בס"ד
במצרים נחשב השה לאלהים, לכן נתבקש כל בית אב עברי במצרים, לקחת שה לבית אב בעשרה לחודש ניסן, לשמור אותו ארבעה ימים בבית עד שהלבנה מתגדלת להאיר, ואז לשחוט את השה בליל הארבעה-עשר שהוא ראש לחמישה עשר בו הלבנה במילואה. שחיטת השה, המסמל את אלוהי מצרים, נקרא פסח. בדם קורבן הפסח נצטוו בני ישראל במצרים לסמן את המזוזות והמשקוף, ובאופן הזה כאשר יגוף המשחית את בתי המצרים בלילה הזה, יראה את דם הפסח על המזוזות והמשקוף ויפסח על בתי העברים במצרים.
אך דם קורבן הפסח לא היה הדם היחידי בו סמנו בנ"י את המזוזות והמשקוף, יום הארבעה עשר בניסן היה היום בו מלו בני לוי את בנ"י שהיו במצרים, כי מפאת הגזרות שגזר פרעה במצרים בטלו ישראל המילה חוץ משבט לוי, ואילו על קורבן הפסח נאמר כל ערל לא יאכל בו, לכן בצהרי יום הארבעה עשר בניסן ערכו בני לוי מילה לכלל ישראל.
מלו אך לא פרעו, כי לא היה להם זמן להרפא מן הפריעה שלושה ימים, כי באותו הלילה היו צריכים לצאת ממצרים ולא יכלו להתמהמה. וכך למעשה אגודת האזוב שנתבקשו בני ישראל לטבול ב'דם היתה כפולה, כי שני דמים היו על הסף, דם הפסח, ודם המילה, שנאמר בדמייך חיי, בדמייך חיי, ב' דמים דם הפסח ודם המילה.
והענין הוא ב' קטבים בגלות מצרים, א' מיעוט חסדים (שבטלו המילה חוץ משבט לוי), ב' אחיזת הקליפות בהם, קוטב הא' נמשך מה' דמים טהורים שמועטים המה בסוד כלים בלי אורות, וקוטב ב' נמשך מה' דמים טמאים שדומה לניצוצי קרי דאדה"ר א' נמשך מהפלגה בסוד ומשם נפוצו ע"ד ומשם יפרד דד' נהרות (ממרן בעל הסולם זצ"ל, הגדה גלות וגאולה, שער הכוונות, ע' רנב).
דם המילה כנגד קוטב א', לגדל החסדים אפומא דאמה. דם הפסח כנגד קוטב ב' להעביר אחיזת הקליפות (וז"ס אשר פסח על בתי ישאל והבן זה) ממרן בעל הסולם זצ"ל.
ונראה כי טבילת אגודת האזוב בב' הדמים, היא גם תשובה על הקושיה השלישית שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים, טובלים את אגודת האזוב בדם המילה ובדם הפסח, שנאמר ב' דמייך חיי, ב' דמים דם הפסח ודם המילה.
וטבילת אגודת האזוב שמפרש רש"י שלושה ענפים מאוגדים יחדיו הם אותיות יהו במילוי אלפין (יוד-הא-ואו, העולות בגימטריה ט"ל), וכאשר טובלים אותן בה' דמים טהורים מייחדים את שפע הט"ל בה' דמים טהורים מקבלים שם הויה במילוי אלפין העולה אדם, שנאמר אדם (דם המילה) ובהמה (דם הפסח) תושיע ה'.
חג שמח ופסח כשר לכל בית ישראל