אודות א.קליין

אתי קליין היא בעלת תואר בוגר בחוגים למדעי המדינה והסטוריה כללית, מלמדת עברית לתלמידים מרחבי העולם וכותבת מאמרים בנושא פנימיות התורה.

מהו שאמר הכתוב מי יעלה בהר ה'?

שלום לכולם,

מי יעלה בהר ה'?

מהו שאמר בעל התהלים מי יעלה בהר ה'? האם מדובר בהר גשמי או במצב רוחני, נתבונן בתשובה לשאלה שמעלה בעל התהלים ונראה במה דברים אמורים.

אומר הכתוב מי יעלה בהר ה' ומי יקום בהר קודשו (תהלים כ"ד ג') והתשובה היא בפסוק הבא "נקי ידיים ובר לבב..." נשאלת השאלה האם הר ה' הוא מקום גשמי, או מצב פנימי של מודעות רוחנית?

ראשית עלינו לברר מהו הר מבחינה רוחנית - פנימית, אומרים רבותינו הר מלשון הרהור ומחשבה. לפיכך נראה הפסוק של בעל התהלים כך: מי יכול לעלות ולטפס במחשבתו האנושית המצומצת והמוגבלת ולהגיע להרהורי ה', כלומר למחשבת הבריאה שתכליתה להיטיב לנבראיו, והתשובה היא נקי ידיים, כלומר אדם שלא מחזיק בשום תיאוריה, בשום אג'נדה, בשום אידאולגיה, מדוע? היות שהידיים תופסות בפועל מה שמוח תופס במחשבה, הרי כאשר הידיים נקיות כלומר לא אוחזות בשום דבר, גם המוח האנושי לא תפוס בשום אג'נדה או תיאוריה, וכאשר המוח פנוי מכל אחיזה הוא שורה על הלב ושני חדרי הלב נקיים וטהורים, אז אור חדש יכול לשרות במקום פנוי ממחשבה עצמית, ויכול לקבל השראת העליון עליו.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

המטאפיסיקה של עקדת יצחק

שלום לכולם,

עקדת יצחק, Augustin, שבועון וינאי, צייר - מ. שטיינר גליון מס' 465

נשאלת השאלה האם עקדת יצחק היא ענין מוכרח במציאות, ואם כן איזה שורש רוחני פועל בה. הרי אומר רש"י (בראשית כב י"ג) כי האיל שנעקד תחת יצחק היה מוכן מששת ימי בראשית. איך מיישבים את כל הטיעונים הללו יחדיו?

האם אברהם ויצחק, הדמויות הדומיננטיות בעקדה, הן דמויות הסטוריות בלבד, או  שהן באות ללמד אותנו דבר מה על השורשים הרוחניים הפועלים בעולם הזה? נתבונן בדברים.

מספר לנו ספר הזהר (לך לך אות לט) כי בעוד שאברהם אבינו נמשל לחסד המופלא (אור בהיר בשחקים), שברא ומקיים את העולם המתפשט באין תכלית וללא סוף, הרי שיצחק בנו נמשל למידת הגבורה המקיימת את העולם באמצעות חוקי הטבע, ככתוב שמים בזרת תכן, הכל קבוע ומדוד, מים מתאדים במאה מעלות, או קופאים באפס מעלות, הזווית בה נוטה כדור הארץ על צירו ולפיכך מקבל בדיוק את אור קרני השמש המתאימות לקיים בו חיים וכו' וכו'.

אך האם מכלול חוקי הטבע קיימים ופועלים בפני עצמם, או שהם נכפפים לגורם סמוי ונסתר? על שאלה זו משיבה לנו עקדת יצחק. כיצד? אברהם הנמשל לחסד המופלא עוקד (קושר) את יצחק, הנמשל לחוקי הטבע, לומר כי חוקי הטבע וההבנות האנושויות שלנו הנלמדות מהן אינן קיימות בפני עצמן, אלא כפופות לגורם אחד, נסתר.

כלומר העולם, למרות היותו נתון לחוקים ולמידות, לכימות ולנוסחאות הרי שהוא מותנה בחסד האלוהי המופלא המקיים אותו. לכן יצחק (לשון יש חק) There is a low) לא מתנגד לעקדה, כי ידוע שהחוקים  בסך הכל מוציאים לפועל את רצון האל ומקיימים אותו ואינם ישות בפני עצמם. והיות שהם משרתיו עושי דברו, הרי שהם כפופים למרותו.

ולכן ניתן לומר, כי אברהם מתיחס אל בנו יצחק, כפי שהאל מתייחס לעולם שברא. אוהב אותו, אך יחד עם זאת מעמיד אותו על ידי חוקים ומגבלות. לכן מספר המדרש כי בשעת העקדה פרחה נשמתו של יצחק וכהו עיניו, לומר כי עיני חכמת המדעים כהות (אינן מסוגלות לראות ולהסביר) תופעות שהן מעבר למושכל האנושי, כי נר ה' נשמת אדם, כלומר האדם אינו רואה באמצעות העיניים, אלא באמצעות הנשמה, ובזמן שהיא עולה ונעלמת ומתאלמת באור אינסוף, כפי שקרה בעקדה, העיניים נותרות כארובות חשכות.

אך האל הטוב אינו זקוק למתנות אדם ובוודאי שלא לקורבן אדם, רק למוכנות הנפשית שלו, להתקרב יותר ולראות רחוק יותר ושקוף יותר. לכן כאשר אברהם מוכן לתפוס כי חוקי הבריאה נתונים תחת מרות אחת, באותו הרגע ממש, שמע את הקול, אל תשלח ידך, ר"ת את"י ובצופן א"ת ב"ש אמת, והוא רואה אי"ל, כאשר אותו איל נאחז בקרניו בסבך, והנה לאיל ב' קרנים וגימטריה של ב' פעמים קרן הרי ש"ת, או 700, להורות כי חוקי הטבע (שבע) הם הנרצים לעקדה ולקשירה תחת מהות אחת.

שנה טובה ומתוקה

באין חזון יפרע עם על הקשר שבין דוד ושלמה משלי ותהלים

שלום לכולם,

למה התכוון משלי הוא שלמה המלך במאמרו כי בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם, מדוע ממשיך הפסוק במילים וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ, ומה הקשר שלו לפסוק מתהלים (פ"ז, ב') אֹהֵב יְהוָה שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב, שכתב אביו, דוד המלך, בעל התהלים.

חזון, הוא דימוי, או תמונה, סמל, או משל, שאפשר ללכת לאורו או לשאוף אליו. אומר שלמה באין חזון - כלומר ברגע שאין דימוי או תמונה אלטרנטיבית שלאורה ניתן ללכת, העם נפרע, כמו שיער פרוע, שאין לו כיון ואין לו צורה, כלומר מתפזר ומתפרק למרכיביו.

על החזון, התמונה, הדימוי או המשל, אחראים הנביאים, ככתוב ביד נביאים אדמה, אך משחרב הבית, נגנזה הנבואה והוצפנו משליה. לזאת כיון שלמה כאשר אמר באין חזון, כלומר בלי תמונה שנלך לאורה, העם מתפרק ומתפזר, כי החזון, הוא האגד, הדבק שמדביק את כל חלקי הפסיפס יחדיו.

ומכיון שראה שלמה את הימים הללו קרבים ובאים, השאיר לנו קופת חסכון קטנה ממנה נוכל לשאוף מעט אויר, מדוע? כי הסכנה שבהתפוררות העם, תכנס שנאה עזה בליבות האנשים, לכן יעץ לנו רפואה ואמר, ושומר תורה אשרהו, כי במקרה של פזור ופרוד, היסוד היחיד שמסוגל ללכד את ליבות האנשים יחד היא התורה, לא במובן של הלכה, אלא במובן של טקסט הנושא סיפור עמוק מאוד הנוגע לכולנו.

לכן אמר דוד המלך, אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, וכאשר אומר הכתוב שערי ציון, הוא אינו מתכוון רק לשערי הגשמיים של ירושלים, אלא לשערים הרוחניים של ציון, ישאל השואל ובצדק מה הם השערים הרוחניים של ציון, ויש לומר כי ציון גימטריה יוסף (156) וגם יוסף, וגם ציון הם כינויים לספירת יסוד שהיא המשפיעה כל השפע הנתון לספירת מלכות, לכן אומר דוד, אוהב ה' את שערי ציון, כי שער הוא הפתח בו נשפע השפע, אוהב ה' את השערים של ספירת יסוד הוא המשפיע המכונה ציון, כי ה' נקרא טוב ומיטיב ומשום כך הוא אוהב להשפיע, לכן אוהב ה' שערי ציון שהוא מקום המפגש של המשפיע עם המושפע, וזה אינו מקום גשמי, אלא מקום וחלל פנוי בנפשו של האדם פנימה. כעת נשאלת השאלה מדוע אוהב ה' את שערי ציון מכל משכנות יעקב?

איך ייתכן שאוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, היכן משכנות יעקב, הרי למדנו מפרשת בלק את הפסוק, "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל", אם כן למה משכנות יעקב? משכנות יעקב אלו הם המקומות הארעיים בהם התגורר יעקב, חרן, ומצרים. אל מצרים ירד יעקב בשבעים נפש, מצרים הרוחנית היא מקום של משכן עולם החומר המיצר על האדם, לכן אומר דוד, אוהב ה' את שערי ציון, אלו הם מקומות המפגש הנפשיים הפנימיים בהם נפגש המשפיע עם המושפע, כי יכול להשפיע לו רוחניות, כדי שיהיה כמוהו, לכן אוהב ה' את שערי ציון מכל משכנות יעקב, כי במקום משכנות יעקב (חרן ומצרים) היו משועבדים לחומר, לכן מעיד דוד, על אהבת ה' את חיי הרוח, ולא את חיי החומר.

...

בהשראת רבי משה דוד ואלי ובאורו על דרך הפרד"ס לספר משלי

רוחו הפלאית של אליהו

שלום וברכה,

המטר מצוויר כאות ו', כקווים אלכסוניים

לאחר שהכריז אליהו בפני אחאב, מלך ישראל, כי לא יהיה טל ומטר השנים האלה, אלא על פי דברו, מדבר ה' עימו ומפנה אותו, קדמה, אל נחל כרית הנמצא ממזרח לירדן שם יוכל להסתתר, בשעה שהעורבים מכלכלים אותו לחם ובשר בבוקר, ולחם ובשר בערב, ומי הנחל הזורמים משמשים לו כמי שתיה. והנה, לסוף תקופה אשר מכונה בפרק "מקץ ימים", יבש הנחל כי לא ירד גשם, ואליהו מתבקש ללכת צָ'רְפַתָה אֲ'שֶׁר לְ'צִידוֹן, כי שם צווה הקב"ה אלמנה לכלכלו.

מדוע נתבקש אליהו ללכת אל צרפת אשר בצידון, הרי בכל זאת הן נמצאות בלבנון, מה יש בלבנון שאין בארץ ישראל, וכיצד קשורות צרפת וצידון אל אשת אחאב, איזבל, רודפת אליהו. מה מסמלת האלמנה, מה מסמל המעוג, האם לאליהו היתה קריירה של שף? מדוע חולה בן האישה האלמנה, מהי מחלה ומדוע היא נאחזת בבן האישה האלמנה דווקא? כיצד משיב אליהו את בן האישה בעלת הבית לחיים, ומדוע הופך כינויה מהאישה האלמנה לאישה בעלת הבית.

שאלות רבות לפרק אחד, ננסה להשיב עליהן אחת לאחת. עצירת הגשם אותה מזכיר אליהו אינה גחמה או קפריזה רגעית, היא באה כתגובה לאלמנטים הזרים שמכניסים אחאב ואשתו איזבל. איזבל בת למלך צידון גוררת את אחאב ואת עם ישראל היושב בשומרון לפולחן עבודה זרה הנודעת בשם בעל ואשרה. פולחן הבעל והאשרה מהווים מחיצה של ברזל ומסך המפרידים בין עם ישראל לאלוהי השמים, נפסק הקשר הישיר שבין עם ישראל ואלוהי השמים. לשיטתנו פולחן הבעל טוען כי האדם הוא הבעלים מוחלט של הארץ, הוא מרגיש בעלות על כל דבר ועניין ופולחן האשרה סוגד לעושר הנובע מתפיסת שווא כי האדם הוא אדון הכל.

הפסקת הטל והמטר על פי דברו של אליהו היא בסך הכל הפעלה של מידה כנגד מידה, והיא אחת אחת מי"ג עיקרים שהתורה נדרשת בהם. ומה אומר אליהו? היות והעבודה הזרה, ופולחני האישיות מפרידים בין שמים לארץ, בין נותן ומקבל, "אני", כבא כוחו של אלוהי השמים מפסיק להזרים שפע בדמות טל ומטר. וכאן יש מקום לתשומת לב גדולה מאוד, היות שאליהו לא מבטיח רק להפסיק את המטר, שהוא ענין כבד כשלעצמו, כאשר החקלאות מבוססת על גשמים בעיתם, אלא מובטחת לאחאב בזו הלשון גם הפסקת הטל, הן טיפות מים, המכונות בשם טללים, היורדות מן השמים לארץ בחודשי האביב והקיץ, מניסן ועד תשרי, כלומר עד מחזור הגשמים הבא לטובה וברכה. אם כן, מה אומר אליהו בא כוחו של אלוהי השמים? לא רק שאנו מכריזים בזאת על הפסקה ללא תנאי של מטר בחודשי הסתיו והחורף (משל לאות ו', כפי שילדים מציירים מטר בגן, כקווים אנכים) אלא אנו מכריזים בזאת על הפסקה מוחלטת של טפטוף וניטוף טיפות טל (אות י') באביב ובקיץ, משמע - סגירה מוחלטת של כל צינורות השפע, סתיו וחורף (אות ו') אביב וקיץ (אות י').

הפסקה מתודית - נשאלת השאלה מדוע אנו נכנסים לפרטי החוזה שמציג אליהו, מודע אנו קוראים את האותיות הקטנות שאיש אינו מייחס אליהן חשיבות, אבל תכרענה בסופו של יום את הכף, כדי להשיב על שאלות אלו נתבונן בשם הוי"ה ברוך הוא.

שם הוי"ה  ב"ה נכתב ד' אותיות, י', ה', ו', ה', כאשר אותיות י', ו' נבחנות לאותיות זכריות ומשפיעות, ואותיות ה' נבחנות למקבלות השפע. כאשר נשבע אליהו לאחאב כי לא יהיה טל ומטר אלא על פי דברו, הכוונה היא כי אות י' (המייצגת את טיפות הטל) ואות ו' (המייצגת את המטר) לא תוכלנה להשפיע לאותיות ה', כלומר יהיה מצב של מקבל ללא משפיע. מצב זה משול ברוחניות לאלמנות. כאשר לארץ, או למלכות הנבחנת לאות ה' אחרונה משם ה' אין משפיע. לכן אנו נפגוש ברעב חזק מאוד בשומרון בפרק י"ח כתוצאה מדברי אליהו.

ולעניינו, ארץ ללא מטר וללא טל משולה לאלמנה שאין לה מפרנס, וכל מה שנותר לה הוא דחוק מאוד ואינו מספק, שלא לדבר על חיים ברווחה. בצומת הדרכים הזו אנו פוגשים את אליהו, כאשר כתב המנוי הבא שלו מפנה אותו אל צרפת אשר לצידון. השמות אינם מקריים, צרפת - נוטריקון צר-פת, כלומר מעט לחם, צידון מלשון צד side וצייד, כאשר אדם נדרש לצוד, הוא נצרך למזון מיידי כזה שאינו זקוק לתהליך ארוך של זריעה וקצירה, דישה וניפוי, טחינה לישה רידוד ואפייה. מי שצד התדר שלו מיידי יותר וקצר יותר.

צרפת אשר לצידון מסונת בעיגול בצבע אדום כפי שהיא מופיעה במפה ששרטט הרב הגאוגרף יהוסף שוורץ 1847

ונשוב לעניין, אליהו בא כוחו של אלוהי השמים הולך אל צרפת, אל צר-פת, אל מעט לחם, אשר לצידון, כי שם צווה הקב"ה אלמנה לכלכלו. אומר היה הקורא התמים, "עולם הפוך ראיתי" איך ייתכן כי אליהו שאמון היה על סגירת צנורות השפע, אשר בגינם פוקד רעב כבד את ארץ, צריך להתכלכל ע"י אישה אלמנה.

האם אין זו אלא בדיחה? מדוע צריך אליהו, בא כוחו של אלוהי השמים, להתבטל בפני אלמנה זרה ולבקש ממנה פת לחם? ויש לומר כי הדברים הם הפוכים למה שאנו נוטים לחשוב. מאחר והאלמנה בסיפור היא משל לארץ ללא שמים, משל למקבל ללא משפיע, היא למעשה בבואה של עם ישראל, כי כל עם ישראל ככלל הוא אישה ביחס לבורא שהוא משפיע וזכר, ואם עם ישראל בונה מחיצה בדמות נביאי הבעל והאשרה ובכך מתנתק מהמשפיע, הרי שנוצר מצב של אישה ללא איש, ואישה ללא אישהּ, מכונה בשם אלמנה, לכן נגש אליהו אל האלמנה אשר בצידון, אשר חיה מן הצד (מעבודה זרה) ולא מאור הפנים והרחמים, מן האמצע, אשר בו למעשה מתחיל תהליך הריפוי.

אליהו בתפקיד המשפיע, ניגש אל המקבל והמנותק, אל עם ישראל, המופיע בלבוש אלמנה שיש לה לחם צר, ואשר צדה חיות מן הצד ומן השאריות, ולא מן הפנים, ומבקש ממנה שתקח לו מעט מעט מים,  ולאחר מכן מבקש ממנה פת לחם. האישה האלמנה, הנמשלת לעם ישראל, משיבה ואומרת לו, כי אין לה מעוג, אלא כף קמח בכד בלבד, ומעט שמן בצפחת, והיא מקוששת שנים עצים, על מנת להדליק מעט אש, כדי שתוכל לאפות מאפה קטן, לה ולבנה, לפני שיוציאו את נשמתם.

כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד אשר יבוא מטר על פני האדמה

מה אומרת למעשה האישה האלמנה לאליהו, יש לי מעט מן המעט, אשר בקושי מספיק לשנים כדי להוציא נשמה ולהפטר מן העולם, כלומר אפסה תקווה, כל פועלה של האישה הוא כדי למות, והוא משל לעם ישראל שאינו רוצה לחיות, ולא חושב שאפשר לחיות, והוא דרוך, מוכן, ונכון להצדיע למוות.

אליהו מבקש ממנה לא לפחד, ולעשות ככל אשר תכננה לעשות, אלא שכאשר תהיה העוגה (המאפה העגול) מוכנה בידיה, תוציא לו ממנה בראשונה, ולה ולבנה באחרונה. החומר לא השתנה כאן, זו אותה כף הקמח בכד, מעט שמן בצפחת ושני עצים להבעיר בהם אש לאפות את המעוג, אותם חומרים באותו סדר עבודה, אך מה כאן שונה, מה מחדש אליהו? אליהו אומר כי את החלק הראשון בעוגה נותנים לאורח, לזר, לפליט, למישהו שהוא חיצוני, שהוא לא אתה ובני ביתך, בסך הכל החומר הוא אותו חומר, אך אליהו מלמד אותה כיצד לכוון ולהשפיע, לחומר נותרת אותה מאסה, אך הרוח של הנתינה לאחר, לזר, לאורח מאריכה את התדר ומגבירה את ההתקשרות, לא עוד אלמנה, שאין לה מפרנס, וחיה בעוני ובדוחק עם בנה, אלא אישה שנמצאת בקשר עם משפיע, והקשר שבניהם ממלא אותה, והיא יכולה לתת ולתת ללא גבול. כמות האוכל לא נשתנתה אך הלך הרוח נשתנה, יש תחושה של שיתוף, של קשר, ולא של מחסור ושל מיתה.

וכך קורה, לאחר הגעת אליהו משתנה שיטת החלוקה, המצב אינו גרוע כפי שהיה אלא משתפר. כאשר הגעת אליהו ללבנון מונעת מב' סיבות: א) לבנון היא מקור המוצא של המלכה איזבל אשת אחאב, ולבנון היא גם סמל לספירת הבינה אשר ממנה מתחיל התיקון, במקום שממנו יצאה איזבל שם צריך לתקן, ומשם יש להתחיל.

הכל יפה וטוב בצרפת אשר לצידון, כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסרה כפי שהבטיח אליהו, עד שיום אחד חלה בן האישה בעלת הבית (ולא יותר האלמנה) ולא נותרה בו נשמה, ובצר לה שואלת היא את אליהו את השאלה הבאה, "מַה-לִּי וָלָךְ, אִישׁ הָאֱלֹהִים: בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת-עֲוֺנִי, וּלְהָמִית אֶת-בְּנִי".

אליהו בתגובה, מבקש ממנה את בנה ולוקח אותו מחיקה אל העלייה, שהיא גם מקום משכנו בביתה. בעלייה הוא משכיב את הילד על מיטתו, ופונה אל ה' במילים הבאות: "יְהוָה אֱלֹהָי--הֲגַם עַל-הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר-אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ, לְהָמִית אֶת-בְּנָהּ?" הוא מתמודד על הילד שלוש פעמים, היינו -מקשר אותו לשלושת הקווים חסד דין ורחמים, קורא אל ה בתפילה ברביעית, ואומר: "יְהוָה אֱלֹהָי, תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ-הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל-קִרְבּוֹ", ה' שומע לקול אליהו ונפש הילד שבה אל קרבו וחי.

העלייה

מה היה לנו כאן, לאחר מהלך כד הקמח וצפחת השמן, שהתווה אליהו, מכונה אם הילד - בעלת הבית -ולא אלמנה, היות שיש לה משפיע הוא אליהו. עד כאן הכל טוב ויפה, עד שחלה בנה ולא נותרה בו נשמה. במה דברים אמורים ומה מסמלת מחלת בנה, כפי שאמרנו לעיל האישה האלמנה היא עם ישראל שאין לו משפיע, אשר לאחר תנאים קשים מסכים לקבל על עצמו סדרי עדיפויות חדשים המקנים לו רוח ורווחה, וקשר אל הזר אל האורח אל הלא מוכר, אך האם די בכך, מעתה עם ישראל לא אלמן יותר ומכונה בשם אישה, אך היות והוא חושב עדיין, כי היא בעלת הבית, חולה בנה, מה פירוש? כאשר אדם חושב שהוא בעל הבית כאן על אנשים על אדמות על רכוש או חיים, ההבנות שנולדות אצלו מתחושה זו של גדלות, הן הבנות מתות, שלא גורמות לחיים, או לנתינה, לכן חולה בן האישה בעלת הבית ולא נותרת בו נשמה, כל כי מי שחושב שהוא בעל הבית, מעצם חשיבה זו מסתלקת לה הנשמה, לכן יושב הילד בחיקה של בעלת הבית חיק מלשון לקחת. אליהו בדרכו מבקש את הילד מאימו - לא לוקח, ועולה עימו על העלייה. העלייה - היא משל, היא חלל תחת הגג, אינה קשורה לאדמה אלא מקום שמחבר בין החלק העליון של הבית אל האינסוף או אל קוצו של י' משם הוי"ה. אליהו מניח את הילד על מיטתו, שהיא ביטוי לאמונתו, ומתמודד עליו ג' פעמים, כלומר משפיע לו ג' קווים: חסד דין ורחמים, מחבר אותו לאינסוף ומתפלל עליו את תפילתו. תפליתו נענית והילד חי. כאשר יורד אליהו מן העלייה ובנה של האישה מופיע איתו נושם, אומר אליהו לאם הילד: ראי חי בנך, ראשי תיבות רח"ב לומר כי החיים מגיעים מקשר שנוצר מג' קווים, חסד דין ורחמים שהוא יסוד רחב עליו אפשר להשתית חיים, והיא רוחו הפלאית של אליהו.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

 

שיר אלבמה לט"ו באב

שלום לכולם,

ירח אלבמה הוא אחד השירים שכתב ברטולד ברכט למחזה העונה לשם אופרה בגרוש. השיר הולחן על ידי חברו של ברכט, קורט וויל, והושר על במות גרמניה החל משנת 1928 וזכה להצלחה חסרת תקדים.

שנות העשרים הצבעוניות והעליזות, שלא לומר משוללות כל רסן, ספקו את הרקע הססגוני להתרחשות העלילה, כמו גם ההמצאות הנפלאות מתחום התקשורת ששינו במידת מה את היחסים בין הפרטים לנושאי הסמכות בחברה, לא עוד שלטון מרכזי אנכי ואנכרוניסטי, קיסרי, או מלכוני, כי אם קשר ישיר בין הפרט, אל מסך הקולנוע ותכניו, בין אזנו של הפרט אל מכשיר הרדיו המשדרו מוסיקת ג'אז על כל גווניה, והרגשה של תעצומת נפש נוכח הקשר הישיר האפשרי, וכמובן פיתוח הטלויזיה הצבעונית הראשונה.

בקצה האופק,נראו ניצני החירות האפשריים בעולמו של האדם הפשוט, הוא יכול היה לצפות בסרט בקולנוע, לשמוע מוסיקת ג'אז ממכשיר פטיפון שהיה בביתו את בבית חבריו או קרוביו, לרקוד במועדון לילה, להאזין לתוכניות רדיו, לשוחח עם אנשים מרוחקים ג"ג באמצעות הטלפון, כאשר שעות החשכה והלילה לא היוו מחסום וגבול לפעילות האנושית, אלא להיפך, השימוש בחשמל כאמצעי תאורה בשעות החשכה, רק עודד את הציבור להרחיב את גבולות אניותו.

קורט וויל ולוטה לניה,אשתו, בבית בארה"ב 1942

ולא זאת אף זאת, פתיחת ערוצי תקשורת אל כל פרט ופרט, אפשרו גם לרעיונות "חדשים" כמו סוציאליזם קיצוני או קומוניזם קיצוני למצוא קרקע פוריה ואוזן קשבת אשר תישא את זרעי הפורענות הקרבה ובאה ותתעבר בהם. כאשר הידיעה, הקשר והקשב אל הנעשה בעולם, לא היה רק נחלת בני אצולה משכילים ובורגנים בלבד, אלא החדשות חדרו פנימה חלחלו והגיעו גם אל אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב. המצאת המדיה החדשה ופיתוחה אפשרה לחבר באחת את כלל הציבור אל הנעשה בעולם, באמצעות חוש הראיה והשמיעה, ללא פילטר של השכלה בסיסית. בן לילה נכנסו מליוני אנשים אל מעגל ההשפעה והפכו להיות פרטים אקטיביים במערכה על גורל העולם, שלא מידיעתם.

על רקע תקופה זו נכתב שיר אלבמה, המספר בקצרה על חורבנו של העולם הקודם, טרם הופעתו של העולם החדש. השיר מספר בעיקר על המבוכה והכאוס, תחושת האנארכיה והבלבול, אשר מובילים את הציבור המטושטש והמותש אל מרתפי הבירה, ופונדקי השעורה, שם יוכל להניף באבחת חרב ובאחוות לוחמים כוס של בירה, ולהזכר בימים שחלפו ובעולם שנעלם, למצוא פינה חמה פנויה מטכנולוגיה, בה יוכל להתארגן בחשאי אל המאבק הבא האימתני מכל - בחברו - האדם הצורך את אותה טכנולוגיה כמוהו, רק שאילולי היתה ההמצאה ממוצאת, לא היה יודע על קיומו, וקיומו הפשוט לא היה מאיים עליו.

אובדן העולם הישן, טרום מלחמת העולם הראשונה, נמשל בשיר לאובדן האם הטובה, כאשר מה שנותר לציבור היתום ממנה, הוא להטביע את שחור יגונו, בפונדק הקרוב, במרתפי הבירה ובמועדוני הלילה הידועים בשם קברט. הציבור האומלל ינסה למלא את החלל שהותירה האם בלכתה, בשחרו על פתחי בתי תענוגות, בנסיונו הפאטטי והילדותי למלא את החלל החסר. אך הדילוג הפיסח על פתחי בתי התענוגות וההמנעות מנסיון להביט פנימה אל תוך החלל הפנוי מאור ולראות באמת על מה ולמה עלתה ההשתקפות הזו, רק יאיץ בקפיצות קוונטיות את התפרצויות הזעם הבאות, שלא מסוגלות להכיל את אמפליטודת המטולטלת במרחב ההסטוריה.

ולעניינו, הגבור בשיר מחפש את בית הויסקי הבא, כי אמא (העולם הישן הטוב) איננו עוד, בהמשך השיר הוא מחפש את ליבה של העלמה שתכיל אותו, ואם לא ימצא אותו, הוא יודע שהוא בצרה, אח"כ הוא מחפש הדולר הקטן הבא, למה קטן, כי שמחפש כל הזמן את הדולר הבא, הוא אדם קטן, אין לו שום ערכים לשאוף אליהם, זו האוירה המתוארת בשיר.

השיר תורגם לאנגלית וללשונות רבות, והושר על ידי מבצעים רבים ברבות השנים. לרגל ט"ו באב אנו מציעים כתרגום את הנוסח הבא, אשר נכתב לנוכח הביצוע של להקת הדלתות.

ירח אלבמה

ספרו לי היכן בית הוויסקי הבא
הו, אל תשאל, לא, אל תשאל,
ספרו לי היכן בית הוויסקי הבא
הו, אל תשאל, לא, אל תשאל,
כי אם, לא נמצא את הוויסקי הבא
אנחנו בצרה, אנחנו בצרה,
אנחנו, אנחנו, אנחנו בצרה

ירח אלבמה נאמר להתראות
אבדנו את המא-מא,
ו-עתה ע-לינו וי-סקי לשתות
ירח אלבמה נאמר להתראות,
אבדנו את המא-מא
ו-עתה עלינו ויסקי לשתות

היכן היא הדרך אל לבה של העלמה
הו, אל תשאל , לא, אל תשאל
היכן היא הדרך אל לבה של העלמה
הו, אל תשאל , לא, אל תשאל
כי אם לא נמצא, את לבה של העלמה
אנחנו בצרה, אנחנו בצרה,
אנחנו, אנחנו, אנחנו בצרה

ירח אלבמה נאמר להתראות
אבדנו את המא-מא,
ו-עתה ע-לינו וי-סקי לשתות
ירח אלבמה נאמר להתראות,
אבדנו את המא-מא
ו-עתה עלינו ויסקי לשתות

רבים הביצויים הקיימים לשיר, אחד מהם העולה על כולם, הוא של דיויד בואי שהפליא לשחק ולשיר את הלך הרוח של אותם הימים הוללים ופוחזים שקדמו לימי האנרכיה הגדולה נטולת הגבולות והמעצורים, שתביא בסופו של יום ללידת שחר חדש בדמות משטרים פאשיסטים-טוטליטריים.

אני גדליה רבע איש, למה דווקא רבע?

שלום לכולם,

נתן אלתרמן מימין, ויעקב הורוביץ כפי שצולמו בקפה מאור, תל אביב, ספטמבר שנת 1950, צילם בנו רותנברג

נתן אלתרמן כתב שיר בשם אני גדליה רבע איש, נשאלת השאלה למה החליט גדליה לצייר את גדליה כרבע איש ולא כשליש או כמחצית, כחמישית או כששית. נראה כי התשובה טמונה בד 'אותיות שם הוי"ה. שם ה' נכתב ד' אותיות י', ה', ו' , ה', כאשר שלוש האותיות הראשונות שבשם מיוחסות לבורא או למושכלות האלהיות ואילו ה' אחרונה משם ה' נבחנת ליסוד ושורש לנבראים. והיות והאות ה' כי אחת מארבע אותיות שם ה', הרי שהיא נבחנת לרבע משם ה', ייתכן שבגין זאת אומר גדליה יציר כפיו של נתן אלתרמן, "אני גדליה רבע איש".

הנה השיר

א'
אֲנִי הוּא גְּדַלְיָה רֶבַע אִישׁ,
אֲבָל אֲנִי צוֹמֵחַ.
אִם אֵין לִי בַּיִת, יֵשׁ לִי כְּבִישׁ
וְעַל הַכְּבִישׁ יָרֵחַ.

פֹּה לָאֶחָד יֶשְׁנָה מֵאָה
וְלַשֵּׁנִי מָאתַיִם.
וְלִי פֵּאָה וְעוֹד פֵּאָה
וְיַחַד פְּאוֹתַיִם.

וְדַי סָחַבְתִּי כְּבָר שַׂקִּים
וְרַצְתִּי הֵנָּה שָׁמָּה -
אֲנִי רוֹצֶה לַמֶרְחַקִּים,
אֲנִי רוֹצֶה הַיָּמָּה.

כִּי הָעוֹלָם גָּדוֹל-גָּדוֹל
צָרִיךְ לִרְאוֹת בּוֹ אֶת הַכֹּל,
אֶת הֶעָרִים וְהַשְּׁלָטִים
וְאֶת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים.

אֶת שׁוֹר הַבָּר שֶׁל הַמָּשִׁיחַ,
אֶת לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִיחַ.
אָצִיץ בּוֹ פַּעַם וּשְׁנִיָּה
וְשׁוּטִי-שׁוּטִי אֳנִיָּה.

ב'
אֶקַּח אִתִּי עַגְבָנִיָּה,
סִדּוּר קָטָן וּפִתָּה
וּמִסִּפּוּן הָאֳנִיָּה
לַמֶּרְחַקִּים אַבִּיטָה.

נִגַּשׁ הַקַּבַּרְנִיט לִשְׁאֹל:
לְאָן לִנְסֹעַ, גְּדַלְיָה?
אָמֶרִיקָה הִיא פֹּה מִשְּׂמֹאל,
וּמִיָּמִין אוֹסְטְרַלְיָה.

וְאָנֹכִי עוֹנֶה: אָדוֹן,
כָּל הַמְּקוֹמוֹת יָפִים הֵם,
כָּל הָעוֹלָם שֶׁל אֵל עֶלְיוֹן
וְכָל בָּנָיו אַחִים הֵם.

כִּי הָעוֹלָם גָּדוֹל-גָּדוֹל
צָרִיךְ לִרְאוֹת בּוֹ אֶת הַכֹּל
אֵיךְ מְסֻדָּר בּוֹ כָּל דָּבָר,
אֵיפֹה יֵשׁ חַם, אֵיפֹה יֵשׁ קַר.

וּמַה לֹּא טוֹב וּמַה יָּפֶה בּוֹ
וְאֶת הַסְּפּוֹנְגָ'ה מִי עוֹשֶׂה בּוֹ.
אָצִיץ בּוֹ פַּעַם וּשְׁנִיָּה
וְשׁוּטִי-שׁוּטִי אֳנִיָּה.

ג'
בְּבוֹא הַיּוֹם אֲנִי אוֹמֵר:
הַקַּבַּרְנִיט, הִכּוֹנָה
הָאוֹקִיָּנוֹס פֹּה נִגְמָר
נָשׁוּב נָא הַיַּרְקוֹנָה

וּבַנָּמָל קָהָל צוֹהֵל
וְרַעַם כְּלֵי-הָרוּחַ
וְאַבָּא שָׁר: תּוֹדָה לְאֵל,
גְּדַלְיָה, שֵׁב לָנוּחַ.

וְהוּא בּוֹכֶה וְהוּא צוֹחֵק
שׁוֹאֵל: אֵיפֹה הָיִיתָ?
הָיִיתִי, אַבָּא, אוּף, הַרְחֵק
שָׂא עַיִן וְהַבִּיטָה:

הָיִיתִי בְּעוֹלָם גָּדוֹל
רָאִיתִי בָּעוֹלָם הַכֹּל
וּבְחַיַּי וּחְיַאת-חַיַּי
אֲנִי אוֹמֵר לְךָ כְּדַאי

יָפֶה הוּא הָעוֹלָם, יַא אַבָּא
מָקוֹם בּוֹ לְכֻלָּם, יַא אַבָּא
הֵצַצְתִּי פַּעַם וּשְׁנִיָּה,
וְזֶהוּ שִׁיר הָאֳנִיָּה.

את השיר הלחין משה וילנסקי, ומבצעת רבקה זהר האזנה נעימה לכל