אודות א.קליין

אתי קליין היא בעלת תואר בוגר בחוגים למדעי המדינה והסטוריה כללית, מלמדת עברית לתלמידים מרחבי העולם וכותבת מאמרים בנושא פנימיות התורה.

ארבע דרכים למצוא את משה החי בתוכינו

התורה אינה ספר הסטוריה, גאוגרפיה ,או ארכיאולגיה גרידא, אלא התורה היא כלי אומנותו של הקב"ה, כלומר באמצעות התורה היה הקב"ה בורא את העולם, ומספר ומרחיב המדרש כי בהתורה נברא העולם, כלומר הסתכל הקב"ה בתורה וברא את העולם. כאשר מדברים על המושג עולם בספר הזהר הקדוש, מתכוונים לעולם הנשמות. והיות שהעולם, או הנשמות נבראו כתוצאה מהסתכלות בתורה, הרי שאנו כנבראים, מהווים מראה תחתונה, למראה העליונה שהיא התורה. ולכן, כל שם המוזכר בתורה, בין שמות אנשים, נשים, בעלי חיים, בעלי כנף, צמחים, עצים וכיו"ב, הם לבושים שבהם מתלבש הלובש, הוא הקב"ה.

אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ורחל, לאה וישראל אינן רק דמויות מקראיות שהסתובבו באזור, לבושות שמלות ונושאות כדי מים, כדי לספק השראה לבעלי מכחול ובעלי מפסלת מתקופת הרנסנס, אלא הם שמות, או כלים, או חסרונות, בהם מתלבש, או מופיע אור אינסוף ברוך הוא.

בכל אחד ואחת מאתנו נמצא גם משה רבינו, הוא הכוח המשה שבאדם, כעת נשאלת השאלה, כיצד אנו מזהים אותו פועל בתוכינו? הנה מספר פרמטרים:

1. כח המשיכה

תמונה Calsidyrose

תמונה Calsidyrose

היות שהשמות המופיעים בתורה אינם מקריים, גם לשם "משה", יש הוראה מיוחדת. מקור השם משה הוא מן הפועל, משה, שפירושו למשוך. אך למה למשוך? מי מושך? או מה מושך? הכח המשה שבנו, הוא המושך אותנו, ומעלה אותנו מעלה, מארועי היום יום המכאניים, וגורם לנו להתבונן על כל מה שנעשה סביבנו, ולהכריע כי כל מה שנעשה הוא פעולת הטוב המוחלט, גם אם לנו נראה, שהוא לא הוגן באופן זמני.

כפי שמשה נמשה מן המים, ע"י בת פרעה, וגם משָה ומשך את את בני ישראל משעבוד מצרים, יש משהו באדם המרומם אותנו מההתנהלות היומית-יומית שלנו, ומנהיג אותנו בעדינות לאיכות חיים אחרת, שאנו לא יכולים לראות אותה, מהמקום בו אנו נמצאים.

2. מציאת איזון בין שני קטבים

איזון

בחיי היום-יום שלנו, אנו מוצאים את עצמינו בכל מיני מצבים הפוכים, כאשר אנו שמחים, אנו לא יכולים לדמיין רגע עצוב, וכאשר אנו עצובים, אנו לא יכולים לדמיין רגע שמח. למעשה אנו נזרקים מרגע לרגע, ככדור על גבי גלי המציאות.

משה שבאדם, לא עולץ מתוך שמחה, ולא משתשטח מתוך עצבות, הוא מתבונן בתנודות שבתוכו, ויודע כי לא הוא זה אשר נע מקוטב לקוטב, אלא האור האלוקי שורה בו, ומיד ומסתלק ועולה, ומשה מתבונן בפלא המפליא בתוכו.

3. משה הוא בחינת האמונה שבאדם

אמונת הדייג
אנשים חושבים כי המאמין אינו אדם ריאלי, מפני שהוא מאמין בדברים שאינו רואה, אינו שומע, ואינו חש, אך לא כך הם פני הדברים, המאמין הוא הריאליסט הגדול ביותר, להיותו מחובר לשורש החיים, היא האמונה, מטעם

הרגשתו את האמת. משה הוא הדג והדייג, הוא דג כלפי בת פרעה, והוא דייג כלפי בני ישראל

4. משה הוא האוייב הגדול ביותר שלנו

"משה" אותיות "השם", והוא האוייב הכי גדול שלנו, כי הוא רוצה למשות אותנו מיאור הזמן בו אנו חיים, ולהשליך אותנו למדרגה רוחנית בה אין זמן ומקום, בה הכל נמתק באחדות מוחלטת.

כאשר אנו קוראים בתורה, אנו חושבים פרעה הוא מלך רשע, שאין לנו שום קשר איתו, אבל כפי שמשה חי בתוכינו, גם פרעה חי בתוכינו. זה בהחלט לא המקרה בעבר הרחוק, בו איזה שר או מלך רוצה למנוע מקבוצת מהגרים לעזוב את ארצו, אלא בכל רגע ורגע, אנחנו הם אלה המתנגדים לאפשרות של איכות חיים אחרת.

למעשה, מאוד נח לנו במצרים, עם חשבונות הבנק, המכוניות ומרכזי הקניות שלנו, אבל, כשלפעמים אנו מרגישים שכל הנפח הגדול הזה, אולי אינו ממלא אותנו, וייתכן שיש משהו אחר, אנו מיד דוחקים את האפשרות הזו מאתנו והלאה. זהו פרעה שבנו, וזה תלוי בנו, בכל רגע ורגע, למי אנו נותנים כוח, לכוחות השוק של העולם הזה, או לאפשרות של חיים בפרמטרים אחרים לגמרי.

כל טוב לכולם ברכה והצלחה במציאת משה הנח בתוך התיבה, היא המילה, הוא המסר המגיע אלינו מעולמות רווחניים גבוהים ואינם מורגשים.

 

על נהרות בבל, דון מקלין נעמי שמר, וזהר פרשת פנחס

שלום וברכה לכולם,

מזמור תהלים קלז, שכתב דוד ע"ה, מלמדנו מציאות של גלות, והוא פותח במילים המוכרות, על נהרות בבל, שם ישבנו, גם בכינו, בזכרינו את ציון. המילים נפלאות, ומלאו השראה עד כי רבים וטובים כתבו להם לחנים, המלווים אותנו עד היום. אהוב ומוכר מאוד, הוא הלחן של דון מקלין, המשתף עימו את הקהל בשירת המזמור, (באנגלית) כאשר קול המיית הקהל , נשמע כתפילה חיה העולה ובוקעת מנהרות בבל.

קצת פחות מעשור לאחר ששמענו ואהבנו את שירת היחיד של דון מקלין עם שירת הרבים של הקהל,  כותבת נעמי שמר שיר, בשם 'על נהרות בבל', אותו שרה שלישיית הגשש החיוור, המתאר מציאות של ישראלים החיים בארה"ב ומתגעגעים לחברים בארץ, סוג של גלות מודרנית, כאשר בלחן של נעמי, יש התייחסות וציטוט מוסקלי ללחן של דון מקלין.

 

אך האם גלות הוא ענין הסטורי בלבד, האם כל אדמה, מחוץ לארץ ישראל נחשבת לגלות, ביחס לארץ ישראל, או שגלות היא ענין פנימי יותר, המונח בנפש האדם פנימה, ללא קשר למקום הגאוגרפי בו הוא יושב?

על שאלה זו משיב הזהר הקדוש פרשת פנחס, אות יז, וזו לשונו:

יז) רבי ייסא פתח וכו': רי"פ, על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. שואל, את ירושלים היה צריך לומר, רבי ייסא שואל שאלה מעניינת, ואומר כי הפסוק היה צריך להיות כתוב על נהרות בבל, שם ישבנו, גם בכינו, בזכרינו את ירושלים, כמו שכתוב אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, מהו בזכרנו את ציון. מדוע כותב מזמור קלז בתהלים בזכרינו את ציון, ככתוב בפסוק א', כאשר בפסוק ה' מדובר על ירושלים, היה למזמור לפתוח בפסוק בזכרינו את ירושלים, כפי שמחזק את הטענה פסוק ה', אם אשכחך ירושלים, ומשיב, רבי ייסא, בדומה לאדם שהיה לו היכל יקר נאה ויפה. באו שודדים ושרפוהו. צערו של מי הוא. אם לא, של בעל ההיכל הוא. כאן מדבר רבי ייסא באמצעות משל, כאשר ההיכל היקר והנאה, הוא השכינה הקדושה, והשודדים אשר שרפו את ההיכל, היא השכינה הקדושה, הם כוחות הקבלה והטומאה בנפש האדם פנימה.

אף כאן, במזמור תהלים קלז, השכינה בגלות, צערו של מי הוא. מי מצטער על גלות השכינה, או שריפת ההיכל יקר נאה ויפה, אם לא, של הצדיק הוא שהוא יסוד. כי הצדיק, הוא הקב"ה, הנבחן ליסוד, או לט' ספירות ראשונות, הרוצות להשפיע אור טובו יתברך לנבראים, שרוי בצער, מדוע, כי אין לו למי להשפיע, כי ההיכל שרוף, כלומר השכינה הקדושה, נטמאה בכוחות הקבלה, הנבחנים להיכל שרוף, ולצדיק, לקב"ה, אין למי להשפיע.

וזה הולך כמו שהעמידוהו. שכתוב הצדיק אבד, אבד ממש, כי כל פעולתו של היסוד הוא להשפיע, ואם השכינה בגלות, ואין לו למי להשפיע, הוא כמו שאינו בנמצא, והוא אבוד. כי מהות ספירת היסוד הוא להשפיע לשכינה הקדושה, היא המקבל, וברגע שנשרף ההיכל, זה נבחן שאין מקבל לכל הטוב המוכן לנשמות, וברגע שאין מקבל, מבוטל באחת המשפיע, כי כל עניינו של המשפיע הוא נתינה, ובאין מקבל הוא בטל, וזה הוא צערו העמוק, שאין מי שיקבל את הטוב והעונג שהוא מטרת הבריאה.

אף כאן, בזכרנו את ציון, פירושו, בזכרנו את הצער של ציון, שהוא יסוד, על חוסר הזווג, כי הצער, שלו הוא. לכן, מסביר רבי ייסא, נוקט הפסוק לשון, "בזכרינו את ציון", כי ציון הוא שמה של ספירת היסוד, המרכזת ומוסרת את כל השפע לשכינה הקדושה, היא המלכות, ובזכרינו את ציון, פירושו אנו זוכרים את צערו של ציון, של ספירת יסוד, על חוסר הזיווג שלו עם המלכות, כי באין זיווג, אינו יכול להשפיע שפע, וזה הוא צערו.

נמצא כי צערו של המשפיע גדול יותר, מחמת שאינו יכול להשפיע לנבראים, לכן אנו אומרים בזכרנו את ציון, כי המשפיע נבחן לזכר, לכן משתמש המזמור בפועל בזכרנו, שישראל הנמצאים בגלות, זוכרים את המשפיע להם כל טוב הנקרא, ציון.

מ"ה המרחק בין ארץ לשמים

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

מ"ה הוא המרחק בין ארץ לשמים, תמונה Karen Roe

מ"ה הוא המרחק בין ארץ לשמים, תמונה Karen Roe

דהנה שם ה' מבחינת הרחמים שבו, נקרא הוי"ה, ואלקים הוא שמו מבחינת דינים שבו, וכאשר מנסרים ומפרידים את שם אלקים משם הוי"ה, מפרידים למעשה את הדינים מהרחמים, שהדינים נבחנים כיורדים כלפי מטה, אל המלכות, והרחמים עולים ומסתלקים כלפי מעלה, כלומר עצם הסתלקות ועליית הרחמים מהכלת ואיזון כוחות הדין, גורמת באופן טבעי לירידת הדינים כלפי מטה, לארץ, למלכות.

והוא השורש הרוחני של המנהג הרווח בקרב קוסמים לנסר אישה לשניים. אותו מהלך מתרחש בעצם הימים הנוראים, כאשר 'מנסרים' את השנה, שהיא בחינת זמן ומקום, ובחינת צמצום ודינים, מאור אינסוף ברוך הוא, שהוא רחמים.

לכן נקראים ימי הניתוח וימי ההפרדה בשם 'ימים נוראים', כפי שאמר יעקב אבינו בחלום הסולם, "אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים", (בראשית כח יז). ו'נורא' מתייחס לעניין הרחמים, שרוצים להיות מושפעים כל הזמן בנבראים, ובשל היות הנבראים לא מתוקנים בקו אמצעי, שהוא רחמים, אין שווי צורה בין משפיע למקבל, ולא ניתן למשפיע להשפיע רחמים, שהוא איזון בין חסד לחכמה.

לכן אמר יעקב, מ"ה נורא המקום הזה, (כי מ"ה הוא שם הוי"ה במילוי אלפין שהוא: יוד, הא, ואו, הא, גימטריה מ"ה, או אד"ם) כי מהות הרצון האלוקי הוא להשפיע טוב לנבראים, ובשל היות הנבראים מחוסרי תיקון ראוי בקו אמצעי, כלומר אין בהם איזון של חסד וחכמה הנקרא רחמים, לא יכול המשפיע להשפיע, וזאת הרגשה נוראה למשפיע, כי במהותו הוא טוב והוא רוצה לתת, אך לא יכול מפני שנתינתו תגרום מוות למקבל, כי המקבל יקבל לטובת עצמו, ויסתגר בתוך עצמו, ובאותו רגע יתנתק מהנותן, וזאת אינה כוונת הבריאה. אלא להודיע אלוקותו לנבראיו, כלומר שעצם ההטבה האלוקית היא בקיום הקשר שבין הבורא לנברא. וקשר כזה יכול להתקיים רק בתנאי שיש שווי צורה בין משפיע למקבל, ככתוב מה הוא רחום, אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

נס המתקת המים, אלישע הנביא מרפא את מוצא המים ביריחו

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

מעין אלישע ביריחו

מעין אלישע ביריחו תמונה דרור אבי 

בספר מלכים ב' פרק ב' נתבקש אלישע, לאחר עליית אליהו הנביא, מורו, בסערה השמיימה, לרפא את מי העיר יריחו. וכך אומרים תושבי העיר לאלישע: "המים רעים והארץ משכלת", המים רעים והארץ משכלת אומר זהר חדש בראשית אות שעו) בשביל שהמים רעים, הארץ משכלת מבני אדם, כי כלים בשבילם. ואומר רשי" ומחמת המים, הארץ משכלת את יושביה לקברם.

מה עושה אלישע? מבקש מתושבי העיר, "קְחוּ-לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה, וְשִׂימוּ שָׁם, מֶלַח". הולך אל מוצא המים, משליך שם מלח ואומר: "כֹּה-אָמַר יְהוָה, רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה--לֹא-יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד, מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת. וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּדְבַר אֱלִישָׁע, אֲשֶׁר דִּבֵּר". (שמואל ב' ב' כב').

דברי זהר חדש בראשית

אומר זהר חדש בראשית אות שעה, כי יש מי תהום שהם מים מתוקים, המחיים אנשים, ויש מי גהנום ההורגים את שותיהם, ובניהם נמצא הרקיע והוא אשר מבדיל בין מים למים, כלומר בין מי תהום, שהם מים המחיים אנשים, הנמצאים מעל הרקיע, לבין מי גיהנום ההורגים את שותיהם, הנמצאים מתחת לרקיע.

וכותב זהר חדש בראשית אות שעו, על הפסוק יהי רקיע בתוך המים, בתוך ממש היינו באמצע המים. כי בהכנס הרקיע באמצע, מחזיר המים הרעים היוצאים מגהנום, למקומם. ולא יצא לעולם מאלו המים של גהנום, אלא כמלא לוג (מידה נפח של כ-6 בצים) בימי אלישע, ונאמר בהם המים רעים והארץ משכלת. כלומר בשביל שהמים רעים הארץ משכלת מבני אדם, כי כלים בשבילם (מפאת המים הרעים כלים בני אדם).

מהם מים ברוחניות?

מהם מי תהום ברוחניות, ומהם מי גהנום ברוחניות? מי תהום הם מים המחברים אדם לשורשו, כי תהום אותיות מהות, שכל רצונם הוא להשפיע, והם אשר מחיים את האדם, ואילו מי גהנום הם מים רעים, עליהם נאמר המים רעים והארץ משכלת, שכל ענין ר"ע הוא רצון עצמי, כלומר לקבל לעצמו בלבד, וזה ענף שממנו נמשך מוות בעולם, כמאמר הפסוק והארץ משכלת.

כיצד מרפא אלישע את המים? אלישע מבקש צלוחית עם מלח. מהו ענין צלוחית, ומהו ענין מלח? ובכן צלוחית הוא ענין צל, והנה אנו רואים בגשמיות כי אדם תחת שמש קופחת אינו יכול לנוח. לנוח אדם יכול רק כאשר הוא נמצא בצל, כי הצל מגונן ומסוכך עליו מפני השמש הקופחת. וזה ענף גשמי הנמשך משורש רוחני, ברוחניות, רק צל האמונה מגן על האדם מפני הדעותיו ומחשבותיו ותפיסותיו. וענין צלחית הוא אותיות צל חי, כי רק בצל האמונה יכול אדם לחיות ונקרא חי.

אלישע פועל ב' פעולות הפוכות בריפוי המים

כעת נשוב לאלישע, כדי לרפא את המים נדרש אלישע לב' פעולות הפוכות: ראשית, סור מרע, שנית, עשה טוב. באמצעות הצלוחית פועל אלישע סור מרע, כלומר לסור ממי הגהנום, שהוא ענין של קבלה לעצמו בלבד, ואילו המלח הוא ענין של עשה טוב, שנאמר על כל קרבנך תקריב מלח (ויקרא ב יג).

אומר האר"י הקדוש כי מלח הוא ג' הויות פשוטות, כלומר מלח גימטריה ע"ח (78, ר"ת ע'ץ ח'יים) ואילו גימטריה של הויה פשוטה היא כ"ו (26) ואילו ג' הויות 26*3 = 78 גימטריה מל"ח. וכמו שהשליך משה עץ אל המים, וימתקו המים, כן השליך אלישע מלח אל מוצא המים וימתקו, שהמתיק למים ע"י הברית מלח שהיא כנגד מוחא, שדרכו להתפתל ולהתפצל כעץ הדעת טוב ורע, וע"י הברית מלח קשר אלישע את המים הרעים אל האחד, כמאמר הזה"ק ומשום שתלת מחד נפקי, תלת בחד קיימא ( אדרא זוטא אות קטז).

כאשר משליך אלישע מלח על מוצא המים, הוא מרפא את המים הרעים באמצעות ג' הוויות, ובכך ממתק אותם לכלל מים חיים. וכך כותב המלבי"ם בפירושו על הכתוב: "ע''ד הרמז המים רומזים ללמודים זרים שהיה שם מינות ודעות זרות, כמ''ש פן תגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים וימותו (משנה אבות א יא)  שהוא מיתת הנפש, ומצד זה בא גם חולי המים ומיתת הגוף על ידה מדה במדה, ואלישע השליך מלח, שמרמז על דבר השכלי הקיים שהוא למודי התורה אשר ברית מלח שם לה וישלך אל מוצא הלמודים האלה שתהיה יסודתם בהררי קדש על התורה ואמונה ונרפאו המים".

כיצד משתקף סיפור אלישע הנביא ומיתוק המים בנפשינו פנימה?

לסיכום ניתן לומר כי יריחו היא עיר הירח שבנו. היא היבט של האנושות הכלואה במרחב הזמן והמקום, מבלי היכולת לפרוץ אותם. כאשר אדם מותנה ע"י חוקי הזמן והמקום, הוא באופן טבעי מתנתק ממקור החיים, שהוא אינסופי, ומתחיל להרוות את צמאונו מהמים הרעים, שהם דעות ומחשבות זרות, שאינן דעת תורה שהיא מעין חיים. כתוצאה מכך האדם מת, כלומר נופל למצב שהוא מקבל את דעת עצמו כנכון, כטוב כישר כנורמטיבי.

אומר ספר מלכים, המצב הזה שאדם שותה את דעת עצמו למוות, הוא מאמר הפסוק, "המים רעים והארץ משכלת", המחשבות והתפישות הן רעות, כלומר לטובת האדם עצמו, והארץ, כלומר רצונותיו משכלים, כלומר ממיתים אותו. באותה עת, נדרשים אנשי העיר, לזמן את אלישע, המרפא למים הרעים ע"י צלוחית מלח חדשה.

וכפי שאמרנו לעיל, הצלוחית היא סמל לצל חי, שהוא צל האמונה, כי רק בעזרת צל האמונה, יכול אדם לסוכך על  דעתו ומחשבתו, לומר לעצמו כי הוא מוגבל ולדבוק בברוך הוא. וענין צלחית חדשה, כי כל חידוש נמשך מספירת חכמה, והחכמה תחיה את בעליה. לכן אומר הכתוב, את המים הרעים, או המחשבות הרעות, ניתן לרפא א) סכיכה של המחשבות הרעות, ע"י צל האמונה הנבחן לצלוחית חדשה, כי זה שאדם מאמין הוא חידוש בעולמות, משום שהאדם נוטה לחשוב שהוא יודע הכל, ואמונה מטבעה סותרת את הידיעה, ומכסה עליה, כאילו אינה קיימת, לכן האמונה אצל האדם נבחנת לחידוש. ב) ע"י המלח שהוא ג' הוויות שהוא הקשר המשולש שיש לנו עם בורא עולם, שהוא בבחינת והחוט המשולש לא במהרה ינתק, עבר הוה עתיד.

כל טוב ברכה והצלחה במיתוק המים

 

מדוע נקראים הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים בשם ימים נוראים?

בס"ד

שלום וברכה לכולם,

בכל ראש השנה, מפרידים, ומנסרים את השנה היא הזמן, והמקום מאינסוף ברוך הוא, שהוא שלם, לכן נקראים הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים בשם ימים נוראים

בכל ראש השנה, מפרידים, ומנסרים את השנה, היא הזמן והמקום, מאינסוף ברוך הוא, שהוא השלם המוחלט. הפרדה זו מאינסוף ברוך הוא נחשבת לנוראה, לכן נקראים הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים בשם ימים נוראים. תמונה fdecomite

מדוע נקראים הימים הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים בשם ימים נוראים, מה נורא כל כך בהם? ויש לומר כי בכל שנה בראש השנה, 'מנסרים ומפרידים' את השנה, כלומר את שנים עשר החודשים מהאינסוף, והנסירה הזו, או ההפרדה הזו היא נוראה, מדוע? כי בראש השנה חוגגים את לידת הזמן, שהיא השנה, וזה "נורא" לנסר ולהפריד את  הזמן הגשמי מאינסוף ברוך הוא. כמאמר יעקב אבינו בחלומו על הסולם, "מה נורא המקום הזה, אין כי אם בית האלהים וזה שער השמים" (בראשית כח, יז).

לכן נקראים ימים אלו בשם ימים נוראים, כי זה "נורא" להפריד את הזמן מהאינסוף, כי האינסוף הוא רחמים, והזמן פירושו דין, והניתוח הזה כואב. אז למה להפריד? כי ההפרדה יוצרת חלל פנוי, כמעין נישה, שבה ניתן לנשמות (אנחנו) לתקן את מה שקלקלנו.

אז התיקון שלנו הוא רק בימים הנוראים? התיקון שלנו הוא כל הזמן, עצם העובדה שאנו מגושמים בגוף וחיים בעולם הזה, מעיד על כך שאנו צריכים לתקן. רק להיות כל שנה בחינת "נישה" אותיות שינה, בה נדמה לנו שאלהים ישן, כי הוא נסתר לפי הבנתנו, נותן לנו מקום לפעול ולתקן.

בכל ראש השנה, אנו חוזרים למצב של טרום ראשית, כלומר טרם-זמן, או אינסוף, ובכל ראש השנה, אנו נמצא את אותו תהליך חוזר ונשנה. מנסרים וחותכים ומפרידים את ה'זמן', או 'השנה' מאינסוף ב"ה. שיאו של התהליך הוא במוצאי יום הכיפורים, בתפילת נעילה, בו נועלים (מלשון מנעלים לרגלים, כי הרגלים הם סוף הגוף) את השנה החדשה שזה עתה נולדה ברחמים גמורים.

שנה טובה ומתוקה

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵך

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

מבעד לצמתך, מעבר לתחומי הזמן והמקום

הנך יפה מבעד לצמתך,  הנך יפה מעבר לתחומי הזמן והמקום, תמונה Sarah Cady

מהי כוונת הפסוק "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵך",

ויש לומר כי הרעייה, היא הנשמה, היא בת זוגו של האדם. הנך יפה מבעד לצמתך, לומר הנשמה היא יפה מבעד, מעבר, לצמצם עדשת הזמן המקום ומגבלות הגוף, שכל ענין צמצום חל על זמן ומקום וגוף, אבל בנשמה לא יש צמצום כלל וכלל להיותה שייכת למרחב אינסוף.

שתמיד נזכה לראות את הנשמה פועלת מבעד לתחומי הזמן והמקום והתניות הנבראים