כיצד מהווה סיפורם של קין והבל אב טיפוס לכל זוגות האחים והתאומים שנמצא בתנ"ך

שלום וברכה לכולם,

קין והבל, גוף ונשמה

חומש בראשית פרק ד' מספר לנו על ההריון הראשון בעולם וכך נאמר בו: "וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה". נשאלת השאלה, מהו קניתי איש את ה', ועל כך באה תשובה, איש מלשון יש, ויש נקרא הגוף, שיש לו ישות, הוא תופס זמן ומקום, וכפי שהגוף נעשה יש מאין, כי לפני הלידה לא היה גוף כלל, מבחינה חוה בשינוי שבין אין ליש, לפני ואחרי ואומרת: "קניתי איש את ה'", ופירושו קניתי (את) ה- יש, את הגוף, את המקום והזמן, מן האינסוף.

עד כאן פירוש למדרש השם קין, והוא ברור, אך מה מלמדנו המשך הכתובים בהם נאמר, ותוסף ללדת את אחיו, את הבל. מהו הבל, הבל הוא האויר הנמצא בחלל הפה, ולפני שהוא נמצא בחלל הפה, זהו האויר אותו אנו שואפים אל קרבינו, אין לו ציור, ואין צורה, הוא שקוף ומקיף אותנו, וכאשר ניגש למשל, אל החלון בליל חורף גשום וקר, וננשוף אויר אל שמשתו, נראה כי אד חם יוצא מפינו ומכה בזגוגית החלון הקרה, ומלבין אותה. להבל שאנו נושמים נושמים אין ציור וצורה, אך כאשר ננסה לדבר ההבל יקבל צורה של הברות ותנועות ויצא לעולם כדיבור.

ההבל עצמו הוא שקט ושקוף, מקים ומקיים אותנו, ואינו דורש מאתנו כלום, הוא תמים ותם ונעלם, אך בהיותו כזה הוא מקיים כל דבר, הוא קדום וקדמון ועתיק ולפני שהיה אדם בעולם הוא השקה את כל פני האדמה. נמצא כי הבל הוא ביטוי לנשמה, ולנשימה המחיה כל חי, לכן לא נאמר בהבל הריון, כי הריון הוא דבר חיצוני, הריון רואים מבחוץ הוא נגלה, ואת ההבל, את הנשמה לא רואים, לכן לא נאמר בהבל הריון, כי לא יצא החוצה, מן האינסוף.

מהו אם כן, פירוש הפסוק ותוסף ללדת את אחיו את הבל, ועל זה יש לומר כי כפי שקין הוא שם שניתן לכוחות הגוף החיצונים, כך ניתן השם הבל לכוחות הנשמה הפנימיים, וזה הפירוש ותוסף ללדת את אחיו, את הבל, הוסיפה ללדת, כלומר לתת ביטוי לכוחות הנשמה הנקראים הבל, שהם הכוחות הפנימים השקופים הנשקפים העולים מאחים ומחברים את כוחות הגוף הנגלים המכונים בשם קין. אך היות שהגוף הוא העיקר בעולם הזה, שהוא קנין, כלומר מוקנה לנו מלמעלה, הוא נולד ראשון, בעוד הנשמה, בחינת הבל הפנימי, חופפת מעליו, כלומר חופה ומכסה עליו.

אך כפי שהבטחנו בפתיח לעיל קין והבל הם אבות טיפוס לזוגות רבים של אחים תאומים, ואחים בכלל המקיימים את אותו יחס, שבין גוף לנשמה, בין גלוי לנעלם, שבין העולם הזה, לעולם הבא, שבין ששת ימי המעשה ליום השבת.

הנה הרשימה:

יעקב ועשו - עשו נולד ראשון, הוא הגוף כולו אדרת שער, ונקרא שמו עשו מלשון עשוי, אין מה לשפר בו או לקוות אליו הוא עובדה מוגמרת, איש ציד איש השדה, כליו תלוים עליו, כל היום מחפש מה לצוד ואיך לצוד, איך לתפוס ולהשיג חיות מכל תנועה בשטח, הדיבור השגור בפיו, "עייף אנכי", היות שהגוף ניזון מכוחות נמוכים ממנו אותם הוא צד, ואינו ניזון מן הרוח, הוא עייף תמידי, שום דבר לא חשוב לו, אין לו אבחנות, הוא אינו קורא בשם, אלא בתדרים כמו ילד קטן, "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", הוא אינו מתאמץ לשאוף אויר, לנוח, לתת לכוחות הנשמה הנמצאת במוח להתחדש, הוא אינו שואף מעלה, אלא נופל למטה, ומדבר בתדרים של צבעים, ומתבטא כמו ילד שאין לו אוצר מילים.

אחריו נולד יעקב אחיו, הכוח המאחה והמאחד שלו, איש תם יושב אהלים, כינוי לנשמה המכונסת באדם פנימה, בצל, שאיננה מחפשת גירויים חיצוניים, היא לא צריכה לצוד מהצד, היא ניזונה מאור פני ה'.

פרץ וזרח - הם תאומי תמר הנולדים לה מיהודה בן לאה. פרץ נקרא על שם כוחות הגוף המתפרצים כעבדים, אל מול כוחות הנשמה הנקראים זרח מלשון זריחה, על ידו של זרח היוצאת ראשונה מן הרחם קושרת המילדת חוט שני, להראות כי הוא הראשון, כלומר הנשמה היא הזורחת, אך לפתע חל שינוי, כוחות הגוף המתכחשים לנשמה ומעלימים אותה, מתפרצים ומקדימים לצאת ראשונים אל העולם הזה, בדמות התאום פרץ, וחוט השני שנקשר על ידו של זרח, הופך להיות משני, כלומר הנשמה היא משנית לגוף.

אחים נוספים הנמנים על אותה חלוקה הם אפרים ומנשה, בני יוסף, שזכו להיות שבטים בישראל. מנשה הבכור, ואפרים הצעיר. אך בשעה שמקרב אותם אביהם יוסף לקבל ברכה מאביו יעקב, יעקב מקדים את ברכתו לאפרים הצעיר, על פני הבכור מנשה. גם מנשה אותיות נשמה, וברכת אפרים, שהוא לשון רבוי, והוא כינוי לגוף, שהגוף אוהב לפרות ולרבות, שוב קודמת לברכת הנשמה, המשנית, בעולם הזה, הבאה לידי ביטוי בעולם הזה.

וזוג אחים נוסף ובלתי נשכח הם מחלון וכליון בני נעמי ואלימלך, אפרתים מבית לחם יהודה. מחלון מלשון מייחל לה' וכליון מלשון כליה וסוף, שני כוחות הפוכים הפועלים באדם, מחלון מייחל לה' וכליון חי את חיי הגוף המתכלים, אמנם שניהם מתים בשדה מואב, אך דרך הבחירות שבוחרות אלמנותיהם רואים אנו ב' אופנים בהנהגה. אשת מחלון המייחל לה' שבה עם חמתה, נעמי, אל בית לחם, מעוז האמונה, שם תנשא לבועז וברוות הימים תהיה סבתא רבא לדוד המלך, בעוד שערפה, אשת כליון, מפנה עורף אל חמתה, נעמי, וברוות הימים יצא ממנה גלית הפלישתי, כנוי לכוחות הגוף הגלויים הנופלים על השת ומתפלשים בחול הוא היפך הקודש.

כל טוב לכולם הצלחה וברכה