יום הכיפור השנה - רשימה אורחת בבלוג

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

כתר ארם צובא, הספרן אוחז בפרשת "לך לך"

הרשימה הבאה נכתבה ע"י כותבת אורחת המתגוררת עם בני משפחתה בבולדר קולרדו (ארה"ב), למשפחה אתר בשם "אריאל יודאיקה".

ביום כיפור השנה היתה פה, בבולדר, קולורדו, הצפה שלא נראתה מאה שנה, ויש אומרים - חמש מאות שנה. בבת אחת נפתחות ארובות השמיים וגשם לא-הפסיק-לרדת במשך שלושה ימים. בתים הוצפו, כבישים נסחפו, רמזורים יצאו מכלל שימוש, בישובים בהרים בתים שלמים פשוט נהרסו - נסחפו בזרם המים האדיר, הנחלים עלו על גדותיהם והציפו שכונות שלמות.

לא היה ברור אם ואיפה נוכל לקיים את תפילות יום כיפור. אולם האוניברסיטה שהיה אמור לאכלס את המתפללים הרבים היה מוקף בכבישים מוצפים ובית הכנסת הוצף ויצא מכלל שימוש. היתה היערכות לפנות את ספרי התורה כדי שלא ייזוקו, אך עד כמה שידוע לי, בסופו של דבר הם נותרו שלמים ובטוחים.

ברגע האחרון אישרו לנו להגיע לאוניברסיטה והתפילות התקיימו כמתוכנן. באופן מוזר - הבקר היה שמשי ונעים, רגוע, כאילו לא היו דברים מעולם, ולאורך כל הדרך, אותה עשיתי עם העגלה הכפולה ושני הילדים הקטנים שלנו, אפשר היה לראות אזורים שלמים של צמחים שוכבים בכיוון אחד, ובוץ ואבנים על השבילים- עדות למים שהציפו את הנחל שלאורכו הלכנו והמשיכו ושטפו את הדרכים.

הסמיכות בין יום הדין למבול היתה מעוררת מחשבה, מערערת את תחושת הבטחון היומיומי הפשוט. משפחות מהקהילה שהבית שלהם הוצף החלו נודדות בין חברים, אחרות עזרו לפנות את התכולה הרטובה של חיים שלמים - ספרים, מצעים, אלבומים.

יוסי, בעלי, סיפר לי שבמהלך עזרה שהוא והילדים נתנו כדי לפנות בית של אמא חד הורית ובנה, הוא הופתע לשמוע צלילי מוסיקה, וכשהרים את מבטו ראה את האישה עומדת במגפי גומי, שקועה עד הברכיים במים, מסביבה אנשים מפנים, והיא מנגנת במפוחית.

כמה כאב וחוסר אונים היא בטח הרגישה, שהיתה צריכה להתנתק מהסובב אותה, מההרס סביבה, מכל הרכוש שלה שנסחב נוטף מים אל הרחבה שלפני הבית ולהיאחז בבועת מוסיקה שהיא יצרה סביבה.

ולאט לאט חזרנו לשיגרה. המים נשאבו מהמרתפים, ציוד נאסף ונזרק, הילדים חזרו לבתי הספר ולגנים וחזרנו גם לחוג המוסיקה של הילדים, מרגישים ברי מזל ומודים על כך.

ואז, לפני שבועיים, קרה מקרה נוסף.

מאז המבול - עברו מתפללי בית הכנסת למבנה של כנסיה - שם מתקיימות התפילות, כי בית הכנסת עדיין בתהליכי שיפוץ. זה די מוזר להתפלל בכנסיה, ויש אנשים שמדירים את רגליהם משם.

בשבת, לאחר שהוציאו את ספר התורה, גבאי בית הכנסת, בחור עדין, נראה כנער, נשוי זה כמה שנים עדיין ללא ילדים, הניח את ספר התורה על כסא, וכשפנה - נזעק לגלות שהספר נופל. ספר התורה נופל. הוא זינק לעברו, אך לא הספיק, והספר נפל על הרצפה. ספר התורה נפל. המתפללים היו בשוק, הוא פרץ בבכי, לא ידעו מה לעשות. דבר כזה לא קרה פה מעולם.

רבי מארק אמר שבמקרה כזה, צריך לצום ארבעים יום. הוא פנה לקהילה והציע שארבעים איש יצומו, כל אחד יום אחד, כדי להשתתף בתיקון. הרבה מאוד מתנדבים כתבו לו והציעו את עצמם לצום ולהיות חלק מהקהילה המשתתפת. הוא כתב לכולם שאנחנו בתהליך של פוסט טראומה, השמועה עברה בין כל היהודים בבולדר, מזעזעת או מרטיטה, או מרגשת, או מטרידה.

ואני נשארתי עם שאלות:

ספר תורה, דבר יקר שנכתב בקדושה. האם הוא-הוא הדבר הקדוש? האם אינו מסמל דבר קדוש בהרבה? את התורה עצמה? מזה זמן שאני לא משתתפת במנהג של נישוק ספר התורה שעובר בין המתפללים, מוחזק בידי נער בר מצוה או אדם אחר. אני מנסה להרגיש את אוירת התורה, את הקדושה באויר. הספר הוא חומר, אחרי הכל. תוכן הדברים שבו, המוסר, הציווי האלוהי, המסרים- הם הקדושה.

האם הפלת ספר אינה כמו, חס וחלילה, הפלת ילד רך בלא שנפגע? דבר חמור, מבהיל, מחלחל אפילו, אבל מה שנמצא בתורה שלנו, הוא לא נפל ולא ייפול. תודה לאל, הספר לא נפגע. אני שמחה על כך, כי לבי לבחור הזה, שרצה לעשות טוב ואיתרע מזלו. לא הייתי רוצה שהוא יסבול יותר ממה שהוא עובר. אני כותבת את הדברים והלב שלי רועד.

עובר בי פחד להעלות את הדברים על הכתב, אך הייתי רוצה לזכור שאנחנו מכוונים לתורה עצמה, לאמונה, למוסר בחיי היומיום שלנו, למה שצווינו, גבוה.

...

תמונה : AP