בס"ד
שלום וברכה לכל בית ישראל,
" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה-יָדְךָ עַל-מֵימֵי מִצְרַיִם עַל-נַהֲרֹתָם עַל-יְאֹרֵיהֶם וְעַל-אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל-מִקְוֵה מֵימֵיהֶם--וְיִהְיוּ-דָם; וְהָיָה דָם בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים". (שמות ז', י"ט) תמונה Tom Wachtel
מכת דם היתה המכה הראשונה בה לקו המצרים במצרים. מה משמעות הדם בנפש האדם פנימה, איזו ספירה מיוחסת אליו, מדוע נהפך היאור לדם כלפי המצרים, ולבני ישראל היה מקור מים, ומדוע מכרו בני ישראל למצרים את המים בכסף? כל זאת ועוד במאמר זהר לפרשת וארא.
הזהר אות קכח) ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם וגו'. אמר רבי יהודה, האי קרא אית לאסתכלא ביה, והיך יכיל למהך לכל הני אתרי. ותו, דהא כתיב וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור. את היאור כתיב, ואת אמרת על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם.
באור הסולם אות קכח) ויאמר וגו' ונטה ידך על מימי מצרים וגו': אמר ר' יהודה במקרא זה יש להסתכל בו. וכי איך היה יכול ללכת לכל אלו המקומות דהיינו לכל מימי מצרים וכל מקוה מימיהם, שבכל ארץ מצרים. ועוד, הרי כתוב, וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור. את היאור כתוב, ואתה אומר, על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם.
הרחבת הדברים: כאשר מדבר רבי יהודה, על פי רב הדברים הנאמרים יהיו קשורים בספירת מלכות שהיא הספירה המיוחסת לו, כי כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם, אחד רשע, אחד תם, וזה שאינו יודע לשאול. חכם כנגד ספירת חכמה, רשע כנגד ספירת בינה שדינים מתערין מיניה, תם כנגד ספירת תפארת, וזה שאינו יודע לשאול, הוא כנגד ספירת מלכות, שאין בה שאלה ואין בה ידיעה, והיא בחינת ולית לה מגרמיה כלום, אלא מה דיהיב ליה בעלה, הוא ז"א. והם כנגד ד' בני לאה, ראובן בחכמה, שמעון בבינה, לוי בתפארת ויהודה במלכות, עליה כתוב ויהודה לעולם תשב.
כאן שואל רבי יהודה, כיצד יכול היה אהרון ללכת אל כל המקומות שהוזכרו בפסוק, עַל-מֵימֵי מִצְרַיִם עַל-נַהֲרֹתָם עַל-יְאֹרֵיהֶם וְעַל-אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל-מִקְוֵה מֵימֵיהֶם, שהוא לשון רבים כאשר בפסוק כה' אומר הכתוב, שִׁבְעַת יָמִים, אַחֲרֵי הַכּוֹת-יְהוָה, אֶת-הַיְאֹר, כי את היאור הוא לשון יחיד, היאך ייתכן?
הזהר אות קכט) אלא, מימי מצרים נילוס הוה. ומתמן אתמליין כל אינון שאר אגמין ויאורין ומבועין וכל מימין דילהון. ועל דא, אהרן לא נטה למחאה אלא לנילוס בלחודוי. ותא חזי דהכי הוא, דכתיב ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור.
באור הסולם אות קכט) אלא מימי מצרים וכו': ומשיב, אלא מימי מצרים הוא נילוס, ומשם נתמלא כל שאר האגמים והיאורים והעינות וכל מימות שלהם. ועל כן, אהרן לא נטה ידו להכות אלא לנילוס בלבד. ובוא וראה שכן הוא, שכתוב, ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור. הרי שהיאור כולל כל מימי מצרים.
הרחבת הדברים: אלא אומר רבי יהודה, מקור מימי מצרים הוא הנילוס, ומשם, כלומר מן הנילוס נתמלא כל שאר האגמים, והיאורים, והעיינות וכל המימות שלהם. ועל כן כשאר נטה אהרון את ידו, הכה אל הנילוס בלבד, ומביא ראיה מן הכתוב, כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת, מִמֵּימֵי הַיְאֹר (פס' כד), משמע היאור, הוא הנילוס, כולל את כל מימי מצרים. כלומר כאשר נטה אהרון את המטה והכה את הנילוס, הכה את השורש, וממנו הושפעו כל הענפים, המושקים ממנו.
הזהר אות קל) אמר רבי אבא, תא חזי, מיין תתאין מתפרשאן לכמה סטרין, ומיין עלאין מתכנשי בבי כנישו מיא, דכתיב, ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. וכתיב ולמקוה המים קרא ימים. האי קרא אוקמוה. ותא חזי, רקיעא דאית ביה שמשא וסיהרא כוכבייא ומזלי, דא איהו בי כנישות מיא רבא, דהוא נטיל כל מיין, ואשקי לארעא, דהיא עלמא תתאה, כיון דנטל מיא בדר לון, ופליג לון לכל עיבר, ומתמן אתשקיין כלא.
באור הסולם אות קל) אמר ר' אבא וכו': אר"א בוא וראה, מים תחתונים מתפשטים לכמה צדדים, דהיינו לימין ולשמאל, ומים עליונים מתקבצים בבית קבוץ המים, שהוא יסוד דז"א, שכתוב ויאמר אלקים יקוו המים אל מקום אחד. וכתוב ולמקוה המים קרא ימים, מקרא זה בארוהו. ובוא וראה, רקיע ההוא, שיש בו שמש ולבנה כוכבים ומזלות, שהוא יסוד דז"א, הכולל בתוכו כל האורות דז"א, זהו בית קבוץ המים, שהוא מקבל כל המים דהיינו כל האורות, ומשקה לארץ, שהיא עולם התחתון, דהיינו המלכות. כיון שהארץ מקבלת מים היא מפזרת אותם ומחלקת אותם לכל צד, ומשם ישוקו הכל.
הרחבת הדברים: כאשר מדבר רבי אבא, הוא מדבר בשם ספירת החכמה, וכל דבריו יהיו בחכמה. כאן מדבר רבי אבא על התפשטות המים, כדרך משל על התפשטות אור החכמה, ואומר מים תחתונים, כלומר אורות המתפשטים בכלים דקבלה, מאירים לכמה צדדים, דהיינו לימין ולשמאל, לימין בחינת חסד, ולשמאל, בחינת דין. ןמים עליונים, הם בחינת אורות זכים, מתקבצים בבית קיבוץ המים, שהוא יסוד דזעיר אנפין, שכתוב ויקוו המים אל מקום אחד, כי ספירת יסוד, מקבצת אליה את הארת כל הספירות שקדמו אליה, לכן קורא הכתוב בבראשית למקוה המים, קרא ימים, כלומר למקוה המים, שהוא בחינת ספירת יסוד, קורא ימים, היות שהוא מקבץ אליו את כל הארות הספירות שקדמו לו, וכל הארה מכונה בשם יום, ומקבץ אורות הספירות, לשון רבים, מכונה בשם ימים. כלומר כאן מכונה ספירת יסוד, גם בשם מקוה, וגם בשם ימים, של מקוה ניתן לספירת יסוד על שם פעולת ההקוות הנקבצת בה, ושם ימים ניתן לה, על שם השפעת הארותיה, לספירת מלכות.
הזהר אות קלא) ובזמנא דדינא שריא, עלמא תתאה לא ינקא מן ההוא רקיעא, וינקא מסטר שמאלא, וכדין אקרי חרב לה' מלאה דם. ווי לאינון דינקין כדין מינה, ואתשקיין מינה, דבההוא זמנא ימא ינקא מתרין סטרין, הוה אתפלג לתרין חולקין, חוור וסומק. וכדין שדי ליאורא חולקא דמצרים, ואלקי לעילא ואלקי לתתא. ועל דא שתאן ישראל מיא. ומצראי דמא.
באור הסולם אות קלא) ובזמנא דדינא שריא וכו': ובזמן שהדין שורה, עולם התחתון, שהיא מלכות, אינו יונק מן הרקיע ההוא, ויונק מצד שמאל שאינו נכלל בימין, ואז נקרא המלכות, חרב לה' מלאה דם. ווי לאותם שיונקים אז ממנה ונשקים ממנה. כי בזמן ההוא הים, שהוא המלכות, היה יונק משני צדדים, מיסוד דז"א, ומצד השמאל, ועל כן נחלק לשני חלקים, לבן מצד היסוד, ואדום מצד השמאל, ואז זורק אל היאור חלקם של המצרים, דהיינו האדום, ומכה בשרשם למעלה, ומכה למטה, ועל כן שותים ישראל מים להיתם דבוקים ביסוד דז"א שהוא חלק הלבן שבמלכות, והמצרים שותים דם. שהוא חלק האדום שבמלכות.
הרחבת הדברים: ובזמן שהדין שורה, כלומר המלכות אינה בזיווג עם ספירת יסוד, שהוא ז"א בעלה, שאמון על השפעת האורות אליה בסוד קו אמצעי שהוא בחינת רחמים, אינה יונקת מן הרקיע ההוא שהוא ז"א, ואז יונק הדין ההוא מצד השמאל, שאינו נכלל בימין, ואז נקרא המלכות בשם "חרב לה' מלאה דם" (ישעיהו לד, ו), ווי לאותם שיונקים ממנה ונשקים ממנה, כי כל מי שיונק מקו שמאל בלבד, אין בו השפעת רחמים, וכל מי שיונק ונשקה מקו שמאל בלבד, מוות היא בחינתו.
כאן מבהיר רבי אבא ב' המצבים שיכולים להיות לים, הוא הנילוס, או היאור, שהוא המלכות: במצב הא' כאשר הנילוס, או היאור, או המלכות, יונק מיסוד דז"א, היה יונק לבן, שהוא רחמים מצד היסוד, ועל כן היו ישראל שותים מים, להיותם דבוקים, ביסוד דז"א שהוא חלק הלובן שבמלכות. במצב ב', כאשר הנילוס, או היאור, או המלכות, יונק מחרב לה' מלאה דם, שהוא מצד שמאל, אז נזרק אל היאור, חלקם של המצרים, הוא האדום, ומכה למטה, והמצרים שותים דם, שהוא החלק האדום שבמלכות.
הזהר אות קלב) אי תימא בגין גיעולא הוה ולא יתיר. תא חזי, שתאן דמא ועאל למעייהו, ואסתלק ובקע, עד דהוו מזבנין לון ישראל מיא בממונא, וכדין שתאן מיא בגיני כך שירותא לאלקאה לון הוה דמא.
באור הסולם אות קלב) אי תימא בגין וכו': אם תאמר, שמכת הדם היתה משום מיאוס בלבד, בוא וראה, שתו הדם ובא במעיהם ובקע ועלה. עד שישראל היו מוכרים להם מים בכסף, ואז שתו מים. משום זה, הראשונה להכות אותם היתה דם.
הרחבת הדברים: אם תאמר כי מכת הדם היתה משום מיאוס, בלבד, כלומר, כדי לגרום גועל ע"י ראית הדם בלבד, הרי שלא כך הוא, אלא בוא וראה, כי שתו המצרים את הדם, כלומר קבלו את הדם, אל תוך כלי קבלה שלהם, אל תוך מעיהם, ובקע ועלה מהם, מפני שלא היה יכול להספג, כי יגרום להם מוות. עד שישראל, עד שבחינת ישראל שבאדם, המכונים ישר-אל, בהיותם דבוקים בבורא, ברצון להשפיע שהוא טוב היו מוכרים להם מים, שאין מים אלא תורה, בכסף, שהוא ההפרש בין מצוי לרצוי.
הסבר : כי המצוי במצרים הוא הדם, הוא הרצון לקבל לעצמו בלבד, והרצוי במצרים הוא המים, שהוא בחינת רצון להשפיע נ"ר לאלקים ואדם, והנה נמצא כי גימטריה של המילה מצוי 146, וגימטריה של המילה רצוי הוא 306, וההפרש בין 306 ל-146 הוא 160 שהוא גימטריה של המילה כסף. כלומר ההפרש בין המצוי, שהוא הדם, שהוא הרצון לקבל לעצמו בלבד, לבין הרצוי, שהוא המים, שהוא בחינת תורה, שהוא לעשות נ"ר לאלקים ואדם, הוא הכסף, כלומר שיעור המרחק, שבין רצון לקבל, לרצון להשפיע.
ברוך ה' לעולם אמן ואמן
