שלום לכולם,

לאה, אשתו הראשונה של יעקב אבינו יולדת שני בנים - ראובן ושמעון, והרה ללדת בפעם השלישית. בלידת הבן השלישי אומרת לאה את המילים הבאות: "עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים על כן קרא שמו לוי (בראשית כט לד).

ומשמעות הדברים, כאשר לאם יש שני ילדים היא יכולה לאחוז כל אחד מהם ביד, אך בשעה שיש לה שלושה היא צריכה למלווה, escort. כך בתמונה הציורית של הדברים, אך מה מקפל משל זה בתוכו? ב' הבנים הראשונים ראובן ושמעון נמשלים לב' הקווים ימין ושמאל, כאשר הבן השלישי, לוי נמשל לקו אמצעי. וכאן מקבל הפסוק שאמרה לאה בלידת לוי משמעות פנימית יותר והוא: עד כה היו לי שני קווים, שני בנים, ימין ושמאל, חסד ודין, ראובן ושמעון, עתה הפעם ילווה אישי אלי, ואין איש אלא הקב"ה, כי ילדתי שלושה בנים. ובהוולד לוי, נולד הקו השלישי הוא הקו האמצעי שעניינו רחמים ושלום.

ואנקדוטה קטנה  - לוי אשכול היה ראש ממשלתה השלישי של מדינת ישראל (כמה מעניין) וכהן בה גם בימים שקדמו לפרוץ מלחמת ששת הימים. ולמרות כל הסימנים המקדימים שהופיעו באותו אביב: כניסת הצבא המצרי למרחב סיני ביום העצמאות (15.05.1967) גירוש כוחות האו"ם מחצי האי סיני ביום שלמחרת (16.05.1967) וסגירת מצרי טיראן ע"י הצבא מצרי עובדה שגרמה להשבתת וחסימת התנועה הימית במפרץ אילת תוך כדי שבוע (23.05.1967) ניסה ראש הממשלה לוי אשכול למנוע את המלחמה הקרבה ככל שניתן. שלושת השבועות שקדמו למלחמה מיום העצמאות, בו פלש הצבא המצרי לסיני, ועד הבוקר שבו פתחה ישראל במכת מנע נחשבו בישראל לחודש הארוך ביותר. לוי אשכול עם ממשלה רחבה והקבינט החליטו על מלחמת אין ברירה רק בתום מגעים דיפלומטיים ממושכים שלא יצרו שום שנוי או תוחלת.

לטובת הקוראים, לטובת מי שזוכר את הימים שקדמו למלחמה, ולטובת מי שטרם נולד אז, ולא ראה או הכיר דרכי נועם ונתיבות שלום אנו מצרפים באהבה רבה את הקישור לסרט, שכתב וביים גדעון גנני  - האיש שניסה למנוע מלחמה.

שנה טובה ומתוקה לכל

...

בתמונה העליונה שלפנינו לוי ומרים אשכול 1964, לשכת העיתונות הממשלתית

שלום לכולם,

היום נפלאה אחת מאבני הכותל, נפלה והתרסקה על הרחבה. בנס לא נפגע איש. מה שגרם לי לחשוב על אחת מהשורות שכתב מאיר אריאל שהשבוע מלאו ארבע עשרה שנים למותו, "הלא לכל חומותייך קראנו דרור", זו שורה מן השיר ירושלים של ברזל שנכתב תוך כדי הפריצה לירושלים העתיקה במלחמת ששת הימים. אריאל שהיה אז צנחן צעיר הפליא לתאר בשורותיו את הרגשתו לנוכח מהלך הארועים, ולרוח המנגינה הבאסקית שרחפה באויר עטופה במילותיה של שמר.

יש מי שרואה בהפלאת האבן ונפילתה על רחבת התפילה המשותפת עדות לדעותיו, יהיו אשר יהיו, אך אנו נחזור לדברי הנביא חבקוק (ב', י"א) ונקרא את הפסוק במלואו: "אבן מקיר תזעק, וכפיס מעץ יעננה", וכעת, אם נתבונן היטב נוכל לראות כי ראשי התיבות של הפסוק א'בן מ'קיר תזעק יוצרות את המלה  אמת. ואנו נחתום ונאמר כי גם לאבן יש לב והוא נשבר היום, וייתכן שבזכות אותה אבן תתפלאנה ותפולנה כל החומות שביננו ונוכל לבנות את הבית האמיתי  - הבית שבלב, ואז יתקיים מאמר המשורר - הלא לכל חומותייך קראנו דרור.

כל טוב לכולם ושנה טובה

שלום לכולם,

כל לוכד נחשים יודע כי כדי ללכוד נחש, יש לאחוז אותו בראשו, מאחר שהוא החלק הרחב שבו. אם כן מדוע נאמר בכתבי מקובלי כי גואל אמיתי אוחז את הנחש בזנבו? מה בין זה לזה נתבונן בדברים:

להווי ברור כי בעולם הזה, כדי לתפוס משהו רצוי לתפוס אותו במקום הרחב שלו, כי שם תתכן איזו שהיא אחיזה עובדה שתאפשר צייד שלו או לכידה, מה שאין כן תפיסה במקום צר יכולה להיות חמקמקה, מאחר והניצוד יכול להמלט על נפשו.

אך מאחר והמקובלים עוסקים בעיקר בענייני רוח, מה כוונתם באומרם כי גואל אמיתי אוחז את הנחש בזנבו? מה מסמל הנחש בחיי הרוח? ומדוע בחיי הרוח יש לפעול הפוך מחיי המעשה? כדי להשיב על זו נחזור לסיפור בראשית, בסיפור גן העדן, משכנע הנחש את האישה לאכול מעץ הדעת טוב ורע אע"פ שנאסר להם. בפועל, מתרחשת מלאכת השכנוע באמצעות עובדות. הנחש פותח במעט דברי אמת כלומר באזהרת ה' אלהים אלהם ואומר: אף כי אמר אלהים... וכו'. כלומר כדי לשכנע אותם לעשות משהו הפוך מהאהזהרה שקיבלו הוא פותח בעובדות ובציטוטן.

ולענייננו אנו: הנחש הסמלי מתחיל באחדות המתבטאת בציטוט, כאשר בפועל הוא יגרום לפירוד, כיצד? בגינו יגורש אדם מגן עדן, ותכנס עצתו (של הנחש) במעי האישה ויוולד קין הרוצח הראשון אשר ברבות הימים יהרוג את הבל, אחיו, ויפרוש אדם מחוה, ויוליד מחשבות זרות (שדים) אשר יובילו את האנושות בסופו של יום לשיעבוד סופני במיצרי החומר.

זהו הנחש הסמלי הפועל באדם, הוא מפתה אותו לשלוט, להשיג, למלוך והוא תמיד פותח בעובדות כדי להשיג את מבוקשו, אם אפשר לומר זהו קולו של ההגיון. כעת אם  זה הנחש הסמלי הפועל בכל אחד מאתנו, מתחיל באחדות ומסיים בפרוד, פותח בעובדות ומסיים בשקרים, נשאלת השאלה כיצד פועלים היפך עצת הנחש, כיצד מתחילים מפירוד וניתוק ומביאים לידי ייחוד?

נתבונן במוגלי הילד, גיבור ספר הג'ונגל שכתב רודיארד קיפלינג ונראה כיצד הוא  מטפל בנחש דקה 22:15. צפייה נעימה לכל

https://www.youtube.com/watch?v=5jR-bL7bmlE&t=152s

שנה טובה ומתוקה לכל

שלום לכולם,

שמשון משסה את האריה, רובנס 1628

מה פרוש החידה שחד שמשון לרעיו במשתה, מהאוכל יצא מאכל? ראשית כדי להבין את החידה יש לדייק בה ולומר כי המילה אוכל במלרע כוונתה כאן היא ל- The one who eats, כלומר מהאוכל, מהכוח הפועל, יצא מאכל.

נשאלת השאלה איך הגיע שמשון לחשוב על חידה שכזו, ויש לומר כי מהלך הארועים הווה השראה לחידה. וכך היו פני הדברים: שמשון ירד עד כרמי תמתנה ופגש כפיר אריות ששאג לקראתו, באותה שעה נחה עליו רוח ה' והוא שסה אותו ללא עזרת כלים. כעבור ימים לאחר שחזר למקום ראה בתוך גווית האריה עדת דבורים אשר הפיקה ממנו דבש.

ארוע זה הוא המקור לחידה שחד שמשון לשומעיו, איך ייתכן כי מן האריה, שהוא האוכל The eater, יצא מאכל - דבש. ובמילים אחרות ניתן לשאול כיצד הופך האובייקט לסובייקט, ובאותה שנימה ממש ניתן לשאול למה מכוונת חידה זו ברוחניות, מה פירוש החידה מהאוכל יצא מאכל ברוחניות?

ויש לומר כי ה^אוכל במלרע, The one who eats, הוא הכח הפועל המופיע בדמות האריה, או אור החיה, או אות י' דשם הוי"ה, או ספירת חכמה, או עולם אצילות, והמאכל הוא אור הרוח, או אות ו' דשם הוי"ה, או ספירת תפארת, או עולם יצירה. ובפשטות יש לומר איך ייתכן כי אור החיה, שהוא אור עצמותו יתברך הוציא בשר, כלומר איך ייתכן שהרוחניות, שהיא מהות זכה כל כך הוציאה משהו כל כך גס עבה ונפסד כמו בשר, זו היתה חידת שמשון ברוחניות.

כל טוב לכולם ושנה טובה ומתוקה

שלום לכולם,

משה על הבאר ובנות יתרו, צייר תיאופולי האמל שנת 1850 לערך

רבים מאתנו מכירים את צרופי השמות הרווחים בין יהודים, בנימין זאב, יהודה לייב ומנחם מנדל, אך כאשר נשאל, "האם מכירים את הצרוף יואל משה?", יהיו בוודאי מי שיזכרו את הבלדה על יואל משה סלומון, אותה כתב יורם טהר לב, והלחין שלום חנוך ואולי אף יחפשו אותה ביו טיוב לנגן אותה. אך מה מקור השם יואל משה?

בעוד שהשם בנימין זאב נגזר בשלמותו מברכת יעקב לבניו, "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד, וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל". (בראשית מ"ט, ז') הרי שהשם יהודה לייב נובע אף הוא מברכת יעקב לבנו יהודה עם שינוי קל. כאשר מתבוננים בפסוק רואים כי יעקב כורך בברכתו את הכינוי גור אריה, עם שם בנו, יהודה, ככתוב: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ", כאשר הכינוי, אריה, מופיע לפני השם יהודה.

כאשר העניקו יהודים שמות לבנים הנולדים להם ברחבי אירופה, נהגו לתת את הצרוף יהודה לייב, כי לייב ביידיש פירושו אריה, והצרוף יהודה לייב פירושו יהודה-אריה, אך כאשר מתבוננים לעומק רואים כי שם זה הפוך לכאורה ממקור הברכה שנתן יעקב ליהודה, במקור הברכה נאמר אריה יהודה, כאשר אות א' של אריה קודמת לאות י' של יהודה, כלומר אותיות כסדרן. אם כך, ניתן לשאול מהי הסיבה למהפך סדר השם ביידיש, יהודה לייב, כלומר יהודה אריה, הרי לא יעלה על הדעת שיתנו שם שמקורו הפך הברכה?

ובכן העניין הוא פשוט, היות שאריה ביידיש פירושו לייב, הרי כאשר יוצרים את הצרוף ההפוך לכאורה יהודה לייב, (יהודה אריה) ומקדימים את השם יהודה לכנוי אריה אין סכנה של אותיות לאחור (כלומר אותיות המופיעות שלא לפי סדר האלף בית, כמו לדוגמא במילה שקר) כי יהודה פותח באות י' שהיא מופיעה לפני אות ל' של לייב.

הכל טוב ויפה, אך מה מקור השם יואל משה תשאלו, ובכן התשובה היא פשוטה, מקור השם יואל משה הוא בפסוק "ויואל משה לשבת את האיש", והוא לקוח מפרשת שמות פרק ב' פסוק כ"א, אשר עוסק בקשר שבין משה וציפורה, הנה הוא במלואו, "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה", כאשר האיש הנרמז בפסוק הוא יתרו.

נמצא כי בשם יואל משה, מופיעות אותיות כסדרן, אות י' של יואל לפני אות מ' של משה, שהוא מקור הברכה.

שבת שלום לכולם ושנה טובה

שלום לכולם,

האות מ' היא האות השלוש עשרה באלף בית העברי. והיות שאנו נוהגים להעניק לכל אות ערך מספרי שהוא גם תכונה, הרי ערכה של האות מ' הוא ארבעים (40), כי אות א' ערכה אחד, אות ב' ערכה שתיים, אות ג' ערכה שלוש, אות ד' ערכה ארבע, אות ה' ערכה חמש, אות ו' ערכה שש, אות ז' ערכה שבע, אות ח' ערכה שמונה, אות ט' ערכה תשע, אות י' ערכה עשר, כאשר לאחר האות י' תופיע תימה חדשה, מעתה ואילך, תקבל כל אות ערך של עשרות. לכן אות כ' תקבל ערך של עשרים, ואות ל' תקבל ערך של שלושים, בעוד אות מ' תקבל ערך של ארבעים.

כמו כן, האות מ' היא אות כפולה, היינו יש לה ב' צורות: א) כאשר היא מופיעה בתחילת מילה או באמצעיתה היא תכתב כאות מ' פתוחה, וכאשר היא מופיעה בסוף מילה היא תכתב כאות סתומה, דהיינו כך ם. בנוסף לכך האות מ' מייצגת את ספירת הבינה שכל עניינה חפץ חסד, כאשר אות ם' סתומה מייצגת את ספירות ג"ר דבינה, ואות מ' פתוחה מייצגת את ספירות ז"ת דבינה.

בעוד "עקרוּת" בתורה נבחנת לאות ם' סתומה, הרי שהאפשרות להתעבר וללדת מיוצגת על ידי מ' פתוחה. דוגמא לכך ניתן לראות בפסוק (בראשית ל' כ"ב) "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ". כאשר פירוש המלים ויפתח את רחמה, הוא מעבר מאות ם' סתומה, או ריבוע סגור ואטום, לאות מ' פתוחה, שאויר ואור יכולים להכנס אליה.

והנה עוד אבחנה, בעוד ערכה הגימטרי האפשרי של אות ם' סתומה הוא כ"ד, (24) כי אות ם' סתומה נכתבת על ידי ארבע אותיות ו' מאונכות זו לזו, כאשר כל ערך אות ו' הוא שש, וארבע פעמים שש, הרי עשרים וארבע, הרי ערכה הגימטרי האפשרי של אות מ' פתוחה הוא כ"ו, או 26, כיצד? לפי רמח"ל אות מ' פתוחה נכתבת כאות כ', כאשר סמוכה לה אות ו', בצורת כתיבה שכזו, ערך האות מ' הוא כ"ו או 26, שהוא גם ערכה של האות א' הנכתבת מאות ו' מונחת באלכסון, וב' אותיות י' מונחות לצידה, אחת מימין ולמעלה, ואחת לשמאל ולמטה, המייצגת את אלופו של עולם, וגם ערכו הגימטרי של הוי"ה פשוט.

נמצא מכל האמור לעיל, כי לאות מ' בכלל, יש מספר סגולות, ראשית היא האות השלוש עשרה באלף בית העברי, וגימטריה של המילה "אהבה" ו"אחד" הוא שלוש עשרה. שנית, גימטריה של אות מ' היא ארבעים והיא מייצגת את ספירת הבינה ככתוב, "בן ארבעים לבינה", ושלישית בכל אות מ' פתוחה ניתן לראות את שמו הגדול במידת הרחמים, הוי"ה, או את אור אינסוף ברוך הוא, המיוצג ע"י האות א'.