"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא"
בפרשת ניצבים מסכם משה את התורה ואומר:
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל יא-יד).
התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה, ואין היא מדברת בעניינים גשמיים כלל ועקר. אם כן, מה היא כוונת משה בדבריו, "כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד":
במדרש חז"ל מובא כי תתקע"ד דורות לפני שברא הקב"ה את העולם היתה מונחת תורה בחיקו, והיה הקב"ה מתבונן בתורה ובורא את עולמו. חמדה גנוזה. כאשר יצאו ישראל ממצרים, מבית עבדים, ועמדו למרגלות הר סיני, פחדו ישראל מהקשר הבלתי אמצעי עם הבורא, "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ טו).
מעמד סיני היה בתום שבע שבתות לצאתם ממצרים, והם מנין הימים שנדרשו ישראל לזכך עצמם כנגד מ"ט שערי טומאה שהיו שרויים בהם במצרים. לפיכך ניתנה התורה לישראל במצב של טהר ושוויון, אך עם כל זאת בני ישראל עדיין זקוקים לתווכו של משה, מובחר הנבראים, בקשר שלהם עם בורא עולם.
כעבור ארבעים שנות נדודים במדבר, לקראת סיום תפקידו, מוסר משה את דברי התורה לעם ישראל בהפרדו מעליהם, ואומר, כי כדי להיות בקשר ישיר עם הבורא (משה עומד לצאת מן התמונה כמתווך) על האדם לקיים את התורה, כי התורה היא בבואת האל עצמו.
קיום התורה, אומר משה, תלוי ועומד בסדרי העדיפויות שהאדם קובע לעצמו.
איך יכול ילוד אישה להיות בקשר עם האל, שאין לו גוף או דמות הגוף, ואינו תופס כלל מרחב של מקום או זמן? ואם כן, כיצד להדבק בו? כלומר כיצד להיות בקשר עימו? אומרים חז"ל, התדבק במידותיו, מה הוא חנון, אף אתה חנון; מה הוא רחום, אף אתה רחום; נמצא כדי להתקרב אליו ולהיות דבוק בו עלינו להשוות עימו צורה, כלומר להשתוות אליו בתכונותיו, ונמצאנו דבקים בו.
מה אומר משה במילים "כי קרוב אליך הדבר?" כל רגע נתון יכול הפרט להחליט אם הוא רוצה להיות בשווי צורה עם תכונת הבורא, שנאמר, "שוויתי השם לנגדי תמיד", כלומר במי אנו מתבוננים, אם אנו מתבונוננים בבורא כפי שהוא מתבונן בתורה, יהיו מעשינו לשם שמים.
אם כן, מדוע חותם משה את הפסוק, במילה מאד? מדוע קרוב אליך הדבר מאד? מאד הוא אותיות אדם, מה ההפרש בין מלת אדם למלת מאד? מילת אדם כתובה בסדר אותיות אבג"ד שהוא ביושר (פנים) והוא זכר הנחשב למשפיע, בעוד מלת מאד כתובה בסדר אותיות תשר"ק שהוא למפרע (אחור) והוא נחשב לנקבה בחינת מקבל.
במלת מאד מעריך משה את המרחק שבין השפעה לקבלה.
מה אומר למעשה משה? כל עוד אנו חושבים כי מרכז הכובד הוא מחוצה לנו, בשמים או מעבר לים, ואנו מחפשים מתווכים שיעשו לנו את העבודה, אנו רחוקים מהקב"ה ומתכונתו. ברגע בו אנו מבינים כי מרכז החיים נמצא אצלנו פנימה, ומתוך מרכז החיים הזה אנו אמורים לפעול, הרי לנו נוסחת החוט המשולש.
וכדי להבין את דברי משה יש לקרוא את הפסוק הפוך, כלומר משמאל לימין. לעשות (מלחמה) בין שני היצרים הקיימים בלב, בין היצר הטוב לבין יצר הרע שנאמר בלבבך (המורה על שני לבבות, לב בשר ולב אבן), ואז בהיות המלחמה יוכל הפה האחד להכריע לכף זכות את היצר הטוב. הוא שאמר משה בפיך, אתה. אתה יכול להכריע את עצמך ואת העולם לכף זכות.
כל טוב הצלחה וברכה
תמונה Gatis Gribusts