על הקשר שבין מעשה עגל הזהב לבין הסליחות שנוהגים לומר בחודש אלול

שלום לכולם,

בתמונה שלפנינו נמשה התינוק מיאור הזמן, כפי שנמשה משה רבינו. מנהג ישראל לומר תשליך ביום א' של ראש השנה מבטא את הרעיון הבסיסי כי חטאי האדם קשורים למוגבלות הזמן והחומר, הנמשלים למים, אך לא באינסוף Book Illustration Arthur Rackham

מהו מעשה עגל הזהב, האם התיכו יוצאי מצרים נזמים ותכשיטים לכלל נוזל זהוב שאח"כ העלו בחרט ועלה עגל מסכה כפי שעושה האומן, שקודם כל מכין תבנית אשר בה יצוק בבוא העת גבס, זהב, כסף או ארד, וממנה יצור את הדמות הראויה, שברצונו להציג, כפי שעושים ילדים בגן בובות מגבס, רק שהפעם החומר הוא זהב?

האם לכך התכוונה התורה כאשר תארה את עגל הזהב, האם התכוונה לכתוב את המדריך השלם לגננת בגן הילדים, או להורה המשועמם בחופשת הקייץ? האם זהו מעשה עגל הזהב או שניתן לראותו בצורה עמוקה יותר ופנימית יותר?

מהו אם כן מעשה עגל הזהב, אם אמרנו קודם לכן כי התורה אינה מדברת בצורות גשמיות או במתכות חס ושלום, מהו עגל אם כן, ומהו זהב? עגל, לשון גילוי, כלורמ כל מה שנגלה לעין, וזהב נוטריקון זה-הב, זאת אומרת כל מה שהאצבע האנושית מסוגלת להצביע עליו ולומר זה, כפי שעושים תינוקות בני שנה לערך, כאשר מצביעים על חפץ ומתכוונים את זה אני רוצה, זה-הב (זה-תן-לי).

מה הקשר אם כן בין תינוקות לעגל הזהב, ובכן תינוק מצביע על מה שהוא רוצה, או מכוון, גם אם אינו יודע לומר את המילה, מעשה עגל העגל נשען על אותו עיקרון, מעשה עגל הזהב הוא כאשר אדם מצביע על משהו שתחום בגבול ובחומר, וקורא לזה אלוקות. זה מעשה עגל הזהב. כלומר ההתיחסות אל הזמני ואל החולף כאל מוחלט.

הרבה פעמים אנו פוגשים לאורך ולרוחב ההסטוריה אנשים שהעריצו "מנהיגים" חולפים, יילודי אישה, בשר ודם, והצביעו עליהם ואמרו זה יושיע אותנו, זה יביא אותנו למהפכה. בגרמניה האמינו כי היטלר יגאל אותם מן הבושה העצומה שהסב להם חוזה ורסאי עם תנאי הכניעה הקשים שלו, באיטליה האמינו במוסליני, ברוסיה האמינו בסטאלין, בארץ ישראל האמינו בדוד בן גריון, באנגליה האמינו בצ'רצ'יל ובארה"ב האמינו ברוזוולט, למה? כי לאדם נוח עם העובדה שהוא יכול לזהות גורם מסויים בגוף ובצורה. זה מתיישב יפה מאוד עם הצורך שלו לדעת. אדם שמכיר משהו יש לו תענוג מן ההכרה, אדם לא אוהב בדרך כלל דבר שהוא לא מכיר, כי הוא אינו יכול להגיע להרגשת שיכרות ממנו.

את המראה הזה ראה משה כאשר ירד מן ההר, ואין המדובר פה באירוע היסטורי, מעשה עגל הזהב איננו ארוע היסטורי בלבד, הוא מעשה שחרוט וקבוע בנפש האדם תדיר. משה שהוא הכוח, והפונציאל שיש בכל אדם למשות את עצמו מיאור הזמן והחומר. הכוח הזה שנקרא באדם, משה, רואה, לאחר שהוא יורד מן ההר, שהר הוא בחינת מחשבה ודבקות בו יתברך, כי בפועל, כלומר בדיבור ובמעשה, הוא אינו יכול לשרות עם ה', אלא כל דבר שהוא תופש בחושיו, נעשה בעיניו מיד לאלוה, וזה ענין עגל הזהב, עגל מלשון גילוי, וזהב נוטריקון זה-הב, כל מה שמגולה לי בדעת, תן לי אותו מיד. תופעה שכזו רק מרחקת את האדם מן הבורא יתברך שמו, כי ככל שדעת אנוש מתגדל, מתקטן בו צלם אלקים, מטעם שאין אני והוא יכולים לדור בעולם (סוטה ה').

לכן משבר משה לוחות ראשונים, שהם חכמת הנסתר ותורת הקבלה, כי מי שעושה לעצמו עגל זהב תדיר, כלומר מהלל ומשבח ועובד את השכל של עצמו, איזו שייכות יש לו עם אור ה' ותורתו, לכן בכוח הגבורה, באמצעות היד החזקה מפריד משה את התורה, את האור הזך, מן המקבלים העבים, ובתמורה נותן להם לוחת שניים, שמתאימים להם, כי הם עדיין במצרים, הם נמצאים בכפל-צר (מצר-ים) לכן הלוחות השניים מתאימים להם, מדוע? כי יש בהם ב' קטבים, טהור וטמא, אסור ומותר, זכאי וחייב טוב ורע, תורה שמתאימה לילדים, שטרם בגרו והכירו באחד.

לזכר אותו מעשה ראשוני שעשה משה, ששיבר לכאורה לוחות ראשונים שהם עצמות אורותיו ומרכבה לאצילות, ומדוע נכתב לכאורה, כי את עצמות אורותיו לא ניתן לשבור, כי הם פנימיים, אם כן מדוע כותבת התורה כי משה שיבר את הלוחות תחת ההר, אלא דיברה תורה בלשון בני אדם, ולפיכך התכוונה לומר כך: היות שלימוד התורה ברשות היחיד אינו מתאים, ואין לו שייכות עם מח של ילד, אז שוברים את הביסקוויט (את התורה) ונותנים לתינוק כל פעם חלק קטן, שבר קטן, או שבריר ממנו, משהו שילד קטן יכול להתמודד איתו. לכן לוחות ראשונים לא נשברו, אלא הסתלקו ועלו כלפי מעלה, כדי שהתחתונים המקבלים יוכלו לסובלם חלקים חלקים.

ובקהילות ישראל נוהגים לומר סליחות החל מראש חודש אלול, כדי להתחבר למעשה הראשון של בקשת הסליחה והמחילה על חוסר יכולתינו המוחלטת לתפוס את האלוקות האינסופית המתפשטת שאינה מוגבלת למקום ולזמן.