בס"ד
זאת תורת העולה
בכל יום שלישי בשעה 20:00 בערב נותן הרב אברהם גוטליב שליט"א שיעור בזהר הקדוש לפרשת השבוע ע"פ דרכו של בעל הסולם ברשת מורשת, השיעור הנוכחי עוסק בפרשת צו למי שיש ספר מוזמן לפתוח.
ובנתיים סכמנו את השיעור בראשי פרקים למען ירוץ הקורא בו ואין הוא בא לשמש תחליף לשיעור השמע מבחינת עמקותו.
זאת תורת העולה, פרשה זו פותחת בקורבן עולה.
רבי שמעון פתח ואמר: "צדקתך כהררי אל, משפטיך תהום רבה". מקרא זה העמדנו אותו, כבר פרשו אותו, ולמדנו, בא וראה עולה זו היא מעלה ומקשרת את כנסת ישראל למעלה. קורבן עולה הוא קורבן שכולו מוקטר כליל לה', יש קורבנות שהבעלים נוטלים מהם חלק, הכוהנים נוטלים חלק, אבל מקורבן עולה אף אחד לא לוקח שום חלק, אלא היא מוקטרת כליל לה', זהו רמז שאדם צריך להקדיש את עצמו למען הכלל, למען כלל ישראל, למען הזולת למען הבורא. זהו אידאל הפוך לגמרי ממה שאנו בדרך כלל רוצים ושואפים.
אדם מצד הטבע שלו שואף להעביר את שנות חייו במה שיותר סיפוק לעצמו, זוהי השאיפה הטבעית מה שיותר תענוג לעצמי, מה שיותר הצלחה לעצמי, וכו', אבל המושג הזה של של קורבן עולה בא לומר שהאידאל הנכון והאמיתי הוא הפוך, שאנו צריכים להקדיש את חיינו למען הזולת ולמען הקב"ה, זהו מה שאומר רבי רבי שמעון עולה זו היא עולה ומקשרת את כנסת ישראל למעלה, בזמן שהאדם הולך לפי העקרון של קורבן עולה, אז הוא מתקשר ומתחבר לדביקות האלוקית, הדבקות של העולם הבא להיות הכל אחד, בקשר אחד בשמחה.
פירושו של דבר, השאיפה הנכונה ליצור האנושי, היא להתקשר, להדבק, להתחבר עם מלך כל היקום כולו, להיות איתו אחד, ובשמחה. כלומר היהדות גורסת שמחה ותענוג, לא האדם בא לעולם הזה בכדי לסבול, אלא כל האידאולוגיה הזו המדוברת, לגבי זה שהאדם צריך להקטיר את עצמו להקריב את עצמו, למען כלל ישראל, למען הזולת, למען הקב"ה, זה צריך להעשות בשמחה גמורה. כי אדם צריך להרגיש שהוא קטן, והזולת הוא חשוב וגדול, ויש תענוג גדול לקטן לשרת את הגדול, וככל שהוא מרגיש את עצמו יותר קטן, ואת השני יותר גדול, אז יש לו יותר תענוג, ולכן היהדות מדגישה עניין של שמחה.
כל ההליכה בדרך התורה והמצוות לא נועדה לשם סגפנות, וכאב ושום עניין של ייסורים, להיפך אנו צריכים להגיע למצב שנרגיש, שזאת השמחה האמיתית בחיים, ולא השמחה של לספק את עצמי, ולמלא את הרצון לקבל הנאה ותענוג.
שבת הזו שאנו עומדים לפניה, היא שבת הגדול, בה לקחו בני ישראל שה לביתם, לקורבן פסח. הרצון לקבל, הנקרא מצרים סוגד לבהמיות, ואת הרצון הזה מקריבים כקורבן פסח, זהו קורבן פסח בפנימיות. בחינת הנשמה לוקחת את אלוהי מצרים ומקריבה אותו קורבן פסח. אנו מכתרים את הקב"ה שהוא רוצה לגאול אותנו ממצרים, חיים של צרות עין וצרות הלב, חיים של אדם הדואג לעצמו, לכן מברכים ברוך... ונודה לך שיר חדש...גאל ישראל.
הנפש שלנו שבויה במצרים, ומזה אנו צריכים להשתחרר. בשבת הגדול מתכוננים לזה, אנו לא רוצים לחיות לפי נורמות מצריות, אלא לפי נורמות של חסד, כי גדול פירושו חסד. החמץ מרמז ליצר הרע של האדם, לאהבה עצמית, מכיוון שפסח הוא החג הראשון של שלושת הרגלים, הוא מוקדש לנושא הזה.
כל מועדי ישראל מרוכזים לנקודה הזאת, לבדוק ולהרגיש שאנו בתוך מצרים, שנפשנו שבויה במצרים, איך מרגישים זאת: בזמן שאדם רוצה להתיחד עם הקב"ה, לפי שיעור רצינות עבודת האדם, מתחיל להרגיש שהגוף שלו מתנגד לעבודה הזאת. תורה ומצוות צריכים להוציא אותנו מאהבה עצמית, לחיות בשביל זולתי, אדם צריך לתת עדיפות לאשתו וילדיו, כך לא יהיו מריבות, יהיה גן -עדן, וזה קשה, כי כל אחד רוצה לספק צרכי עצמו.לכן אדם צריך ללכת בדרך קורבן עולה, הזולת יותר חשוב ממני, ואהבת לרעך כמוך. רמב"ם אומר כדי לכופף ברזל לאמצע צריך לכופף אותו לכיון ההפוך.
אנו צריכים להתרחק, מהרצון לקבל, לבטל את עצמינו בפני אלהים ואדם, זאת תורת העולה, וזה קשה. כאשר אדם מתחיל ללכת בדרך זו, המוח והלב מתחילים להתנגד. כך אדם מרגיש שהוא נמצא בשיעבוד הנקרא מצרים. עם ישראל היה במצרים מאתים ועשר שנים, מלחמתנו להאמין בגדלות ה' ובאמונה באדם. ככל שהאדם יותר רציני בדברים הללו, הוא מרגיש יותר את השיעבוד, ואז מתפתחת באדם תפילה, מהעבודה הקשה.
פרש מורי ורבי הרב אשלג זצ"ל, שהמצרים אומרים לעברים הדרך שלנו היא דרך לבנה. ויעבידו אותם בפרך, מהו פרך, פה רך רק לטובתך אנו מדברים, אומרים המצרים, אתה מקבל על עצמך דרך של יהדות שכל עיקרה לתת לשני לדאוג לשני?תמיד מצרים שבאדם מכניס לאדם בתת ההכרה, מה אתה עושה, אתה חייב להרוויח בעולם הזה, או בעולם הבא, כמו כוח מאגי שלא נותן לאדם להשתחרר. אפילו אם מבחינה חזותית אנו דואגים לזולת, בתת ההכרה שוכנת קליפת מצרים שאומרת אסור לך לעבוד בלי לקבל. אז אדם מרגיש שהוא במצרים והוא מבקש לצאת ממצרים, ולזה מוקדש הלילה הזה.
שימו לב שזו הבעיה של החיים שלנו באופן פרטי ולאומי. לפי תפיסת חכמת הקבלה הבעיה היא שאדם דואג רק לעצמו. גם הבעיות הלאומיות של חברה כלכלה ואפילו בעיות בטחוניות, כולן מקורם בדאגה לעצמו, שהיא קליפת מצרים. לכן התורה שמה את חודש ניסן וחג הפסח, "ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" בגלל האבחון שאנו במצרים ורוצים לצאת ממצרים. לא מדובר על מאורע היסטורי אלא על מימד נפשי של כל אחד ואחד מאתנו היום, עכשיו.
למה אוכלים מרור, כאשר אדם הולך בדרך זו הוא מרגיש מרירות באהבת ה', כל פעולה ורצון לעזור לזולת הוא מרגיש מר ממות, לכן אוכלים מרור. חיים אלטרואיסטיים של אהבת הזולת זה חיים. אוכלים מצה, לחם עוני שטוח, מה ההסבר מבחינת תורת הנפש, יוצאים בחפזון? פעולות של קדושה צריך לעשות מהר, אחרת האגו מכריע אותנו, עד כי מתרחקים ממצרים מכריעים אותנו קולות במדבר ולכן רוצים לחזור למצרים, לכן צריך לעשות בחיפזון. כשעושים מעשים חיובים פועלים בנחישות.
לא נתנו לרצון לקבל להרים ראש, ויצאה מצה. הלחם עוני הוא אנטיתיזה של האני, לומר אתה משהו, אני כלום, ללחם עוני, אין אגו. ומהי ההתלהטות להקריב קורבנות, אומרים רבותינו שהאדם יקטיר ויקריב את הבהמיות שלו ויקטיר את עצמו למען אלהים ואדם, זאת תורת העולה. שחיטתם על צפון, צפון הוא הרצון לקבל של האדם. להקטין את להבת האגו, ולהגביר את אהבת הזולת, זו דרך ארוכה שהיא קצרה, מה נשאר לאדם? מכל מה שלקח אדם לעצמו לא נשאר כלום, אותם רגעים וכוחות נפש למען אלוקים ואדם הם נשארים, למלכות הקדושה, זהו הנצח.
חג שמח ולהתראות
הנה קישור לשיעורים נפלאים על פרשיות השבוע לפי הקבלה של הרבי גוטליב שליט"א ע"ג דיסק בפורמט mp3 לחומשים ויקרא, במדבר דברים