אודות א.קליין

אתי קליין היא בעלת תואר בוגר בחוגים למדעי המדינה והסטוריה כללית, מלמדת עברית לתלמידים מרחבי העולם וכותבת מאמרים בנושא פנימיות התורה.

משמעות ד' כוסות היין שאנו שותים בט"ו בשבט


מחר בערב נסב כולנו אל השולחן לחגוג את סדר ט"ו בשבט. מדרשים רבים נכתבו על שם החודש שבט. בעל הסולם מסביר במאמר *מוחין דשיבוטא, כי שם החודש שבט נגזר מהפועל שהביט, כלומר ענין של הבטה, כמאמר חז"ל בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת השם יביט. ואין הבטה אלא לשון טוב, כי כאשר אדם מביט בעיני החכמה (האלקית) על העולם הוא רואה בכל ביטוי של טוב, שזה פירושו של מאמר הפרקי דרבי אליעזר, (פרק ג') מטרם שברא הקב"ה את העולם, היה הוא ושמו הגדול אחד, שמילת אחד סובבת על רצונו האחד ויחיד של הבורא להטיב לנבראיו.

בנו, הרבי ברוך שלום הלוי אשלג מסביר כי **שבט, הוא מלשון אם לשבט או לחסד, היות כי שבט הוא החודש החמישי מתשרי, (וכל חמישי משלים לפרצוף שלם) הרי שבמחצית שבט, הוא ט"ו בשבט, על האדם להכריע אם ילך בדרך החסד, שהיא רוחניות, או בדרך של שֵׁבֶט, שהיא היפוכה.

במהלך הסדר גם נשתה ארבע כוסות באופן הבא:

כוס ראשונה כולה יין לבן

כוס שניה מיעוטה יין אדום ורובה יין לבן

כוס שלישית מחציתה יין אדום ומחציתה יין לבן

כוס רביעית כולה יין אדום.

יש הרואים בארבע הכוסות משל  לד' תקופות השנה, על גווניהם המשתנים, חורף, קיץ , אביב וסתיו. וחכמים רואים בהן בהן ד' בחינות של שמו הפשוט במידת הרחמים, הוא שם בן ד' המלובש בכוסות היין, באופן הבא:
טבלה טו בשבט

כעת מספר מילים על הטבלה, כוס היין הראשונה כולה יין לבן, כמרמזת לספירת חכמה, ואות י' דשם הוי"ה, כי בספירת חכמה שעניינה הוא כח+מ"ה, מלובש פוטנציאל האור האלוקי, אך המימוש שלו יצא לפועל רק בספירת הבינה, שהיא שורש לכלים, את שורש הכלים בספירת הבינה, מייצג היין האדום.

הכוס השלישית נחלקת לשני סוגי יין: מחציתה יין, לבן ומחציתה יין אדום, והיא כנגד ספירת תפארת, או כנגד פרצוף זעיר אנפין, כמויות היין שוות בכוס השלישית, משום שאור החכמה (היין האדום) יכול להיות מושפע רק באותו שיעור שבו מושפע אור החסדים (המיוצג ע"י היין הלבן). לכן ספירת תפארת נבחנת ל קו אמצעי משום השוויון המתקיים בה בין אור החכמה לאור החסדים. הכוס הרביעית תכיל יין אדום והיא נמזגת כנגד ספירת מלכות, ואות ה' אחרונה דשם הוי"ה.

ט"ו בשבט שמח לכולם, וכמאמר רבותינו שנזכה להביט ולראות שהכל טוב בעולמנו, ונבחר בחסד הרוחניות.

כל טוב לכולם וט"ו בשבט שמח 🙂
...
מקורות:  * מוחין דשיבוטה, ספר שמעתי ה' שמעך, כרך ד' עמוד שכט-שלב
* *  מקור שם חודש שבט בספר ברכה ושלום, כרך מועדים, מאמר קלח, ט"ו בשבט - זמן                         חניטת הפירות/ כי האדם עץ השדה

זהר פרשת בשלח, מדוע לעסוק בתורה ביום ובלילה?

והגית בו יומם ולילה, כדי לקיים את הפסוק ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד

והגית בו יומם ולילה,שואל רבי יוסי, ביום מובן מדוע לומדים תורה, אך למה בלילה בזמן מנוחה? ומשיב כדי לקיים את הפסוק ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד

כותבת פרשת בשלח,"וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, לְהָאִיר לָהֶם--לָלֶכֶת, יוֹמָם וָלָיְלָה". (שמות י"ג כ"א)

וכותב זהר בשלח אות מד מאמר וה' הולך לפניהם יומם כך: "והתורה, צריכים לעסוק בה ביום ובלילה, שכתוב, והגית בו יומם ולילה. וכתוב, אם לא בריתי יומם ולילה. שואל, יצדק ביום, שהוא זמן עבודה לכל, אבל בלילה, שהוא זמן מנוחה, למה צריכים לעסוק בתורה. ומשיב. כדי שיהיה נמצא אצלו שם שלם, כי כמו שאין יום בלי לילה. ואינו שלם אלא זה עם זה, כך צריכה התורה להמצא עם האדם יום ולילה, ויהיה השלמות אצל האדם יום ולילה. פירוש. יום הוא ז"א ולילה הוא הנוקבא, וכשעוסק בתורה יום ולילה נמצא מיחד ז"א ונוקבא, שזהו כל השלמות, בסו"ה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד".

הרחבת הדברים: כאן מסביר רבי יוסי מדוע צריכים לעסוק בתורה ביום בלילה. ביום מובן לאדם מדוע עוסקים בתורה, כי יום הוא מצב בו מאיר אור ה' לאדם, והוא ממלא את כלי הקבלה שלו, לכן לימוד התורה אצל האדם נבחן לתענוג, ועבור תענוג אדם מוכן לעבוד. אבל בלילה שהוא זמן מנוחה מדוע צריכים לעסוק בתורה, כי לילה הוא מצב של חסרון, בו לא מאיר אורו יתברך לאדם, כי אורו יתברך נסתר ממנו, אם כן שואל רבי יוסי, מדוע לעסוק בתורה, בזמן הסתרה, כלומר כאשר אין אור ה' מאיר לאדם? מה הטעם בעיסוק שכזה?

ומשיב כדי שיהיה נמצא אצלו שם שלם, כלומר שיהיה שם הוי"ה שלם, והשם, שם הוי"ה שלם, רק כאשר יש ייחוד בין אור לכלי, כי אור נחשב לבחינת קו ימין, וכלי נבחן לקו שמאל, וכאשר יש ייחוד בין ב' הקייום ימין ושמאל, נמצא שם הוי"ה שלם, שהוא קו אמצעי. כלומר רק כאשר מייחד האדם את המצב בו האיר לו אור ה' יתברך, הנבחן ליום, עם המצב שבו נסתר ממנו אורו יתברך, הנבחן ללילה, אז מקיים האדם את הפסוק ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שהוא יחוד של ז"א ונוקבא.

שבת שלום לכל בית ישראל

וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים

וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, חמשים באור אינסוף ברוך הוא, הוא אור הגאולה, הוא אור האמונה

מהו שאמר הכתוב, "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", (שמות י"ג י"ח)? על כך משיב הזהר הקדוש פרשת בשלח אות לט, וזו לשונו: וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, חד מחמשה הוו.

באור הסולם:אות לט) ... וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. פירושו אחד מחמשה היו ישראל.

הרחבת הדברים: שם הוי"ה, או שם בן ד' הוא שם השם הכתוב בארבע אותיות, והם כנגד ד' ספירות חו"ב תו"מ. אות י' כנגד חכמה, אות ה' ראשונה כנגד ספירת בינה, אות ו' כנגד ספירת תפארת, ואות ה' אחרונה כנגד ספירת מלכות. עד כאן ד' אותיות כנגד ד' ספירות. הבחינה החמישית הנסתרת היא קוצו של י' והיא כנגד ספירת כתר.

קוצו של יוד                 ספירת כתר

אות י'                        ספירת חכמה

אות ה'                       ספירת בינה

אות ו'                        ספירת תפארת

אות ה' אחרונה          ספירת מלכות

נמצא הבחינה החמישית הנסתרת היא קוצו של יוד וספירת כתר, וזה פירוש וחמושים עלו בני ישראל ממצרים, וחמושים לשון תחמושת, חמושים באור אינסוף ברוך הוא, הוא אור האמונה. כי בזכות אור הגאולה, הוא אור האמונה, נגאלו ממיצרי הזמן וגבולות החומר.

שבת שלום לכל בית ישראל

...

תמונה : Indy Kethdy

 

זהר פרשת בא, מאמר ויהי בחצי הלילה

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

רבי שמעון בר יוחאי היה מטהר שווקים של טבריה, באמצעות תורמוסים, תורמוס הוא משל לזמניות,

רבי שמעון בר יוחאי היה מטהר שווקים של טבריה באמצעות תורמוסים. בתמונה שלפנינו תורמוסים מעמק האלה, תמונה ויקפדיה צלם, בנימין.

בזהר פרשת בא, מאמר ויהי בחצי הלילה, אות קא שואל רבי יוסי את רבי חייא, שאלה גדולה, מדוע היה מכת בכורות בחצי הלילה, ולא ביום שיגלה לכל פרסום הנס, רבי חייא משיב כי השאלה יפה היא, והיות כי לא שמע בענין, ילכו אל רבי שמעון בר יוחאי המטהר את שווקי טבריה כדי לשמוע תשובה. נתבונן מעט בלשון הזהר ובאור הסולם של הרבי יהודה לייב אשל"ג זצוק"ל, מאמר ויהי בחצי הלילה.

הזהר אות קא) יתבו ר"ח ורבי יוסי, אמר רבי יוסי, בכמה זמנין שאילנא, האי דכתיב, ויהי בחצי הלילה ויי' הכה כל בכור מארץ מצרים אמאי לא הוה ביממא, דיתגלי לכל פרסומי ניסא, ואמאי מיתו כל אינון חלשי דבתר רחייא, ואינון טלייא דבני עאנא, ולא מיתו מלכי ופרדשכי, וגוברין מגיחי קרבא, כמה דהוה בסנחריב, דכתיב ויצא מלאך יי' ויך במחנה אשור וגו'. ותנינן, כלהו מלכין בני מלכין רופינוס ופרדשכי, התם אתחזי גבורתא דחד שליחא דיליה, יתיר מהאי, דהוה יאות למהוי דיליה יתיר.

באור הסולם אות קא) יתבו ר"ח ור' יוסי וכו': ישבו ר' חייא ור"י. אמר ר' יוסי: "כמה פעמים שאלתי זה, שכתוב, ויהי בחצי הלילה" (שמות י"ב כ"ט), וגו' ולמה לא היה זה ביום, שיגלה לכל פרסום הנס, ולמה מתו כל אלו החלשים שלאחר הריחים והטלאים שבצאן? ולמה לא מתו מלכים ושרים ואנשים עורכי מלחמה, כמו שהיה בסנחריב, שכתוב, ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו', ולמדנו, שכולם מלכים בני מלכים שרים וקצינים, ושם נראה גבורתו של שליח אחד של הקב"ה, גדול יותר מן הנס הזה, שנעשה כאן על ידו עצמו, והלא הנס שלו היה ראוי להיות גדול יותר.

הרחבת הדברים: רבי יוסי שואל שאלה אחת גדולה, אשר ממנה משתלשלות שאלות נוספות: מדוע היתה מכת בכורות בלילה, ולא ביום, כדי לפרסם את הנס. ויש להבין כי לשון לילה שנוקט הכתוב הוא לשון הסתרה, ויום אשר נוקט בו הכתוב הוא לשון גילוי. שואל רבי יוסי, הנבחן לספירת יסוד (שהיא ספירה המקבצת אל תוכה את הארת כל הספירות אשר מעליה אל ספירת מלכות), הנקרא גם בוקר ואור, מדוע לא היתה מכת בכורות ביום, כי יום הוא בחינת המאירה לאדם, ומכת בכורות שיש בה בחינת אור גדול, (מיתת בכורי מצרים, הנבחנים לרצונות הקבלה העביםו הגדולים ביותר), מדוע היא מתרחשת דווקא בחצי הלילה, דלכאורה יש כאן סתירה.

הזהר אות קב) אמר ליה יאות שאלת, ואנא לא שמענא מידי בהאי, ולא אימא, אבל הא זכינא לכל האי, וארחא אתתקן קמן. אנא שמענא דרשב"י מדכי שוקין דטבריה, ניזיל גביה. יתבו, עד דהוה נהיר יממא. כד סליק נהורא, קמו ואזלי. כד מטו גביה. אשכחוהו, דהוה יתיב, וספרא דאגדתא בידיה.

באור הסולם אות קב) אמר ליה יאות וכו': א"ל יפה שאלת, ואני לא שמעתי משהו בזה, ואיני אומר. אבל כיון שזכינו לכל זה, והדרך התתקן לפנינו, ואני שמעתי שר' שמעון בן יוחאי מטהר שוקים של עיר טבריה, נלך אצלו. ישבו עד שהאיר היום. כשעלה האור קמו והלכו. כשהגיעו אליו, מצאוהו, שהיה יושב וספר הגדה בידו.

הרחבת הדברים: רבי חייא אומר לרבי יוסי כי שאל שאלה יפה, (שהיא ענין של קו אמצעי) , וכיוון שלא שמע תשובה בענין שהיא בחינת קו אמצעי, אינו יכול לומר אותה כתשובה לרבי יוסי. אבל כיוון שזכו בהיותם יחדיו לשאול את השאלה, והדרך התתקן לפנינו, באמונה מעל הדעת, ורבי חייא שמע (בחינת כלים זכים) שרבי שמעון בר יוחאי, הנבחן לספירת יסוד, מטהר שווקים של טבריה, וכאן לשון מדכי שבו נוקט הזהר, הוא לשון זכות, ומתרגם בעל הסולם את הפועל בארמית מדכי לפועל בעברית, מטהר, ושווקים לשון השתוקקות, והכוונה במשפט מטהר שווקים של טבריה, מזכך ומטהר כלי קבלה המכונים בשם שווקים, להיות ראוים לקבל את האור בעל מנת להשפיע וזה נוטריקון טבריה, שהוא ענין של לראות טוב, כי כאשר כלי קבלה של האדם מטוהרים בכוונה דעל מנת להשפיע הוא רואה כי פעולת הבורא היא טובה בעולם, וזה אפשרי לאדם לראות טוב, כאשר העדשות בהן הוא מסתכל על העולם, הן זכות ונקיות מרצון לקבל לעצמו בלבד. לכן רוצים רבי חייא ורבי יוסי ללכת אצלו, אצל רבי שמעון בר יוחאי כי לשון אצל הוא לשון אצילות, ועולם אצילות, עליו נאמר לא יגורך רע.

ישבו עד שהאיר היום, כלומר התבטלו לעליון, כשעלה האור, קמו, לשון עמידה שהיא בחינת קומה שלמה והלכו, ממדרגה למדרגה. כשהגיעו אליו, אל רבי שמעון בר יוחאי, מצאוהו שהיה יושב, בחינת קו אמצעי, וספר הגדה בידו. הגדה הוא לשון גיד ומגיד ולשון לובן וכלים זכים, בידו, כלומר רבי שמעון אוחז במדרגה של כלים זכים, שרצונו כרצון הבורא להיטיב לנבראיו.

לסיכום: יש לומר כי מכת בכורות היא כנגד הכתר שהיא הספירה הנעלמת ביותר המכונה בשם אינסוף, ולכן היתה מכת בכורות בחצי הלילה, להורות שההבחנה בין בכורי מצרים לבכור ישראל נסתרת מן האדם מאוד.

שבת שלום לכל בית ישראל

זהר פרשת וארא, מאמר והוצאתי והצלתי וגאלתי

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, ד לשונות של גאולה תמונה

והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, ד' לשונות של גאולה, תמונה Leo Reynolds

בפרשת וארא אומר הקב"ה למשה, (שמות ו') והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצריים, והצלתי אתכם מעבודתם; וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם. ארבעה פעלים מופיעים בצרוף הפסוקים הנ"ל ואומרים חז"ל  (תלמוד ירושלמי, מסכת פסחים, פרק י' ) אלו הן ארבע לשונות של גאולה, והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, כנגד ד' אותיות שם הוי"ה, וספירות חו"ב תו"מ.

בספר הזהר פרשת וארא פירוש הסולם, אות נב - נד, מופיע מאמר המבאר את ענין ד' לשונות הגאולה וזו לשונו: נב) ר' יהודה אמר מקרא זה הפוך הוא. שכתוב, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים מתחילה, ואח"כ, והצלתי אתכם מעבודתם, ואח"כ וגאלתי אתכם. והרי היה לו לומר מתחילה, וגאלתי אתכם, אח"כ והוצאתי אתכם. ומשיב, אלא עיקר הכל אמר תחילה, כי רצה הקב"ה לבשר להם מתחלה את היפה מכולם, דהיינו היציאה ממצרים.

הרחבת הדברים : רבי יהודה אומר שהיה צריך לפתוח הכתוב במאמר הגאולה, כלומר במילת וגאלתי, שהיא בשורת החירות, אלא בחר הקב"ה לפתוח בעיקר וביפה מכולם, שהוא היציאה ממצרים, לכן פתח במאמר והוצאתי.

נג) אמר ר' יוסי וכו': אר"י, והרי יפה מכולם הוא, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים. ועם זה, אמר להם זה אחר כך. אמר לו, בזמן ההוא, לא היה להם דבר יפה יותר מיציאה, כי חשבו שלא יצאו מעבדותם לעולם, כי היו רואים שם, שכל האסורים שהיו ביניהם, היו מקשרים אותם בקשרים של כשפים, ולא יכלו לצאת מביניהם לעולם, ומשום זה, מה שחביב עליהם יותר מכולם, נתבשרו בו תחלה.

הרחבת הדברים: רבי יוסי אמר כי המאמר הכי יפה הוא ולקחתי אתכם לעם, והייתי לכם לאלקים, כפי שאיש לוקח אישה לבנות איתה בית, ולמרות שהוא מאמר יפה, אמר להם אותו אח"כ, כלומר כמאמר אחרון, ומדוע, כי שעבודם היה כל כך עמוק, שלא חשבו שיצאו מהשעבוד אי פעם, ומשום זה מה שהיה חביב עליהם יותר מכולם, כלומר יציאת מצרים, נתבשרו בו תחלה.

נד) ואי תימא אע"ג וכו': ואם תאמר אע"פ שיצאו ממצרים, יכול להיות, שילכו אחריהם להרע להם, על זה כתוב, והצלתי אתכם מעבודתם, ואם תאמר, שיכול להיות שיצאו וינצלו, אבל לא תהיה להם גאולה, תלמוד לומר, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה. ואם תאמר שלא יקבלם לו לעם, על זה כתוב ולקחתי. ואם תאמר, כשיקבלם לעם לא יביאם לארץ, ע"ז כתוב, והבאתי אתכם אל הארץ וגו'.

הרחבת הדברים :כאן מסביר רבי יוסי, כי ד' לשונות הגאולה נתנו בטוחות לכל המצבים האפשריים. כי אע"פ שיצאו ממצרים, יתכן שילכו אחריהם להרע להם, ועל אפשרות כזו, נתן הקב"ה בטוחה, זה שכתוב והצלתי אתכם מעבדתם, ואם יתכן, מצב שבו יצאו, וינצלו, אבל לא יגאלו, נתן הקב"ה בטוחה, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ואם תתכן אפשרות שלא יקבלם לו לעם, נתן להם הקב"ה בטוחה ולקחתי אתכם לי לעם, ואם תתכן אפשרוץ שיקבלם לעם, לא יבאם לארץ, על זה כתוב, כלומר נתן להם הקב"ה בטוחה, והבאתי אתכם אל הארץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה. (שמות ו, ח).

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

זהר פרשת וארא, מאמר ויהיו לדם

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה-יָדְךָ עַל-מֵימֵי מִצְרַיִם עַל-נַהֲרֹתָם עַל-יְאֹרֵיהֶם וְעַל-אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל-מִקְוֵה מֵימֵיהֶם--וְיִהְיוּ-דָם; וְהָיָה דָם בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים". (שמות ז', י"ט) תמונה Tom Wachtel

מכת דם היתה המכה הראשונה בה לקו המצרים במצרים. מה משמעות הדם בנפש האדם פנימה, איזו ספירה מיוחסת אליו, מדוע נהפך היאור לדם כלפי המצרים, ולבני ישראל היה מקור מים, ומדוע מכרו בני ישראל למצרים את המים בכסף? כל זאת ועוד במאמר זהר לפרשת וארא.

הזהר אות קכח) ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם וגו'. אמר רבי יהודה, האי קרא אית לאסתכלא ביה, והיך יכיל למהך לכל הני אתרי. ותו, דהא כתיב וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור. את היאור כתיב, ואת אמרת על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם.

באור הסולם אות קכח) ויאמר וגו' ונטה ידך על מימי מצרים וגו': אמר ר' יהודה במקרא זה יש להסתכל בו. וכי איך היה יכול ללכת לכל אלו המקומות דהיינו לכל מימי מצרים וכל מקוה מימיהם, שבכל ארץ מצרים. ועוד, הרי כתוב, וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור. את היאור כתוב, ואתה אומר, על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם.

הרחבת הדברים: כאשר מדבר רבי יהודה, על פי רב הדברים הנאמרים יהיו קשורים בספירת מלכות שהיא הספירה המיוחסת לו, כי כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם, אחד רשע, אחד תם, וזה שאינו יודע לשאול. חכם כנגד ספירת חכמה, רשע כנגד ספירת בינה שדינים מתערין מיניה, תם כנגד ספירת תפארת, וזה שאינו יודע לשאול, הוא כנגד ספירת מלכות, שאין בה שאלה ואין בה ידיעה, והיא בחינת ולית לה מגרמיה כלום, אלא מה דיהיב ליה בעלה, הוא ז"א. והם כנגד ד' בני לאה, ראובן בחכמה, שמעון בבינה, לוי בתפארת ויהודה במלכות, עליה כתוב ויהודה לעולם תשב.
כאן שואל רבי יהודה, כיצד יכול היה אהרון ללכת אל כל המקומות שהוזכרו בפסוק, עַל-מֵימֵי מִצְרַיִם עַל-נַהֲרֹתָם עַל-יְאֹרֵיהֶם וְעַל-אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל-מִקְוֵה מֵימֵיהֶם, שהוא לשון רבים כאשר בפסוק כה' אומר הכתוב,  שִׁבְעַת יָמִים, אַחֲרֵי הַכּוֹת-יְהוָה, אֶת-הַיְאֹר, כי את היאור הוא לשון יחיד, היאך ייתכן?

הזהר אות קכט) אלא, מימי מצרים נילוס הוה. ומתמן אתמליין כל אינון שאר אגמין ויאורין ומבועין וכל מימין דילהון. ועל דא, אהרן לא נטה למחאה אלא לנילוס בלחודוי. ותא חזי דהכי הוא, דכתיב ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור.

באור הסולם אות קכט) אלא מימי מצרים וכו': ומשיב, אלא מימי מצרים הוא נילוס, ומשם נתמלא כל שאר האגמים והיאורים והעינות וכל מימות שלהם. ועל כן, אהרן לא נטה ידו להכות אלא לנילוס בלבד. ובוא וראה שכן הוא, שכתוב, ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור. הרי שהיאור כולל כל מימי מצרים.

הרחבת הדברים: אלא אומר רבי יהודה, מקור מימי מצרים הוא הנילוס, ומשם, כלומר מן הנילוס נתמלא כל שאר האגמים, והיאורים, והעיינות וכל המימות שלהם. ועל כן כשאר נטה אהרון את ידו, הכה אל הנילוס בלבד, ומביא ראיה מן הכתוב, כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת, מִמֵּימֵי הַיְאֹר (פס' כד), משמע היאור, הוא הנילוס, כולל את כל מימי מצרים. כלומר כאשר נטה אהרון את המטה והכה את הנילוס, הכה את השורש, וממנו הושפעו כל הענפים, המושקים ממנו.

הזהר אות קל) אמר רבי אבא, תא חזי, מיין תתאין מתפרשאן לכמה סטרין, ומיין עלאין מתכנשי בבי כנישו מיא, דכתיב, ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. וכתיב ולמקוה המים קרא ימים. האי קרא אוקמוה. ותא חזי, רקיעא דאית ביה שמשא וסיהרא כוכבייא ומזלי, דא איהו בי כנישות מיא רבא, דהוא נטיל כל מיין, ואשקי לארעא, דהיא עלמא תתאה, כיון דנטל מיא בדר לון, ופליג לון לכל עיבר, ומתמן אתשקיין כלא.

באור הסולם אות קל) אמר ר' אבא וכו': אר"א בוא וראה, מים תחתונים מתפשטים לכמה צדדים, דהיינו לימין ולשמאל, ומים עליונים מתקבצים בבית קבוץ המים, שהוא יסוד דז"א, שכתוב ויאמר אלקים יקוו המים אל מקום אחד. וכתוב ולמקוה המים קרא ימים, מקרא זה בארוהו. ובוא וראה, רקיע ההוא, שיש בו שמש ולבנה כוכבים ומזלות, שהוא יסוד דז"א, הכולל בתוכו כל האורות דז"א, זהו בית קבוץ המים, שהוא מקבל כל המים דהיינו כל האורות, ומשקה לארץ, שהיא עולם התחתון, דהיינו המלכות. כיון שהארץ מקבלת מים היא מפזרת אותם ומחלקת אותם לכל צד, ומשם ישוקו הכל.

הרחבת הדברים: כאשר מדבר רבי אבא, הוא מדבר בשם ספירת החכמה, וכל דבריו יהיו בחכמה. כאן מדבר רבי אבא על התפשטות המים, כדרך משל על התפשטות אור החכמה, ואומר מים תחתונים, כלומר אורות המתפשטים בכלים דקבלה, מאירים לכמה צדדים, דהיינו לימין ולשמאל, לימין בחינת חסד, ולשמאל, בחינת דין. ןמים עליונים, הם בחינת אורות זכים, מתקבצים בבית קיבוץ המים, שהוא יסוד דזעיר אנפין, שכתוב ויקוו המים אל מקום אחד, כי ספירת יסוד, מקבצת אליה את הארת כל הספירות שקדמו אליה, לכן קורא הכתוב בבראשית למקוה המים, קרא ימים, כלומר למקוה המים, שהוא בחינת ספירת יסוד, קורא ימים, היות שהוא מקבץ אליו את כל הארות הספירות שקדמו לו, וכל הארה מכונה בשם יום, ומקבץ אורות הספירות, לשון רבים, מכונה בשם ימים. כלומר כאן מכונה ספירת יסוד, גם בשם מקוה, וגם בשם ימים, של מקוה ניתן לספירת יסוד על שם פעולת ההקוות הנקבצת בה, ושם ימים ניתן לה, על שם השפעת הארותיה, לספירת מלכות.

הזהר אות קלא) ובזמנא דדינא שריא, עלמא תתאה לא ינקא מן ההוא רקיעא, וינקא מסטר שמאלא, וכדין אקרי חרב לה' מלאה דם. ווי לאינון דינקין כדין מינה, ואתשקיין מינה, דבההוא זמנא ימא ינקא מתרין סטרין, הוה אתפלג לתרין חולקין, חוור וסומק. וכדין שדי ליאורא חולקא דמצרים, ואלקי לעילא ואלקי לתתא. ועל דא שתאן ישראל מיא. ומצראי דמא.

באור הסולם אות קלא) ובזמנא דדינא שריא וכו': ובזמן שהדין שורה, עולם התחתון, שהיא מלכות, אינו יונק מן הרקיע ההוא, ויונק מצד שמאל שאינו נכלל בימין, ואז נקרא המלכות, חרב לה' מלאה דם. ווי לאותם שיונקים אז ממנה ונשקים ממנה. כי בזמן ההוא הים, שהוא המלכות, היה יונק משני צדדים, מיסוד דז"א, ומצד השמאל, ועל כן נחלק לשני חלקים, לבן מצד היסוד, ואדום מצד השמאל, ואז זורק אל היאור חלקם של המצרים, דהיינו האדום, ומכה בשרשם למעלה, ומכה למטה, ועל כן שותים ישראל מים להיתם דבוקים ביסוד דז"א שהוא חלק הלבן שבמלכות, והמצרים שותים דם. שהוא חלק האדום שבמלכות.

הרחבת הדברים: ובזמן שהדין שורה, כלומר המלכות אינה בזיווג עם ספירת יסוד, שהוא ז"א בעלה, שאמון על השפעת האורות אליה בסוד קו אמצעי שהוא בחינת רחמים, אינה יונקת מן הרקיע ההוא שהוא ז"א, ואז יונק הדין ההוא מצד השמאל, שאינו נכלל בימין, ואז נקרא המלכות בשם "חרב לה' מלאה דם" (ישעיהו לד, ו), ווי לאותם שיונקים ממנה ונשקים ממנה, כי כל מי שיונק מקו שמאל בלבד, אין בו השפעת רחמים, וכל מי שיונק ונשקה מקו שמאל בלבד, מוות היא בחינתו.

כאן מבהיר רבי אבא ב' המצבים שיכולים להיות לים, הוא הנילוס, או היאור, שהוא המלכות: במצב הא' כאשר הנילוס, או היאור, או המלכות, יונק מיסוד דז"א, היה יונק לבן, שהוא רחמים מצד היסוד, ועל כן היו ישראל שותים מים, להיותם דבוקים, ביסוד דז"א שהוא חלק הלובן שבמלכות. במצב ב', כאשר הנילוס, או היאור, או המלכות, יונק מחרב לה' מלאה דם, שהוא מצד שמאל, אז נזרק אל היאור, חלקם של המצרים, הוא האדום, ומכה למטה, והמצרים שותים דם, שהוא החלק האדום שבמלכות.

הזהר אות קלב) אי תימא בגין גיעולא הוה ולא יתיר. תא חזי, שתאן דמא ועאל למעייהו, ואסתלק ובקע, עד דהוו מזבנין לון ישראל מיא בממונא, וכדין שתאן מיא בגיני כך שירותא לאלקאה לון הוה דמא.

באור הסולם אות קלב) אי תימא בגין וכו': אם תאמר, שמכת הדם היתה משום מיאוס בלבד, בוא וראה, שתו הדם ובא במעיהם ובקע ועלה. עד שישראל היו מוכרים להם מים בכסף, ואז שתו מים. משום זה, הראשונה להכות אותם היתה דם.

הרחבת הדברים: אם תאמר כי מכת הדם היתה משום מיאוס, בלבד, כלומר, כדי לגרום גועל ע"י ראית הדם בלבד, הרי שלא כך הוא, אלא בוא וראה, כי שתו המצרים את הדם, כלומר קבלו את הדם, אל תוך כלי קבלה שלהם, אל תוך מעיהם, ובקע ועלה מהם, מפני שלא היה יכול להספג, כי יגרום להם מוות. עד שישראל, עד שבחינת ישראל שבאדם, המכונים ישר-אל, בהיותם דבוקים בבורא, ברצון להשפיע שהוא טוב היו מוכרים להם מים, שאין מים אלא תורה, בכסף, שהוא ההפרש בין מצוי לרצוי.

הסבר : כי המצוי במצרים הוא הדם, הוא הרצון לקבל לעצמו בלבד, והרצוי במצרים הוא המים, שהוא בחינת רצון להשפיע נ"ר לאלקים ואדם, והנה נמצא כי גימטריה של המילה מצוי 146, וגימטריה של המילה רצוי הוא 306, וההפרש בין 306 ל-146 הוא 160 שהוא גימטריה של המילה כסף. כלומר ההפרש בין המצוי, שהוא הדם, שהוא הרצון לקבל לעצמו בלבד, לבין הרצוי, שהוא המים, שהוא בחינת תורה, שהוא לעשות נ"ר לאלקים ואדם, הוא הכסף, כלומר שיעור המרחק, שבין רצון לקבל, לרצון להשפיע.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן