אודות א.קליין

אתי קליין היא בעלת תואר בוגר בחוגים למדעי המדינה והסטוריה כללית, מלמדת עברית לתלמידים מרחבי העולם וכותבת מאמרים בנושא פנימיות התורה.

זהר פרשת וארא, מאמר ויהיו לדם

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה-יָדְךָ עַל-מֵימֵי מִצְרַיִם עַל-נַהֲרֹתָם עַל-יְאֹרֵיהֶם וְעַל-אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל-מִקְוֵה מֵימֵיהֶם--וְיִהְיוּ-דָם; וְהָיָה דָם בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים". (שמות ז', י"ט) תמונה Tom Wachtel

מכת דם היתה המכה הראשונה בה לקו המצרים במצרים. מה משמעות הדם בנפש האדם פנימה, איזו ספירה מיוחסת אליו, מדוע נהפך היאור לדם כלפי המצרים, ולבני ישראל היה מקור מים, ומדוע מכרו בני ישראל למצרים את המים בכסף? כל זאת ועוד במאמר זהר לפרשת וארא.

הזהר אות קכח) ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם וגו'. אמר רבי יהודה, האי קרא אית לאסתכלא ביה, והיך יכיל למהך לכל הני אתרי. ותו, דהא כתיב וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור. את היאור כתיב, ואת אמרת על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם.

באור הסולם אות קכח) ויאמר וגו' ונטה ידך על מימי מצרים וגו': אמר ר' יהודה במקרא זה יש להסתכל בו. וכי איך היה יכול ללכת לכל אלו המקומות דהיינו לכל מימי מצרים וכל מקוה מימיהם, שבכל ארץ מצרים. ועוד, הרי כתוב, וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור. את היאור כתוב, ואתה אומר, על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם.

הרחבת הדברים: כאשר מדבר רבי יהודה, על פי רב הדברים הנאמרים יהיו קשורים בספירת מלכות שהיא הספירה המיוחסת לו, כי כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם, אחד רשע, אחד תם, וזה שאינו יודע לשאול. חכם כנגד ספירת חכמה, רשע כנגד ספירת בינה שדינים מתערין מיניה, תם כנגד ספירת תפארת, וזה שאינו יודע לשאול, הוא כנגד ספירת מלכות, שאין בה שאלה ואין בה ידיעה, והיא בחינת ולית לה מגרמיה כלום, אלא מה דיהיב ליה בעלה, הוא ז"א. והם כנגד ד' בני לאה, ראובן בחכמה, שמעון בבינה, לוי בתפארת ויהודה במלכות, עליה כתוב ויהודה לעולם תשב.
כאן שואל רבי יהודה, כיצד יכול היה אהרון ללכת אל כל המקומות שהוזכרו בפסוק, עַל-מֵימֵי מִצְרַיִם עַל-נַהֲרֹתָם עַל-יְאֹרֵיהֶם וְעַל-אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל-מִקְוֵה מֵימֵיהֶם, שהוא לשון רבים כאשר בפסוק כה' אומר הכתוב,  שִׁבְעַת יָמִים, אַחֲרֵי הַכּוֹת-יְהוָה, אֶת-הַיְאֹר, כי את היאור הוא לשון יחיד, היאך ייתכן?

הזהר אות קכט) אלא, מימי מצרים נילוס הוה. ומתמן אתמליין כל אינון שאר אגמין ויאורין ומבועין וכל מימין דילהון. ועל דא, אהרן לא נטה למחאה אלא לנילוס בלחודוי. ותא חזי דהכי הוא, דכתיב ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור.

באור הסולם אות קכט) אלא מימי מצרים וכו': ומשיב, אלא מימי מצרים הוא נילוס, ומשם נתמלא כל שאר האגמים והיאורים והעינות וכל מימות שלהם. ועל כן, אהרן לא נטה ידו להכות אלא לנילוס בלבד. ובוא וראה שכן הוא, שכתוב, ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור. הרי שהיאור כולל כל מימי מצרים.

הרחבת הדברים: אלא אומר רבי יהודה, מקור מימי מצרים הוא הנילוס, ומשם, כלומר מן הנילוס נתמלא כל שאר האגמים, והיאורים, והעיינות וכל המימות שלהם. ועל כן כשאר נטה אהרון את ידו, הכה אל הנילוס בלבד, ומביא ראיה מן הכתוב, כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת, מִמֵּימֵי הַיְאֹר (פס' כד), משמע היאור, הוא הנילוס, כולל את כל מימי מצרים. כלומר כאשר נטה אהרון את המטה והכה את הנילוס, הכה את השורש, וממנו הושפעו כל הענפים, המושקים ממנו.

הזהר אות קל) אמר רבי אבא, תא חזי, מיין תתאין מתפרשאן לכמה סטרין, ומיין עלאין מתכנשי בבי כנישו מיא, דכתיב, ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. וכתיב ולמקוה המים קרא ימים. האי קרא אוקמוה. ותא חזי, רקיעא דאית ביה שמשא וסיהרא כוכבייא ומזלי, דא איהו בי כנישות מיא רבא, דהוא נטיל כל מיין, ואשקי לארעא, דהיא עלמא תתאה, כיון דנטל מיא בדר לון, ופליג לון לכל עיבר, ומתמן אתשקיין כלא.

באור הסולם אות קל) אמר ר' אבא וכו': אר"א בוא וראה, מים תחתונים מתפשטים לכמה צדדים, דהיינו לימין ולשמאל, ומים עליונים מתקבצים בבית קבוץ המים, שהוא יסוד דז"א, שכתוב ויאמר אלקים יקוו המים אל מקום אחד. וכתוב ולמקוה המים קרא ימים, מקרא זה בארוהו. ובוא וראה, רקיע ההוא, שיש בו שמש ולבנה כוכבים ומזלות, שהוא יסוד דז"א, הכולל בתוכו כל האורות דז"א, זהו בית קבוץ המים, שהוא מקבל כל המים דהיינו כל האורות, ומשקה לארץ, שהיא עולם התחתון, דהיינו המלכות. כיון שהארץ מקבלת מים היא מפזרת אותם ומחלקת אותם לכל צד, ומשם ישוקו הכל.

הרחבת הדברים: כאשר מדבר רבי אבא, הוא מדבר בשם ספירת החכמה, וכל דבריו יהיו בחכמה. כאן מדבר רבי אבא על התפשטות המים, כדרך משל על התפשטות אור החכמה, ואומר מים תחתונים, כלומר אורות המתפשטים בכלים דקבלה, מאירים לכמה צדדים, דהיינו לימין ולשמאל, לימין בחינת חסד, ולשמאל, בחינת דין. ןמים עליונים, הם בחינת אורות זכים, מתקבצים בבית קיבוץ המים, שהוא יסוד דזעיר אנפין, שכתוב ויקוו המים אל מקום אחד, כי ספירת יסוד, מקבצת אליה את הארת כל הספירות שקדמו אליה, לכן קורא הכתוב בבראשית למקוה המים, קרא ימים, כלומר למקוה המים, שהוא בחינת ספירת יסוד, קורא ימים, היות שהוא מקבץ אליו את כל הארות הספירות שקדמו לו, וכל הארה מכונה בשם יום, ומקבץ אורות הספירות, לשון רבים, מכונה בשם ימים. כלומר כאן מכונה ספירת יסוד, גם בשם מקוה, וגם בשם ימים, של מקוה ניתן לספירת יסוד על שם פעולת ההקוות הנקבצת בה, ושם ימים ניתן לה, על שם השפעת הארותיה, לספירת מלכות.

הזהר אות קלא) ובזמנא דדינא שריא, עלמא תתאה לא ינקא מן ההוא רקיעא, וינקא מסטר שמאלא, וכדין אקרי חרב לה' מלאה דם. ווי לאינון דינקין כדין מינה, ואתשקיין מינה, דבההוא זמנא ימא ינקא מתרין סטרין, הוה אתפלג לתרין חולקין, חוור וסומק. וכדין שדי ליאורא חולקא דמצרים, ואלקי לעילא ואלקי לתתא. ועל דא שתאן ישראל מיא. ומצראי דמא.

באור הסולם אות קלא) ובזמנא דדינא שריא וכו': ובזמן שהדין שורה, עולם התחתון, שהיא מלכות, אינו יונק מן הרקיע ההוא, ויונק מצד שמאל שאינו נכלל בימין, ואז נקרא המלכות, חרב לה' מלאה דם. ווי לאותם שיונקים אז ממנה ונשקים ממנה. כי בזמן ההוא הים, שהוא המלכות, היה יונק משני צדדים, מיסוד דז"א, ומצד השמאל, ועל כן נחלק לשני חלקים, לבן מצד היסוד, ואדום מצד השמאל, ואז זורק אל היאור חלקם של המצרים, דהיינו האדום, ומכה בשרשם למעלה, ומכה למטה, ועל כן שותים ישראל מים להיתם דבוקים ביסוד דז"א שהוא חלק הלבן שבמלכות, והמצרים שותים דם. שהוא חלק האדום שבמלכות.

הרחבת הדברים: ובזמן שהדין שורה, כלומר המלכות אינה בזיווג עם ספירת יסוד, שהוא ז"א בעלה, שאמון על השפעת האורות אליה בסוד קו אמצעי שהוא בחינת רחמים, אינה יונקת מן הרקיע ההוא שהוא ז"א, ואז יונק הדין ההוא מצד השמאל, שאינו נכלל בימין, ואז נקרא המלכות בשם "חרב לה' מלאה דם" (ישעיהו לד, ו), ווי לאותם שיונקים ממנה ונשקים ממנה, כי כל מי שיונק מקו שמאל בלבד, אין בו השפעת רחמים, וכל מי שיונק ונשקה מקו שמאל בלבד, מוות היא בחינתו.

כאן מבהיר רבי אבא ב' המצבים שיכולים להיות לים, הוא הנילוס, או היאור, שהוא המלכות: במצב הא' כאשר הנילוס, או היאור, או המלכות, יונק מיסוד דז"א, היה יונק לבן, שהוא רחמים מצד היסוד, ועל כן היו ישראל שותים מים, להיותם דבוקים, ביסוד דז"א שהוא חלק הלובן שבמלכות. במצב ב', כאשר הנילוס, או היאור, או המלכות, יונק מחרב לה' מלאה דם, שהוא מצד שמאל, אז נזרק אל היאור, חלקם של המצרים, הוא האדום, ומכה למטה, והמצרים שותים דם, שהוא החלק האדום שבמלכות.

הזהר אות קלב) אי תימא בגין גיעולא הוה ולא יתיר. תא חזי, שתאן דמא ועאל למעייהו, ואסתלק ובקע, עד דהוו מזבנין לון ישראל מיא בממונא, וכדין שתאן מיא בגיני כך שירותא לאלקאה לון הוה דמא.

באור הסולם אות קלב) אי תימא בגין וכו': אם תאמר, שמכת הדם היתה משום מיאוס בלבד, בוא וראה, שתו הדם ובא במעיהם ובקע ועלה. עד שישראל היו מוכרים להם מים בכסף, ואז שתו מים. משום זה, הראשונה להכות אותם היתה דם.

הרחבת הדברים: אם תאמר כי מכת הדם היתה משום מיאוס, בלבד, כלומר, כדי לגרום גועל ע"י ראית הדם בלבד, הרי שלא כך הוא, אלא בוא וראה, כי שתו המצרים את הדם, כלומר קבלו את הדם, אל תוך כלי קבלה שלהם, אל תוך מעיהם, ובקע ועלה מהם, מפני שלא היה יכול להספג, כי יגרום להם מוות. עד שישראל, עד שבחינת ישראל שבאדם, המכונים ישר-אל, בהיותם דבוקים בבורא, ברצון להשפיע שהוא טוב היו מוכרים להם מים, שאין מים אלא תורה, בכסף, שהוא ההפרש בין מצוי לרצוי.

הסבר : כי המצוי במצרים הוא הדם, הוא הרצון לקבל לעצמו בלבד, והרצוי במצרים הוא המים, שהוא בחינת רצון להשפיע נ"ר לאלקים ואדם, והנה נמצא כי גימטריה של המילה מצוי 146, וגימטריה של המילה רצוי הוא 306, וההפרש בין 306 ל-146 הוא 160 שהוא גימטריה של המילה כסף. כלומר ההפרש בין המצוי, שהוא הדם, שהוא הרצון לקבל לעצמו בלבד, לבין הרצוי, שהוא המים, שהוא בחינת תורה, שהוא לעשות נ"ר לאלקים ואדם, הוא הכסף, כלומר שיעור המרחק, שבין רצון לקבל, לרצון להשפיע.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

זהר פרשת וארא, מאמר ולא שמעו אל משה מקצר רוח

 ולא שמעו, אל-משה, מקוצר רוח, ומעבודה קשה. תמונה Toni Martínez

ולא שמעו, אל-משה, מקוצר רוח, ומעבודה קשה. שמות ו' פרשת וארא, תמונה Toni Martínez

בפרשת וארא פונה ומדבר משה אל בני ישראל, ומבשר להם על הגאולה הקרבה ובאה, אך אין שומע, ומספרת התורה וזו לשונה, "וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ" (שמות ו'). מסביר הזהר הקדוש פרשת וארא אות סה, את הפסוק וזו לשונו:

סה) וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח. מאי מקוצר רוח. א"ר יהודה, דלא הוו נפישי, ולא הוו לקיטי רוחא. א"ר שמעון, מקוצר רוח: דעד לא נפק יובלא, למיהב לון נפישו. ורוח בתראה, עד לא שלטא למעבד נימוסי, וכדין הוה עאקו דרוחא. ומאן איהו. רוח בתראה דקאמרן.

פירוש הסולם

סה) וידבר משה וגו' מקוצר רוח וגו': שואל מהו מקוצר רוח. אמר ר' יהודה, שלא היו נחים מעבודתם ולא היו אוספים לתוכם רוח מספיק. א"ר שמעון, מקוצר רוח, פירושו, שעוד לא יצא היובל, שהוא בינה, לתת להם מנוחה וחירות, ורוח האחרון, שהוא המלכות, עוד לא משלה בעולם, להנהיג חוקים ישרים בעולם, וע"כ היה קוצר רוח, ואיזה רוח הוא, הוא רוח האחרון שאמרנו, שהוא המלכות, שהיתה קצרה ידה מהושיע לישראל. שז"ס מקוצר רוח.

הרחבת הדברים

רבי יהודה אומר שלא היו נחים מעבודתם, כלומר היו נמצאים בקו שמאל תדיר, בקבלת החכמה, ולא היו אוספים לתוכם רוח מספיק, הכוונה שהיא שלא עסקו במעשים טובים שהם בחינת חסד, ואמונה שהיא סוד נחת רוח. ובהיות הרוח קצרה, להיותה משועבדת לקו שמאל, לא יכלו לשמוע אל משה שהוא בחינת קו אמצעי, היות ואין ממשק בין קו שמאל לקו אמצעי.

רבי שמעון מסביר את מאמר התורה בהרחבה יתרה ואומר, כי עוד לא יצא היובל שהוא בינה, לתת להם מנוחה וחירות, כי מוחין דג"ר מכונים חירות, ומטרם שנתנה תורה לישראל, לא היו מתוקנים ביובל שהוא בינה, שהוא בחינת חפץ חסד ורצון להשפיע, והוא חירות ממלאך המוות, המכונה בשם רצון לקבל לעצמו בלבד.

ורוח אחרון שהוא המלכות (הא תתאה משם הוי"ה) עוד לא משלה בעולם, כלומר המלכות שהיא בחינת דין עוד לא עלתה לבינה להיות מתוקנת בה בסוד ג' קווין, שהוא בחינת רחמים, ולא יכלה להנהיג חוקים ישרים, כי כל יושר הוא התכללות של ג' קווין, והיות שלא יצא יובל שהוא בינה, בסוד ונהר יוצא מעדן, ועוד לא נתקנו מוחין דחירות המוכנים ג"ר, לא היה מי שישפיע תיקון של ג' קווין למלכות, ולכן היה קוצר רוח. כי באריכות הרוח מושפעים המוחין דג"ר למלכות, הנבחנים לקומה שלמה וליושר, בהיותה מתוקנת בקו אמצעי, ולעומת זאת בקוצר רוח אנו מוצאים ב' מצבים: א) קומה קצרה בחסרון הג"ר, ב) חסר תיקון שיקבל את היושר, ונמצא שהמלכות היא בעקמומיות, ברצון לקבל שאינו מתוקן, ואינה ישרה, לכן אינה יכולה עדיין להשפיע נחת רוח, ולהנהיג חוקים ישרים בעולם, שהוא סוד עולם מתוקן, ולכן קצרה ידה מלהושיע את ישראל, כי ידה השמאלית של המלכות אינה מתקונת בעל מנת להשפיע, ולכן נבחנת שהיא קצרה.

שנוכל בעזרת השי"ת להאריך רוח ולהשפיע נ"ר לאלקים ואדם

מהו שאמר משה כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי

בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי

בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי

כאשר מבקש הקב"ה ממשה להוציא את ישראל ממצרים, חושב משה כי עם ישראל לא יאמין לו, ואומר,  "וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי:  כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה". על טענה זו שטוען משה, נותן לו הברוך הוא, ג' אותות, שיעשה לנגד ישראל כדי שיאמינו לו. אך גם עתה, לאחר שמראה ה' למשה את האותות, משה, מעלה טיעון חדש, "בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ:  כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי".

מה פירוש הביטוי כבד פה ולשון אנכי? הפשטנים מסבירים כי הדבור של משה רבינו היה מגומגם, ומשום כך לא יוכל עם ישראל להבין אותו, לכן פסל משה את עצמו מראש, והחליט כי אינו יכול להיות שליח, כי כדי לבצע את השליחות צריך השליח (משה) להיות בקשר של דיבור עם בני ישראל, וכאשר השליח הוא מגמגם, נפגם הקשר, ומראש בטלה השליחות.

אך על דרך הסוד פירוש הפסוק הוא הפוך לחלוטין. כי מילת כב"ד היא גימטריה כ"ו, שהיא גימטריה של שם הוי"ה פשוט, והוא שאמר משה כי כבד פה וכבד לשון אנכי, כי פי ולשוני מדברים בהוויות, והעם מדבר בלשון אלקים. ויש להבין זאת. כאשר משה מדבר בהוויות, היא לשון של השפעה, וכאשר העם מדבר בשם אלקים, הוא לשון של קבלה, וזו היתה טענת משה, כי לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם, גם מאז דברך אל עבדך, כלומר משה אינו איש דברים, אינו יודע לדבר בלשון שתהיה מקובלת ומעוגלת לאוזן בני ישראל, הוא מדבר בהוויות, בחינת קו אמצעי, דיבורו הוא ישר בסוג ג' קווין, דיבור של משפיע, אבל כדי להשמיע דברים לאוזני בנ"י, צריך להשמיע מילים שיתקבלו על אוזנם וליבם, ולזאת משה אינו מסוגל, הוא אינו יכול לעגל פינות, משום היותו איש ישר.

על כך משיב לו הברוך הוא, מי שם פה לאדם, ויש לקרוא את הפסוק כהגדה, ולא כשאלה. כי מילת מי סובבת על ספירת בינה, ומילה פ"ה, עם הכולל שהוא אחד, היא גימטריה אלקי"ם, כלומר בינה שחזרה להיות חכמה תגרום לך לדבר גם בשם אלקים, כדי שבני ישראל יבינו אותך.

ואכן משה הפך להיות דַּבָּר, כלומר המנהיג המדבר אל בני ישראל, וחומש דברים, הוא משנה תורה, פותח בפסוק, אלה הדברים, אשר דיבר משה אל-כל-ישראל, בעבר, הירדן:  במדבר בערבה מול סוף בין-פארן ובין-תופל, ולבן וחצרות--ודי זהב.

שבת שלום לכל בית ישראל

....

תמונה, דוויד ריבס

מהו שורשן הרוחני של המילים, "למלכה אין כתר", שכתבה לאה גולדברג בשיר מכורה שלי

מהו השורש הרוחני למילים שכתבה לאה גולדברג למלכה אין כתר, תמונה Zachi Evenor

מהו השורש הרוחני למילים שכתבה לאה גולדברג למלכה אין כתר, תמונה Zachi Evenor

כותבת לאה גולדברג בשירה, "מכורה שלי", את המילים, "למלך אין בית, למלכה אין כתר", מהו השורש הרוחני למילים "למלכה אין כתר", ובשל מה היא אביונה ומרה?

נקרא את השיר

מכורה שלי, ארץ נוי אביונה -
למלכה אין בית, למלך אין כתר.
ושבעה ימים אביב בשנה
וסגריר וגשמים כל היתר.

אך שבעה ימים הורדים פורחים,
ושבעה ימים הטללים זורחים,
ושבעה ימים חלונות פתוחים,
וכל קבצנייך עומדים ברחוב
ונושאים חיוורונם אל האור הטוב,
וכל קבצנייך שמחים.

מכורה שלי, ארץ נוי אביונה,
למלכה אין בית למלך אין כתר.
רק שבעה ימים חגים בשנה
ועמל ורעב כל היתר.

אך שבעה ימים הנרות ברוכים
ושבעה ימים שולחנות ערוכים,
ושבעה ימים הלבבות פתוחים,
וכל קבצנייך עומדים בתפילה,
ובנייך בנותייך חתן כלה,
וכל קבצנייך אחים.

עלובה שלי, אביונה ומרה,
למלך אין בית, למלכה אין כתר -
רק אחת בעולם את שבחך אמרה
וגנותך חרפתך כל היתר.

ועל כן אלך לכל רחוב ופינה,
לכל שוק וחצר וסמטה וגינה,
מחורבן חומתייך כל אבן קטנה -
אלקט ואשמור למזכרת.

ומעיר לעיר, ממדינה למדינה
אנודה עם שיר ותיבת נגינה
לתנות דלותך הזוהרת.

במאמר (צ"ג) המובא בספר שמעתי כרך א', בהוצאת אור ברוך שלום, מהו שהס"א נקראת, מלכותא בלי תגא (מלכה ללא כתר) של בעל הסולם, שכתב, בנו, רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצ"ל, מוסבר הענין וזה לשונו :

הנה תגא פירושו כתר. וכתר הוא סוד מאציל ושורש. והקדושה היא מחוברת עם השורש. כלומר, שקדושה נקראת, שהיא בהשתוות הצורה עם השורש שלה.

שפירושו, כמו שהשורש שלנו, היינו הבורא, רצונו הוא רק להשפיע, כמ"ש "רצונו להטיב לנבראים", כמו כן הקדושה היא אך להשפיע להבורא. מה שאינו כן הס"א, כל כוונותיה היא רק לקבל לעצמה. לכן אינה דבוקה עם השורש, שהוא סוד הכתר. לכן נקראת הס"א שאין לה תגא, היינו שאין לה כתר, משום שהיא נפרדת מהכתר.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל "כל המוסיף הרי זה גורע". (סנהדרין כ"ט). היינו שמוסיף על חשבון, הרי זה גורע. וזה לשונו: "ואף כאן כך במה שבפנים כתוב, ואת המשכן תעשה עשר יריעות, במה שמבחוץ כתוב, עשתי עשרה יריעות, מוסיף אותיות, דהיינו שמוסיף ע' על שתי עשרה, וגורע מחשבון, שנגרע א' מחשבון שתי עשרה, מחמת הוספת ע' על שתי עשרה". עד כאן לשונו. (זהר פקודי אות רמ"ט).

ידוע, שענין חשבון נוהג רק במלכות, שהיא עושה את חשבון של גובה הקומה של המדרגה (ע"י האור חוזר שבה). וידוע שמלכות נקראת "הרצון לקבל לעצמו". ובזמן שהיא מבטלת את הרצון לקבל שלה להשורש, שהיא אינה רוצה לקבל, רק להשפיע להשורש, כדוגמת השורש, שהוא רצון להשפיע, נמצא שמלכות הנקראת"אני", נעשית לבחינת "אין" ב- א'. שרק אז היא ממשכת ומקבלת את אור הכתר לבנין פרצופה, ונעשית בסוד י"ב פרצופי דקדושה.

מה שאם כן בזמן שהיא רוצה לקבל לעצמה, אז נעשה עין רע. זאת אומרת, במקום שהיה מקודם צירוף אין, היינו בחינת ביטול להשורש, שהוא כתר, נעשית בחינת עיין (שפירושו בחינת ראיה וידיעה בתוך הדעת). שזה נקרא "מוסיף", היינו שרוצה להוסיף על האמונה בחינת ידיעה ולעבוד בתוך הדעת. היינו שאומרת, שיותר כדאי לעבוד בתוך הדעת, אז הרצון לקבל לא יתנגד על העבודה.

וזה גורם גריעו, היות שנפרדו מהכתר, הנקרא רצון להשפיע, שזהו השורש. שאין כבר ענין של השתוות הצורה עם השורש, הנקרא כתר. ומטעם זה נקראת הס"א "מלכותא בלי תגא". כלומר, שהס"א, המלכות שלה, אין לה דביקות עם הכתר. לכן אין להם רק י"א פרצופים, בלי פרצוף כתר.

וזה הפירוש מה שאמרו חז"ל: "תשע ותשעים מתו מעין הרע". שהכוונה היא, מטעם שאין להם בחינת כתר, כלומר שבחינת המלכות שבהם, שהיא הרצון לקבל, לא רוצה להתבטל להשורש, הנקרא כתר. זאת אומרת, שהם לא רוצים לעשות מה-אני, הנקרא רצון לקבל, שיהיה בחינת אין, שהיא ביטול הרצון לקבל, אלא שהם רוצים להוסיף. וזה נקרא עיין רע. היינו שבמקום שצריך להיות אין עם א', הם מכניסים עיין רע. לכן הם נופלים ממדרגתם, מטעם חסר דביקות להשורש.

וזה פירוש מה שאמרו חז"ל: "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". וזה הוא מטעם שעושה ב' רשויות.

מה שאין כן כשהוא בבחינת אין, והוא מבטל את עצמו להשורש, היינו שכל כוונתו הוא רק להשפיע, דוגמת השורש, נמצא שאין כאן רק רשות אחד, היינו רשותו של הקב"ה. וכל מה שהוא מקבל בעולם, הוא רק בכדי להשפיע לה'. וזה פירוש מה שאמר: "כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי, ואני לשמש את קוני", לכן אני מוכרח לקבל כל המדרגות שישנו בעולם, מטעם כדי שאוכל להשפיע הכל לה', הנקרא "לשמש את קוני".

למטיבי לכת בנתיב האמונה מובאים באוריו מאירי העינים של הרבי אברהם מרדכי גוטליב שליט"א בכל ד' כרכי שמעתי.

ולמי שזוכר את הלחן לשיר מכורה שלי, הנה הוא

כל טוב הצלחה וברכה וחנוכה טוב

מהי ברית מלח ומדוע נתנה לנו

ברית מלח על שום מה

ברית מלח על שום מה

מהי ברית מלח ומדוע נתנה לנו? שנאמר על כל קרבנך תקריב מלח. דע כי מלח הוא ג' הויות, וכל מה שיש בו בחינת ג' קווים מובטח לו שעומד ומתקיים. בסוד תלת בחד קיימא. והנה מלח גימטריה ג' הויות. כדי להסביר את מהות הדברים, נתבונן תחילה בשם הויה פשוט. שם הויה פשוט נכתב י-ה-ו-ה, ובגימטריה עולה כ"ו הוא 26. מילת מלח עולה בגימטריה 78 או ג' הויות פשוטות. כלומר לערך המילה מלח יש אותו ערך כמו לג' הויות פשוטות.

כעת כאשר דורש הכתוב, על כל קרבנך תקריב מלח, על מה סובבת כוונתו, איזו איכות יש למלח, שהיא יכולה לקרב כל מהות נברא אל בורא עולם? נחזור לשם הויה פשוט שהוא מקור כל התורה וההוראה בעולם. ובכן שם הויה פשוט הוא בן ד' אותיות והוא נכתב י-ה-ו-ה, כאשר ג' האותיות הראשונות של שם הויה הוא יה"ו, והאות הרביעית והאחרונה בו היא אות ה'.

אותיות יה"ו משם הויה אנו מיחסים לבורא, ואות ה' אחרונה משם הויה אנו מיחסים לנבראים, שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, כלומר בה' בראם, באות ה' אחרונה של שם הויה ברא הקב"ה את הנשמות.

להיות הבורא טוב ומיטיב, ולהיות הנברא מקבל ההטבה, נמצא שהבורא והנבראים נמצאים בהופכיות הצורה, כלומר הבורא הוא נתינה, והנברא הוא קבלה. איכות זו של קבלה מפרידה את הנברא מן הבורא. לזאת, כלומר להפרדה הזאת שבין הנברא לבורא, באה התורה ואומרת יש רפואה, והיא, כאשר רוצה הנברא להתקרב לבורא יעשה זאת באמצעות האיכות שיש במלח.

במלח, יש אותה איכות מאחדת שיש בבורא, והוא יסוד קיום העולם, כלומר מילת מלח שקולה כנגד ג' הויות, שהיא האיכות המחברת והמאחדת, כנגד אותיות יה"ו משם הויה, לכן על כל קרבנך תקריב מלח. כלומר, בכל פעם שאנו רוצים להתקרב אל הבורא, עלינו לקרב את אות ה' אחרונה של שם הויה, שהיא סמל של הנברא של הרצון לקבל, אל אותיות יה"ו, שהוא הכח המאחד והמצרף שבבריאה, וכאשר נקרב את אות ה' אחרונה משם הויה אל אותיות יה"ו, נוכל ליחד את שם הוי"ה, וזה סוד הברית מלח שנתנה לנו.

כל טוב הצלחה וברכה

מדוע מזהה רש"י את חצצון תמר עם עין גדי

מפל דוד שמורת הטבע עין גדי, תמונה ויקיפדיה

מפל דוד שמורת הטבע עין גדי, תמונה ויקיפדיה

בפרשת לך לך, כאשר מתוארת מלחמת ארבעה מלכים את החמישה, נכתב: "וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר:" ומפרש רש"י, בחצצן תמר, הוא עין גדי, מקרא מלא, "וַיָּבֹאוּ, וַיַּגִּידוּ לִיהוֹשָׁפָט לֵאמֹר, בָּא עָלֶיךָ הָמוֹן רָב מֵעֵבֶר לַיָּם, מֵאֲרָם; וְהִנָּם בְּחַצְצוֹן תָּמָר, הִיא עֵין גֶּדִי". (דברי הימים ב', פרק כ' פסוק ב') מה משמעות השם חצצון תמר בנפש האדם פנימה, מה משמעות עין גדי בנפש האדם פנימה, ומדוע הופכת חצצון תמר להיות עין גדי?

כדי להבין זאת נתבונן במילה חצצון. המילה חצצון היא נוטריקון חוצץ און, כאשר חוצץ, הוא לשון מחיצה וחציצה, ואון הוא כוח, ככתוב "הִנֵּה נָא כֹחוֹ בְמָתְנָיו וְאֹנוֹ בִּשְׁרִירֵי בִטְנוֹ." (איוב מ טז), כלומר לפי איוב, הכח או האון הוא בבטן שהיא אמצע גופו של אדם. מהו אם כן חצצון בנפש האדם פנימה? כאשר אדם מבין שכוחו מוגבל ומתוחם, זה נקרא חצצון. זו תחושת הנברא, כוחו מוגבל ומתוחם היות שהוא הוטבע בטבע של אהבה עצמית. תחושת האהבה העצמית ממררת לו את חייו ומרחקת אותו מכל דבר טוב, שכן מטבע הטוב להיטיב, והוא שרוי בהופכיות הצורה של הטוב, שכן הוא רוצה הכל לטובת עצמו.

בצומת הדרכים הזאת, שבין תחושת מוגבלות הנברא, לבין הרגשת המרירות שיש לו בעקבות מוגבלתו והופכיות הצורה של הטוב, פוגשת אותו תפילה. תפילה היא חוש טבעי של הנברא להתקשר עם הבורא, שהוא טוב ומיטיב. ברגע שאנו מתקשרים עם הטוב, שהוא אינו מוגבל כלל, אנו מיד מרגישים טוב, כי התחברנו לטוב באמצעות התפילה, ומשום כך, תמה בנו הרגשת המר, כלומר תמ-מר, ואנו מרגישים טעם של מתוק כי אנו בקשר עם השורש הוא טוב ומיטיב, וזו משמעות השם חצצון תמר בנפש האדם פנימה.

כעת, מהי משמעות השם עין עדי בנפש האדם פנימה, עין היא גימטריה 130, שהיא י' פעמים אהבה, או י' פעמים אחד. גדי הוא גימטריה טוב. ועין גדי הוא בפשטות הוא לראות את הטוב. כאשר אדם אוהב, כאשר הוא רואה בכל את אחדותו של בורא שהוא טוב ומיטיב, הוא מונח למעשה בעין גדי. והוא שמזהה רש"י את חצצון תמר עם עין גדי, כי לאחר שאדם חוצה את כוחו, מודה במוגבלותו, ומתקשר לאלופו של עולם באמצעות תפילה, הוא מרגיש שתמה מרירותו, ובאמצעות קשר התפילה הוא בא לכלל מדרגה הנקראת בשם עין גדי, שהיא עין שרואה טוב. וזה סוד הפסוק, "דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי" (שיר השירים א יד).

 כל טוב הצלחה וברכה בראיית הטוב