר נתתי (בראשית, זמן עבר) לזרעך (לזרע שיצא ממך לעתיד לבוא) את הארץ הזאת, שאתה ואני רואים עכשיו (הוה).

אומר ה' לאברהם, אני במחשבה כבר נתתי את הארץ הזאת לזרעך שיצא ממך, אף כי יעברו מספר דורות עד שיוכשרו הלבבות לקבל אותה.