אודות א.קליין

אתי קליין היא בעלת תואר בוגר בחוגים למדעי המדינה והסטוריה כללית, מלמדת עברית לתלמידים מרחבי העולם וכותבת מאמרים בנושא פנימיות התורה.

בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל

בניסן נגאלו ובתשרי עתידין להגאל

בניסן נגאלו ובתשרי עתידין להגאל

במסכת ראש השנה, דף י"א אומרת הגמרא בשם רבי אליעזר, 'בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל', ורבי יהושע סובר "בניסן נגאלו ישראל ובניסן עתידים להגאל". כדי להבין את דברי רבי אליעזר יש להתבונן תחילה בפרשת עקב (דברים יא, יב) וכה נאמר בה:" אֶרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ--מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה".

דבר ידוע הוא כי את המילה ראשית כותבים באות אלף, מדוע אם כן כותבת התורה
בה--מרשית? מֵרֵשִׁית, אותיות מ-תשרי, לומר אֶרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ--מֵ(תשרי) הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה", היא אלול.

נראה כי רבי אליעזר סומך דבריו על פסוק זה, כי נאמר בו תמיד. שנאמר טוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז ח). כי באחרית נמצאת האלף וב-רשית (אותיות תשרי) נעלמה.

שאחריתה הוא אלו"ל ו-ר(א)שית הוא תשרי חסר אלף. בתשרי עתידים להגאל, כי לעתיד לבוא תתגלה האלף של א-לול בתשרי ותהפכנו ל'בראשית'. לומר כל עוד אין מחילה לא תתאפשר תחילה, וכאשר תתגלה המחילה באלול תתגלה הא' בתשרי ותהפוך את בת-שיר (אותיות בתשרי) ל-בראשית.

בברכת שנה טובה וחתימה טובה.

תמונה: Parvin ♣ 

הגלגול

אנו רואים אפוא שחל שינוי היכר בתפיסת הנפש וגלגולה : דווקא הבינונים, שמספרם בבוודאי אינו קטן, זוכים כל פעם לנשמה חדשה ; וזוהי תפיסה המנוגדת כמובן לדעה שרוב שרוב הנשמות שבעולמנו הן מגולגלות ושרק לעתים רחוקות באה לעולם גם נשמה חדשה. אך חשובה יותר היא הדעה המובאת כאן שאדם יכול, בתנאים מסויימים, לשאת בקרבו ניצוצות של נשמות שונות, דעה שתפסה מקום נכבד מאוד בתורת-הנפש של המקובלים המאוחרים בשאלת אישיותו של האדם. הרעיון שריבוי היסודות שבנפש אינו עניין למקרים חולניים, או יוצאים מן הכלל, הרי אפשר היה להסביר בו את מקרי הפיצול הנפשי באדם. ואילו לפי תורה זו הוא חל דווקא על הבינונים, שבוודאי אינם מייצגים טיפוסי-גבול קיצוניים מבחינה פסיכולוגית, אף אם מדובר בהם כאן כבינונים מבחינה מוסרית. אחדותה של הנפש נשמרת כאן בכך, שהניצוצות המתגלגלים בה מחוברים עימה בקשר כה הדוק, שאין התודעה מבחינה בהם. הנשמה העצמית היא הנשמה החדשה, אבל היא יכולה לגרוף עמה בזרימתה גם ניצוצות-נשמה אחרים. אין להכחיש שבתפיסה כזאת עלולה אחדותה של נפש פרטית ומסוימת להפוך לבעיתית מאוד. ואמנם, אנו שומעים מפי מקובלי צפת, בהתפתחות המאוחרת של התורה, שהניצוצות המגולגלים מגבירים בנפש מגמות מסויימות, כי הם מבקשים להשיג בחייהם הנוכחים ובאמצעות הנשמה החדשה את מה שהחסירו בחייהם הקודמים. דעה זו אינה שכיחה בקבלה הקדומה, אך היא מהווה גשר להתפתחות המאוחרת שהיא מרכזית לענייננו.

-

מתוך הספר פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, גרשום שלום 327 - 326.

תמונה: AttributionNo Derivative Works Some rights reserved by Bob Cox Photography

רַב לְהושִׁיעַ, מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמורִיד הַטָּל

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

משיב הרוח ומוריד הטל, תמונה איואן מלכין, הים הבלטי

משיב הרוח ומוריד הטל, תמונה איואן מלכין, הים הבלטי

רַב לְהושִׁיעַ, מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמורִיד הַטָּל

                                                              תיקוני זהר א א

דף א א (דף א ע"א) רַבִּי שִׁמְעוֹן אָזַל לֵיהּ וְעָרַק לְמַדְבְּרָא דְלוּד וְאִתְגְּנִיז בְּחַד מְעַרְתָּא הוּא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, אִתְרְחִישׁ נִיסָא נָפַק לְהוֹן חַד חֲרוּב וְחַד מַעֲיָינָא דְמַיָּא, אָכְלֵי מֵהַהוּא חֲרוּב וְשָׁתָן מֵהַהוּא מַיָּא, וְהֲוָה אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב אָתֵי לְהוֹן בְּכָל יוֹמָא תְּרֵי זִימְנֵי וְאוֹלִיף לוֹן, וְלָא יָדַע אִינִישׁ בְּהוּ וכו', בְּזֹהַר חָדָשׁ פָּרָשַׁת תָבוֹא כָּתוּב שָׁם.

תרגום (דף א ע"א) רבי שמעון הלך לו וברח למדברה של לוד והסתתר במערה אחת הוא ורבי אלעזר בנו, התרחש להם נס, יצא להם חרוב אחד ומעיין מים אחד, אכלו מאותו חרוב ושתו מאותם מים, והיה אליהו זכור לטוב בא אליהם בכל יום שתי פעמים ומלמד אותם, ולא הכיר בו איש וכו' בזהר חדש פרשת תבוא כתוב שם.

וְדָא אִתְקְרֵי תִקּוּנֵי הַזֹּהַר דְּאִינוּן שַׁבְעִין אַנְפִּין לְאוֹרַיְיתָא דְפַרִישׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאִי בְּמִלַּת בְּרֵאשִׁית מִסִּתְרֵי אוֹרַיְיתָא.

וזה נקרא תיקוני הזהר שהם שבעים פנים לתורה שפירש רבי שמעון בר יוחאי במילת בראשית מסתרי תורה.

קוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אַפְתַּח מִילִין קַמֵּי שְׁכִינְתָּא, פָּתַח וְאָמַר וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וְגוֹמֵר (דניאל יב, ג), וְהַמַּשְׂכִּילִים אִלֵּין רַבִּי שִׁמְעוֹן וְחַבְרַיָּיא, יַזְהִירוּ כַּד אִתְכַּנְשׁוּ לְמֶעֱבַד הַאי חִבּוּרָא, רְשׁוּתָא אִתְיְהִיב לְהוֹן וּלְאֵלִיָּהוּ עִמְּהוֹן וּלְכָל נִשְׁמָתִין דִּמְתִיבְתָּאן לְנַחֲתָא בֵּינַיְיהוּ וּלְכָל מַלְאָכַיָּא בְּאִתְכַּסְיָא וּבְאֹרַח שֵׂכֶל.

קום רבי שמעון פתח מילים לפני השכינה, פתח ואמר והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגומר (דניאל יב, ג), והמשכילים אלו רבי שמעון וחברייא, יזהירו בעת שמתכנסים לעשות חיבור זה, רשות נתנת להם ולאליהו עמהם ולכל נשמות *השבות בישיבות לנחות בניהם ולכל המלאכים בכיסוי ובארח שכל.

* מלשון משיב הרוח (תפילת טל ליום ראשון של פסח) משיבת נפש (תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ תהלים יט,ח )וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ-הַיֶּלֶד עַל-קִרְבּוֹ, וַיֶּחִי.(מלכים א' יז כב) שובו בנים שובבים (בבלי, חגיגה טו ע"א).

כתיבה וחתימה טובה

[youtube http://www.youtube.com/watch?v=qzHEJsLwrQM&w=420&h=315]

כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

29-5b

בשעה שיורדים בני יעקב למצרים הם אומרים לפרעה, "לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי-אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְעַתָּה יֵשְׁבוּ-נָא עֲבָדֶיךָ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן". נשאלת השאלה, מדוע משתמשת התורה בביטוי ארץ כנען כמקום שבו מתגלה הרעב הכבד ? יכולה התורה לכתוב, 'כי כבד הרעב בארץ' כפשוטו.

זאת ועוד, יכלה התורה להשתמש בביטוי ארץ ישראל לציין שם של מקום: אך השם ארץ ישראל איננו מדייק מבחינה היסטורית, שכן ה'ארץ' תקרא ארץ ישראל רק כאשר יחזרו בני ישראל ממצרים, ויהפכו לעם ישראל בהליכה של ארבעים שנות דור במדבר, רק אז, יהיה הקיבוץ המפואר בני ישראל ראוי להפוך לעם ישראל ויוכל להכנס לארצו היא ארץ ישראל, כחתן הנכנס לחופתו.

נמצאנו חוזרים אל השאלה בה פתחנו, מדוע מתגלה הרעב הכבד בארץ כנען ? לשם כך נדרש להסביר מיהו כנען, ומהי תכונתו. כנען הוא בנו של חם, נכדו של נוח. לנוח היו שלושה בנים: שם חם ויפת, שהם בחינת ג' קווין, שפ הוא בחינת קו ימין, חם בחינת קו שמאל, ויפת הוא בחינת קו אמצעי.

כאשר מסתיים המבול נוטע נוח כרם, שותה מהיין ומשתכר באהל. חם, בנו של נוח, מבחין בגלופין של אביו ומספר על כך לאחיו, שם ויפת. שם ויפת נרתמים לשמירה על כבוד האב, וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ. (בראשית ט' ג') כלומר מבחינת פנימיות הדברים, גילוי הערוה שנעשה בנח, סובב על כנען, בנו של חם, בחינת קו שמאל ודין, בעוד ששם ויפת הנבחנים לקו ימין וקו אמצעי, מכסים את ערות אביהם, שם מבחינת קו ימין היא אמונה, ויפת מבחינת קו שמאל הוא רחמים. כאשר גילוי הערוה שמציג חם, ממשיך את קו שמאל, הוא בחינת דין, במקום להתנגד לו.

כאשר מקיץ נוח ונודע לו הדבר הוא מקלל את כנען, נכדו, על מעשה אביו, חם, שראה אותו גלוי באהל שרוי בגילופין, וסיפר על כך לאחיו. וכך אומר נוח: אָרוּר כְּנָעַן:  עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו.   וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ. יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ (בראשית ט' כה - כז)

ומובא בתיקוני זהר דף לז/א

ובעטיפו דמצוה, דאתמר בהון וישימו על שכם שניהם, כגוונא דשם ויפת, דאתמר בהון ויקח שם ויפת את השמלה וגומר, וערות אביהם לא ראו, ערוה, איהי מסטרא דחם, ודא איהו יצר הרע, דמחמם גופיה לדבר ערוה (נ"א עבירה), וגלי עריין בעלמא, דאיהו מסטרא דנחש הקדמוני, דאתמר ביה ארור אתה מכל הבהמה, ובגין דהאי איהו מסטרוי, אמר ארור כנען וגומר:

ובעיטוף המצווה, שנאמר בהם וישימו על שכם שניהם, כגון שם ויפת, שנאמר בהם, ויקח שם ויפת את השמלה וגומר, וערות אביהם לא ראו, ערוה, היא מצד חם, וזה הוא יצר הרע, המחמם גופו לדבר ערוה (עבירה) וגילוי עריות בעולם, שהוא מצד נחש קדמוני, שנאמר בו ארור אתה מכל הבהמה, ומפני שזה הוא מצידו, אמר ארור כנען וגומר:

נמצא כי שורש הערוה הוא מעשה חם, וגילוי מעשה הערוה או העבירה מופיע בכנען בנו. השם כנען ניתן על שום הכניעה לדבר עבירה (ערוה). לכן מקלל אותו נוח, "ארור כנען", כלומר ארור הנכנע לדבר עבירה (ערוה).

הרצון להשפיע נחת רוח ליוצרו נקרא ארץ ישראל, ארץ שבה הרצון המכוון הוא כלפי האל, אותיות ישר+אל, ואילו הרצון לספק את צרכי עצמו, נקרא ארץ כנען, מלשון כניעה לר'צון ע'צמי הנקרא ר"ע. הרעב כבד בארץ כנען, מטעם שספוק רצונותיו העצמיים אינו מביא לשובע, ונמצא שהרעב בארץ כנען רק מתגבר והולך עד שחייבים לעזוב את ארץ כנען, או את הרצון המכביד והנכנע הנקרא סיפוק עצמי.

בשלב זה יורדים בני ישראל למצרים לארבע מאות שנה, בפועל ישהו שם כמאתים ועשר שנים, ויצאו משם ברכוש גדול וילכו במדבר ארבעים שנה, סה"כ מאתים וחמישים ושנה, שנאמר וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת, עד שיחצו את הירדן עם יהושע כעם ישראל, ויכנסו לארץ ישראל, כחתן הנכנס לחופתו.

שנה טובה וגמר חתימה טובה

הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

הנה מטתו שלשלמה

הנה מטתו שלשלמה

בקריאת שמע שעל המיטה מופיע פסוק, "הִנֵּה, מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה--שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים, סָבִיב לָהּ:  מִגִּבֹּרֵי, יִשְׂרָאֵל. כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה; אִישׁ חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ, מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת". (שיר השירים ג,' ז' - ח').

אומר הזהר, שלמה הוא מלך שהשלום שלו. מיטה היא מלשון מטה בחשיבות: כאשר אנו שוכבים על המיטה, והראש והרגלים נמצאים באותו הגובה, אנו זקוקים לשמירה. את השמירה מספקים כאן שישים הגבורים, או ס' גבורים, שנאמר סומך ה' לכל הנופלים. שינה הוא זמן הסתלקות המוחין, והסתלקות המוחין משולה לנפילה מעץ החיים. שנאמר וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן (בראשית ב' כ"א). כדי שלא יפול אדם ויפרד מעץ החיים בחינת שינה, סובבים את מיטת שלמה שישים גיבורים, כמו שישים דקות הסובבות את השעה, כמו שישים שניות הסובבות את הדקה. שישים הגבורים סובבים את עולם החומר המסומל במיטה,(הצורך בשינה מעיד על עייפות החומר) ושומרים על המיטה, שלא תהפך ממיטה למיתה. השמירה היא באמצעות החרב, שנאמר  וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ (דברים ל' י"ט) בחר אותיות חרב, כי החרב היא המפרידה בין חיים למוות, שנאמר וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. (בראשית ג' כ"ד).

הפחד בלילות הוא תולדה של הסתלקות המוחין, הגבורים חגורי החרב שומרים על מיטת שלמה, שלא יבואו הישנים בה לכדי מיתה. חגירת החרב על הירך, קשורה בשמירת הנפש,  אַ֖ךְ אֶת־נַפְשׁ֥וֹ שְׁמֹֽר (איוב ב' ו').

וַיְהִי, כָּל-נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ-יַעֲקֹב--שִׁבְעִים נָפֶשׁ (שמות א' ה').

שנה טובה כתיבה וחתימה טובה

...

תמונה :  HikingArtist.com

 

הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד, וְאִם-שָׂרָה, הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד

הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד, וְאִם-שָׂרָה, הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד ( בראשית י"ז, י"ז )

שער הפסוקים,  דרוש ד', סימן ג'

ויקרא האדם שם אשתו חוה:

(מזולתו) הענין הוא כי אדם בגי' הוא שם הוי"ה דמלוי אלפין, שהוא מ"ה. וכשתסיר ממנו הפשוט שהוא כ"ו, ישאר המלוי בגי' י"ט, כמנין חו"ה. להורות כי ממנו לוקחה. גם נקראת חוה, למה שידעת, כי זו"ן הם אדם וחוה, ונודע, כי ב' אותיות י"ה, הם באו"א, וב' אותיות אחרונות של ההוי"ה, ו"ה, הם מזעיר ואילך. והנה אם תמלאם באלפי"ן, כזה, וא"ו ה"א, יעלה המלוי שלהם בגי' ח', ועם הפשוט שלהם שהם ו"ה, יהיה הכל חוה. ולכן נתפרשו בג' אותיות אלו חו"ה. ח', המלוי שלהם, וב' אותיות הפשוט הם ו"ה. גם כי נודע, שז"א נקרא שם הוי"ה דאלפי"ן, שהוא בגי' אדם כנזכר. והנקבה שלו, יוצאת מכנגד החזה שלו ולמטה, שהוא מחציו ולמטה, והנה חציו הם ב' אותיות ו"ה, והנקבה לוקחת המלוי של שתי אותיות אלו, שהוא בגי' ח' כנזכר, עם שתי אותיות הפשוטות עצמם, שהם ו"ה, ונעשית חוה. גם נקראת חוה, במה שהודעתיך, כי הזכר כלול בי"ס, והנקבה בט', ושניהם בגי' י"ט, כמנין חו"ה. וזהו הסוד עצמו, טעם של הפסוק (בראשית י"ז י"ז) הלבן מאה שנה יולד, ואם שרה הבת תשעים שנה תלד (ע"כ מזולתו):

אברהם ושרה 

[youtube http://www.youtube.com/watch?v=PFtC1xZSODc&w=420&h=315]

שנה טובה ומתוקה