אודות א.קליין

אתי קליין היא בעלת תואר בוגר בחוגים למדעי המדינה והסטוריה כללית, מלמדת עברית לתלמידים מרחבי העולם וכותבת מאמרים בנושא פנימיות התורה.

נס המתקת המים, אלישע הנביא מרפא את מוצא המים ביריחו

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

מעין אלישע ביריחו

מעין אלישע ביריחו תמונה דרור אבי 

בספר מלכים ב' פרק ב' נתבקש אלישע, לאחר עליית אליהו הנביא, מורו, בסערה השמיימה, לרפא את מי העיר יריחו. וכך אומרים תושבי העיר לאלישע: "המים רעים והארץ משכלת", המים רעים והארץ משכלת אומר זהר חדש בראשית אות שעו) בשביל שהמים רעים, הארץ משכלת מבני אדם, כי כלים בשבילם. ואומר רשי" ומחמת המים, הארץ משכלת את יושביה לקברם.

מה עושה אלישע? מבקש מתושבי העיר, "קְחוּ-לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה, וְשִׂימוּ שָׁם, מֶלַח". הולך אל מוצא המים, משליך שם מלח ואומר: "כֹּה-אָמַר יְהוָה, רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה--לֹא-יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד, מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת. וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּדְבַר אֱלִישָׁע, אֲשֶׁר דִּבֵּר". (שמואל ב' ב' כב').

דברי זהר חדש בראשית

אומר זהר חדש בראשית אות שעה, כי יש מי תהום שהם מים מתוקים, המחיים אנשים, ויש מי גהנום ההורגים את שותיהם, ובניהם נמצא הרקיע והוא אשר מבדיל בין מים למים, כלומר בין מי תהום, שהם מים המחיים אנשים, הנמצאים מעל הרקיע, לבין מי גיהנום ההורגים את שותיהם, הנמצאים מתחת לרקיע.

וכותב זהר חדש בראשית אות שעו, על הפסוק יהי רקיע בתוך המים, בתוך ממש היינו באמצע המים. כי בהכנס הרקיע באמצע, מחזיר המים הרעים היוצאים מגהנום, למקומם. ולא יצא לעולם מאלו המים של גהנום, אלא כמלא לוג (מידה נפח של כ-6 בצים) בימי אלישע, ונאמר בהם המים רעים והארץ משכלת. כלומר בשביל שהמים רעים הארץ משכלת מבני אדם, כי כלים בשבילם (מפאת המים הרעים כלים בני אדם).

מהם מים ברוחניות?

מהם מי תהום ברוחניות, ומהם מי גהנום ברוחניות? מי תהום הם מים המחברים אדם לשורשו, כי תהום אותיות מהות, שכל רצונם הוא להשפיע, והם אשר מחיים את האדם, ואילו מי גהנום הם מים רעים, עליהם נאמר המים רעים והארץ משכלת, שכל ענין ר"ע הוא רצון עצמי, כלומר לקבל לעצמו בלבד, וזה ענף שממנו נמשך מוות בעולם, כמאמר הפסוק והארץ משכלת.

כיצד מרפא אלישע את המים? אלישע מבקש צלוחית עם מלח. מהו ענין צלוחית, ומהו ענין מלח? ובכן צלוחית הוא ענין צל, והנה אנו רואים בגשמיות כי אדם תחת שמש קופחת אינו יכול לנוח. לנוח אדם יכול רק כאשר הוא נמצא בצל, כי הצל מגונן ומסוכך עליו מפני השמש הקופחת. וזה ענף גשמי הנמשך משורש רוחני, ברוחניות, רק צל האמונה מגן על האדם מפני הדעותיו ומחשבותיו ותפיסותיו. וענין צלחית הוא אותיות צל חי, כי רק בצל האמונה יכול אדם לחיות ונקרא חי.

אלישע פועל ב' פעולות הפוכות בריפוי המים

כעת נשוב לאלישע, כדי לרפא את המים נדרש אלישע לב' פעולות הפוכות: ראשית, סור מרע, שנית, עשה טוב. באמצעות הצלוחית פועל אלישע סור מרע, כלומר לסור ממי הגהנום, שהוא ענין של קבלה לעצמו בלבד, ואילו המלח הוא ענין של עשה טוב, שנאמר על כל קרבנך תקריב מלח (ויקרא ב יג).

אומר האר"י הקדוש כי מלח הוא ג' הויות פשוטות, כלומר מלח גימטריה ע"ח (78, ר"ת ע'ץ ח'יים) ואילו גימטריה של הויה פשוטה היא כ"ו (26) ואילו ג' הויות 26*3 = 78 גימטריה מל"ח. וכמו שהשליך משה עץ אל המים, וימתקו המים, כן השליך אלישע מלח אל מוצא המים וימתקו, שהמתיק למים ע"י הברית מלח שהיא כנגד מוחא, שדרכו להתפתל ולהתפצל כעץ הדעת טוב ורע, וע"י הברית מלח קשר אלישע את המים הרעים אל האחד, כמאמר הזה"ק ומשום שתלת מחד נפקי, תלת בחד קיימא ( אדרא זוטא אות קטז).

כאשר משליך אלישע מלח על מוצא המים, הוא מרפא את המים הרעים באמצעות ג' הוויות, ובכך ממתק אותם לכלל מים חיים. וכך כותב המלבי"ם בפירושו על הכתוב: "ע''ד הרמז המים רומזים ללמודים זרים שהיה שם מינות ודעות זרות, כמ''ש פן תגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים וימותו (משנה אבות א יא)  שהוא מיתת הנפש, ומצד זה בא גם חולי המים ומיתת הגוף על ידה מדה במדה, ואלישע השליך מלח, שמרמז על דבר השכלי הקיים שהוא למודי התורה אשר ברית מלח שם לה וישלך אל מוצא הלמודים האלה שתהיה יסודתם בהררי קדש על התורה ואמונה ונרפאו המים".

כיצד משתקף סיפור אלישע הנביא ומיתוק המים בנפשינו פנימה?

לסיכום ניתן לומר כי יריחו היא עיר הירח שבנו. היא היבט של האנושות הכלואה במרחב הזמן והמקום, מבלי היכולת לפרוץ אותם. כאשר אדם מותנה ע"י חוקי הזמן והמקום, הוא באופן טבעי מתנתק ממקור החיים, שהוא אינסופי, ומתחיל להרוות את צמאונו מהמים הרעים, שהם דעות ומחשבות זרות, שאינן דעת תורה שהיא מעין חיים. כתוצאה מכך האדם מת, כלומר נופל למצב שהוא מקבל את דעת עצמו כנכון, כטוב כישר כנורמטיבי.

אומר ספר מלכים, המצב הזה שאדם שותה את דעת עצמו למוות, הוא מאמר הפסוק, "המים רעים והארץ משכלת", המחשבות והתפישות הן רעות, כלומר לטובת האדם עצמו, והארץ, כלומר רצונותיו משכלים, כלומר ממיתים אותו. באותה עת, נדרשים אנשי העיר, לזמן את אלישע, המרפא למים הרעים ע"י צלוחית מלח חדשה.

וכפי שאמרנו לעיל, הצלוחית היא סמל לצל חי, שהוא צל האמונה, כי רק בעזרת צל האמונה, יכול אדם לסוכך על  דעתו ומחשבתו, לומר לעצמו כי הוא מוגבל ולדבוק בברוך הוא. וענין צלחית חדשה, כי כל חידוש נמשך מספירת חכמה, והחכמה תחיה את בעליה. לכן אומר הכתוב, את המים הרעים, או המחשבות הרעות, ניתן לרפא א) סכיכה של המחשבות הרעות, ע"י צל האמונה הנבחן לצלוחית חדשה, כי זה שאדם מאמין הוא חידוש בעולמות, משום שהאדם נוטה לחשוב שהוא יודע הכל, ואמונה מטבעה סותרת את הידיעה, ומכסה עליה, כאילו אינה קיימת, לכן האמונה אצל האדם נבחנת לחידוש. ב) ע"י המלח שהוא ג' הוויות שהוא הקשר המשולש שיש לנו עם בורא עולם, שהוא בבחינת והחוט המשולש לא במהרה ינתק, עבר הוה עתיד.

כל טוב ברכה והצלחה במיתוק המים

 

מדוע נקראים הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים בשם ימים נוראים?

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

בכל ראש השנה, מפרידים, ומנסרים את השנה היא הזמן, והמקום מאינסוף ברוך הוא, שהוא שלם, לכן נקראים הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים בשם ימים נוראים

בכל ראש השנה, מפרידים, ומנסרים את השנה, היא הזמן והמקום, מאינסוף ברוך הוא, שהוא השלם המוחלט. הפרדה זו מאינסוף ברוך הוא נחשבת לנוראה, לכן נקראים הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים בשם ימים נוראים. תמונה fdecomite

מדוע נקראים הימים הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים בשם ימים נוראים, מה נורא כל כך בהם? ויש לומר כי בכל שנה בראש השנה, 'מנסרים ומפרידים' את השנה, כלומר את שנים עשר החודשים מהאינסוף, והנסירה הזו, או ההפרדה הזו היא נוראה, מדוע? כי בראש השנה חוגגים את לידת הזמן, שהיא השנה, וזה "נורא" לנסר ולהפריד את  הזמן הגשמי מאינסוף ברוך הוא. כמאמר יעקב אבינו בחלומו על הסולם, "מה נורא המקום הזה, אין כי אם בית האלהים וזה שער השמים" (בראשית כח, יז).

לכן נקראים ימים אלו בשם ימים נוראים, כי זה "נורא" להפריד את הזמן מהאינסוף, כי האינסוף הוא רחמים, והזמן פירושו דין, והניתוח הזה כואב. אז למה להפריד? כי ההפרדה יוצרת חלל פנוי, כמעין נישה, שבה ניתן לנשמות (אנחנו) לתקן את מה שקלקלנו.

אז התיקון שלנו הוא רק בימים הנוראים? התיקון שלנו הוא כל הזמן, עצם העובדה שאנו מגושמים בגוף וחיים בעולם הזה, מעיד על כך שאנו צריכים לתקן. רק להיות כל שנה בחינת "נישה" אותיות שינה, בה נדמה לנו שאלהים ישן, כי הוא נסתר לפי הבנתנו, נותן לנו מקום לפעול ולתקן.

בכל ראש השנה, אנו חוזרים למצב של טרום ראשית, כלומר טרם-זמן, או אינסוף, ובכל ראש השנה, אנו נמצא את אותו תהליך חוזר ונשנה. מנסרים וחותכים ומפרידים את ה'זמן', או 'השנה' מאינסוף ב"ה. שיאו של התהליך הוא במוצאי יום הכיפורים, בתפילת נעילה, בו נועלים (מלשון מנעלים לרגלים, כי הרגלים הם סוף הגוף) את השנה החדשה שזה עתה נולדה ברחמים גמורים.

שנה טובה ומתוקה

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵך

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

מבעד לצמתך, מעבר לתחומי הזמן והמקום

הנך יפה מבעד לצמתך,  הנך יפה מעבר לתחומי הזמן והמקום, תמונה Sarah Cady

מהי כוונת הפסוק "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵך",

ויש לומר כי הרעייה, היא הנשמה, היא בת זוגו של האדם. הנך יפה מבעד לצמתך, לומר הנשמה היא יפה מבעד, מעבר, לצמצם עדשת הזמן המקום ומגבלות הגוף, שכל ענין צמצום חל על זמן ומקום וגוף, אבל בנשמה לא יש צמצום כלל וכלל להיותה שייכת למרחב אינסוף.

שתמיד נזכה לראות את הנשמה פועלת מבעד לתחומי הזמן והמקום והתניות הנבראים

 

על הקשר שבין משחק המחבואים הארצישראלי לקריאת שמע שעל המיטה

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

"מי שעומד מאחורי ומצדדי ומלפני הוא העומד, אחת, שתיים, שלוש"

"מי שעומד מאחורי, ומצדדי, ומלפני ומעלי הוא העומד, אחת, שתיים, שלוש"

במשחק המחבואים הארצישראלי, מתבקש ה"מחפש", הוא הילד ה"סופר",  לעצום את עיניו ולספור עד מאה, בעוד חבריו למשחק, משתמשים בזמן הספירה לרוץ למרחק ולהסתתר.

וכך נשמעת הספירה: "עשר, עשרים, שלושים, ארבעים, חמישים, שישים, שבעים, שמונים, תשעים, מאה. מי שעומד מאחורי ומצדדי ומלפני ומעלי הוא העומד, אחת, שתיים שלוש". כאן נפסקת האמירה והספירה, ה"סופר" פוקח את עיניו ומתחיל לחפש אחר חבריו.

בכל רחבי העולם משחקים את משחק המחבואים, אך הסיומת של הספירה הפותחת במילים, "מי שעומד מאחורי ומצדדי ומלפני ומעלי הוא העומד". נמצא רק במשחק המחבואים הארצישראלי, מהו שורשה של אמירה זו, ומדוע היא ייחודית לילדי ארץ ישראל?

ובכן אמירה זו מקורה בקריאת שמע שעל המיטה. כותבת – מסכת ברכות, דף ס', עמוד ב' כי "הנכנס לישון על מיטתו אומר מ'שמע ישראל' עד 'והיה אם שמוע' ואומר ברכה "ברוך המפיל חבלי שינה על עיני... יהי רצון... שתשכיבני לשלום.. ותצילני מפגע רע... ברוך אתה ה' המאיר לעולם כולו בכבודו". ובקהילות מסויימות נוהגים להוסיף את ברכת המלאכים: מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל, מלפני אוריאל, מאחורי רפאל ועל ראשי שכינת אל".

ובכן הכל טוב ויפה, אך עדיין מה הקשר שבין קריאת שמע, לברכת המלאכים, לילד ה"סופר" במשחק המחבואים?

ויש לומר כי עצימת העינים של הילד ה"סופר", נמשלת לשינה. ולפני השינה קוראים קריאת שמע, ולאחריה קוראים את ברכת המלאכים, כי הילד ה"סופר", העוצם את עיניו הוא למעשה "ישן", ולפני שהוא פוקח את עיניו, כדי לחפש את חבריו, הוא ממשיך עליו את ברכת המלאכים, אך ברמיזה.

ואם תעלה השאלה, מניין לנו שהילד ה"סופר" רומז לברכת המלאכים? נשיב כי רק על מלאכים נאמר עומדים, ככתוב (ישעיהו ו', ב'): 'שרפים עומדים'. וגם הנשמות קודם בואם לעולם-הזה נקראים גם כן עומדים, כמו שכתוב (מ"ב ה', ט"ז; וכעין זה שם ג', י"ד. מ"א י"ז, א. שם י"ח, ט"ו): 'חי ה' אשר עמדתי לפניו'. רק אחרי ירידת הנשמות לעולם-הזה בהתלבשות בגוף ונפש הבהמית נקראים מַהְלְכִים ..." ("תורה אור" וישב דף ל/א עיי"ש).

ופעם הבאה שאנו נשחק את משחק המחבואים נדע מי הוא העומד 🙂

כל טוב הצלחה וברכה

 

 

זהר פרשת תרומה, תור מ"ה, הגיע הזמן בו מתגלה שם מ"ה בעולמות הנקרא אד"ם

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, תמונה  abac077

בפרשת תרומה מתבקשים בני ישראל להרים תרומה, בכדי לבנות מכלל התרומות משכן, כדי שבתוך המשכן, ישכון כבוד ה'. אומר הזה"ק כי תרומה פירושו, תרום ה' לגבי ו', ויש להבין את דברי הזה"ק. היות כי שם הוי"ה פשוט נכתב: אות י', אות ה', אות ו', אות ה'. הרי ששלוש האותיות הראשונות של שם הוי"ה נכתבות יה"ו, ואות ה' אחרונה משם הוי"ה, נבחנת לאות המשקפת, את הנשמות, כלומר את הנבראים.

בשל שינוי הצורה שבין הבורא לנברא, נמצא הנברא מרוחק מן הבורא, מדוע? הבורא עניינו להשפיע, הנברא עניינו לקבל, נמצא הבורא והנברא רחוקים אחד מן השני, בשל התכונות ההפוכות שלהם. השתקפות הריחוק שבין הבורא לנברא, מוצא את ביטויו בשם הוי"ה. כאשר לבורא מיוחסות אותיות יה"ו, ולנברא מיוחסת אות הא אחרונה. באה ואומרת פרשת תרומה, כדי לקשר את אות הא אחרונה משם הוי"ה, עם אותיות יה"ו, צריכים בני ישראל להרים תרומה, כאשר מרימים בני ישראל תרומה, הם למעשה הופכים את הכיוון, במקום לקחת לעצמם בלבד, שהוא טבע של הרצון לקבל, הם הופכים את כיוון התנועה, במקום התנועה הטבעית שהיא כלפי מטה, אותה אנו מכירים ככוח הגרביטציה, הם מעלים את התרומה כלפי מעלה, כלומר היד, שעד עתה שמשה בעל מנת לקבל, שתנועתה כלפי מטה, מסובבת והופכת את התנועה כלפי מעלה, כלפי הנותן, הנחשב לעליון. ובהרמת התרומה, חוברת אות הא אחרונה, משם הוי"ה לאותיות יה"ו, וגורמת ליחוד של אותיות יה"ו, עם אות הא אחרונה, וכך מתגלה שם הוי"ה במלואו בעולמות, שהוא שם ה' מבחינת הרחמים שבו, שהוא שלום.

לתרומה אם כן יש הבט כפול: ההבט האחד הוא כי האדם התורם, בהרמת התרומה מתדמה לבורא, שהוא נותן, וההבט השני הוא, כי עצם הרמת התרומה, מכינה באדם מקום פנוי (כי לא לקח משהו לעצמו, כלומר המקום אינו "תפוס") שבו יכול לשרות אור ה', נמצא המשכן או המקדש הוא המקום הפנוי מאהבה עצמית הנמצא באדם פנימה.

גם ניתן לפרש כי אותיות תרומה הוא אותיות תור מ"ה, כי הגיע התור, הזמן בו מתגלה שם הוי"ה בעולמות הוא שם מ"ה, או שם הוי"ה במילוי אלפין.  הסבר כאשר נכתב שם הוי"ה נכתב במילוי האות אלף הוא נכתב כך :  יוד, הא, ואו, הא, גימטריה של שם הוי"ה במילוי אלפין הוא מ"ה הסבר: אות יוד גימטריה עשרים, אות הא גימטריה שש, אות ואו גימטריה שלוש עשרה, ואות הא גימטריה שש, כל ד' אותיות השם יוצרות ביחד גימטריה של ארבעים וחמש או מ"ה. כעת גם שם אד"ם בגימטריה הוא ארבעים וחמש, כמו שם הוי"ה במילוי אלפין, וכאשר מרים אדם תרומה הוא מקיים שווי צורה, בינו לבין בורא עולם, כי תרומה אותיות תור מ"ה, שהגיע הזמן שבו מתגלה צלם אלוקים שבו, שבו משתווה צורת אד"ם שבו,  אדם, אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן (ישעיהו יד יד), לשם מ"ה, שהוא גילוי של שם ה' במידת הרחמים שלו, כי בכתיבת שם הוי"ה במילוי אלפין מתגלה אלופו של עולם, בכל העולמות.

 

זהר פרשת תרומה, מאמר מי זאת הנשקפה כמו שחר

מי זאת הנשקפה כמו שחר

מי זאת הנשקפה כמו שחר

בספר הזהר פרשת תרומה, מאמר מי זאת הנשקפה כמו שחר, מבאר רבי שמעון בר יוחאי את המשמעות הפנימית של הפסוק, ומסביר שאלות נוספות העולות מקריאת מגילת שיר השירים, אותה אנו קוראים כל ערב שבת, ובליל חג הפסח.

הנה לשון הזהר הקדוש

זהר פרשת תרומה אות ב) ר"ש פתח, מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות. מי זאת, רזא דתרין עלמין מתחברן כחדא, ודא הוא עולם ועולם. מ"י: הא אוקימנא דרגא עלאה לעילא, שירותא דקיימא בשאלתא, ואקרי מ"י, כד"א שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. זא"ת: דרגא תתאה לתתא, עלמא תתאה. ותרווייהו, תרין עלמין בחבורא חדא, בקשורא חדא כחדא.

באור הסולם אות ב) ר"ש פתח מי וגו': ר' שמעון פתח. מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה וגו'. מי זאת, הוא סוד שני עולמות המתחברים יחד, וזהו עולם ועולם. כלומר שזהו שכתוב, מן העולם ועד העולם, שהם בינה ומלכות. מ"י, הרי העמדנו, שהיא מדרגה עליונה למעלה, ההתחלה העומדת לשאלה, ונקראת מ"י, שהיא בינה, כמש"א, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. (כמ"ש) לעיל בהקסה"ז דף ח' ד"ה לעילא) זאת, היא מדרגה תחתונה למטה, היא עולם התחתון, דהיינו מלכות. ושתיהן, הן שתי עולמות בחבור אחד בקשר אחד ביחד. והוא ע"י עלית המלכות לבינה, שמשום זה השיגה המוחין דבינה. כמ"ש שם.

הרחבת הדברים: אומר רבי שמעון כי מילת מי היא כנגד ספירת הבינה, ומילת זאת היא כנגד ספירת מלכות. וצרוף המילים יחדיו, מי זאת, מעיד על עליית המלכות לבינה, כדי לקבל המוחין דבינה, כי בקבלת המוחין דבינה מתמתקים הדינים של המלכות, היות שלפני עלייתה לבינה, היה רוכב עליה הצמצום, כדי שלא תוכל לקבל לעצמה בלבד, כי ע"י קבלתה לעצמה בלבד, היתה מתנתקת מהנותן. ובצרוף המילים מי זאת, מתחברת המלכות בחינת זאת, למשפיע היא בינה המכונה מי.

זהר פרשת תרומה אות ג) הנשקפה: כד מתחברן תרווייהו כחדא. כמו שחר: כד בעייא שחרותא לאנהרא ולבתר אתנהיר כסיהרא, כד בטש בה נהירו דשמשא. ולבתר כשמשא, כד קיימא סיהרא בשלימו. איומה: תקיפא, לאגנא על כלא. דהא כדין אית לה שלימו ותקיפו, למעבד חילא.

באור הסולם אות ג) הנשקפה, כד מתחברן וכו': הנשקפה, היינו כאשר שתיהן מתחברות כאחת, המלכות, נשקפה כמו שחר, היינו כשהשחר רוצה להאיר, ואח"כ יפה כלבנה, המלכות מאירה כלבנה, שאור השמש שהוא ז"א מאיר בה. ואח"כ, ברה כחמה, כאור השמש, כשהלבנה עומדת במלואה, דהיינו בעת שהמלכות הוא פנים בפנים עם ז"א המכונה שמש. איומה כנדגלות, שהיא חזקה להגן על הכל, כי אז יש לה שלמות וגבורה לעשות חיל.

הרחבת הדברים: כאשר מתחברות המלכות והבינה יחדיו, המלכות נשקפה כמו שחר, כלומר מכח החבירה עם הבינה, בחינת השחרות שבמלכות מתמעטת, והיא נשקפה כמו שחר, כי בשיעור התמעטות השחרות שבה, עולה בה מידת הנשקפות הנתנת לה מהבינה. כי כי שיעור הנשקפות מורה על מידת הטוהר שבה. כפי שאנו מוהלים נוזל שהוא במים. המים הם בחינת בינה, הם שקופים, הנוזל למשל פטל הוא אדום כהה, והוא נבחן למלכות. אך כאשר מוהלים אותו במים, הוא נעשה שקוף יותר, ובהיר יותר מכח התכללות המים בו.

כאן מתאר רבי שמעון מצבים שונים של המלכות:

א) זאת בחינת שחרות בלבד, שהיא המלכות דלית לה מגרמיה ולא מידי, אלא מה דיהיב לה בעלה. פירוש: המלכות נקראת זאת בשעה שאין מאירה בה אף ספירה, לכן היא בחינת שחרות, לכן היא נקראת זאת. לדוגמא: כאשר חוזרת נעמי משדה מואב, לאחר ששכלה את בעלה ושני בניה אל בית לחם, מצביעות עליה השכנות ואומרות: "הזאת נעמי"? כלומר הזו היא אותה אחת שהיה מאיר בה אור ה' המכונה בשם נעם? מדוע אם כן, מצביעות עליה השכנות ואומרות הזאת נעמי? מפני שאור ה' אינו מאיר בה יותר, והיא מרוחקת מהארתו יתברך לכן נקראת בכינוי הרמז זאת, כי כאשר מצביעים על מישהי ואומרים זאת, הוא מטעם ריחוקה, שמרגיש המצביע עליה, שאיננה נכללת עימו.

ב) מי זאת, כאשר המלכות חוברת לבינה, ואז היא נשקפה כמו שחר, כי עצם התכללות של הבינה והמלכות גורם לשחר לעלות. לדוגמא: ילד בימי הקיץ רוצה לשתות מיץ ממותק, כעת אם נמזוג תרכיז סירופ אל כל הכוס של הילד, הוא לא יוכל  לשתות את התרכיז, מפני שאי אפשר לשאת את טעמו המרוכז, וגם אם ישתה מעט ירגיש מחנק בגרונו. מה עושים? מוזגים מעט מן התרכיז בכוס, ואת שאר הכוס ממלאים במים. כלומר רוב הכוס מלאה מים, ושי בה מעט מן הצבע והטעם שיש בתרכיז. זו דוגמה למלכות המתכללת בבינה. המלכות היא התרכיז, היא אפשר להשתמש בה על מנת להשפיע במצבה הנתון, צריך להעלות אותה לבינה, כלומר צריך להוסיף למעט התרכיז שיש בכוס מים, וזה נבחן למתוק הדינים שיש בהמלכות היא תרכיז המיץ. וזה פירוש הפסוק, נשקפה כמו שחר, כי כאשר מוהלים את מי התרכיז במים, הוא נעשה שקוף, ויחד עם זאת, נושא את הצבע והטעם שיש לתרכיז. מה פירוש כמו שחר, כלומר התרכיז המהול במים הוא כמו שחר, לא שחר, הוא כמו שחר, כמו התרכיז, אבל לא התרכיז עצמו, כי הוא מהול במים, לכן המלכות הממותקת בבינה, נקראת הנשקפה כמו שחר, כי יכולת המתוק של הבינה, גורמת לדינים שבמלכות להמתק ולהשתקף.

ג) לאחר מכן מכונה המלכות יפה כלבנה משום שהשמש, שהוא זעיר אנפין, מאיר בה. יפה משום שהיא מוארת בג' קווין של זעיר אנפין, כי כל יפה נבחן לנכלל מג' קווין, כלבנה, כלבנה, הוא מפני שכאשר מאיר בה הז"א, היא כלבנה, כי בהארת הז"א, היא הופך את טבעה משחור, לכמו-לבנה.

ד) אח"כ ברה כחמה, כאור השמש ממש, כאשר הלבנה עומדת במלואה, דהיינו כאשר המלכות עומדת פנים בפנים עם ז"א, במחצית החודש העברי, כאשר יש שווין בין אור החמה לאור הלבנה. כלומר אור הלבנה בא לידי ביטוי באופן מושלם, שאין עליו שום מגבלות, לכן אומר הפסוק ברה כחמה, בהירה כחמה. או כחמה אותיות חכמה לומר כי החכמה היא ברה, בהירה ונקיה, כי אין בה עוד בחינת כלים.

ה) איומה כנגדלות, כי אז לה שלמות וגבורה לעשות חיל. שהיא גוברת על הזעיר אנפין שבחינתו היא חסדים מכוסים, כי היא בחינת חכמה המגולה, שהיא מטרה הבריאה.

...

תמונה :  James Emery