מערת המכפלה אשר בחברון שנות העשרים המאה העשרים

מספר הפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"ו מהדורת ורשא תרל"ד 1874) כיצד נתגלתה לאברהם אבינו מערת המכפלה וז לשונו:

"כי אברהם כרת בית עם עמי הארץ. וכשנגלו המלאכים עליו (פרשת וירא) היה סבור שהן אורחי עם הארץ ורץ לקראתם, ורצה לעשות סעודה גדולה ורץ להביא בן בקר. וברח לפניו בן הבקר, ונכנס למערת המכפלה ונכנס אחריו שם ומצא שם אדם וחווה שוכבים על המיטות וישנים ונרות דולקים אליהם וריח טוב אליהם כריח ניחוח לפיכך חמד את מערת המכפלה במכר טוב ובזהב ובשטר עולם לאחוזת קבר".

אותו מדרש אנו מוצאים בספר הזהר פרשת חיי שרה אות ק' בצורה מורחבת, וזו לשונו:

ק) רבי אלעזר אמר, בשעה שנכנס אברהם במערה, איך נכנס. כלומר, מה היה הסבה שנכנס אל המערה. ואומר, כי היה רץ אחר אותו העגל, שכתוב בו ואל הבקר רץ אברהם וגו', ובן בקר ההוא ברח עד אותה המערה, ואברהם נכנס אחריו להמערה, וראה מה שראה. (אל תקרי בָּקָר, אלא בוקר, כלומר רץ אל מקום שהיה נראה בו אור, שנאמר הבוקר אור (בראשית מד).

קא) עוד, סבה היתה, כי הוא היה מתפלל בכל יום ויום. והיה יוצא עד אותו השדה שהיה מעלה ריחות עליונים, וראה אור יוצא מתוך המערה, והתפלל שם. ושם דבר עמו הקב"ה. ועל כן חפץ בה, בהמערה, ותשוקתו היתה באותו מקום תמיד.

קה) ובוא וראה, כשנכנס אברהם לתוך המערה בראשונה, ראה שם אור, והושלך לפניו העפר, ונתגלו לו שני קברים, בין כה וכה, עמד אדם מקברו, בצורתו, וראה את אברהם, ושחק. ובו ידע אברהם שעתיד להקבר שם.

הנה השיחה המתנהלת בין אדם הראשון לאברהם אבינו במערת המכפלה:

קו) אמר לו (לאדם הראשון) אברהם, בבקשה ממך, האם טירה בלתי מקורה כאן. כלומר, שהיה תמה, כי במערת מכפלה, שפירושו מערה לפנים ממערה, מחויב להיות חשך גמור, והוא ראה שם אור כמו בבית פתוח מלמעלה בלי גג. קוסטרא פירושו טירה, דהיינו ארמון או חצר. קטיר, פירושו בלתי מקורה בגג. כמ"ש (במדות פ"ב) על הכתוב חצרות קטורות, אין קטורות אלא שאינן מקורות. (קוסטרא קטיר לשון זהר והוא טירה קשורה או בית קשור בקשר של אור).

שואל אברהם את אדם הראשון איך ייתכן כי במקום שיש בו מערה בתוך מערה והוא אמור להיות חושך גמור, מופיע אור כל כך גדול, שכן מצב כזה ייתכן רק כאשר הטירה אינה מקורה, כלומר בבית פתוח בלי גג.

אמר לו אדם, הקב"ה הסתירני כאן, ומאותו זמן עד עתה מסתתר אני כמין הדג שבחפירה, הנקרא גילדא, שיש מין דגים הנקראים גילדנא דבי גילי (ברכות מד:) המסתתרים ויושבים תמיד בחפירות בתוך האשפה שבים. קירטא, בלשון יוני, פירושו חפירה תחת הארץ. עד שאתה באת לעולם, עתה, מכאן ואילך, כבר יש קיום לי ולעולם בשבילך. פירוש. עד שבא אברהם היה אדם והעולם, מחוסרי השלמות, ועל כן היה צריך להסתיר את עצמו שלא יתאחזו בו הקליפות. אבל כשבא אברהם לעולם, תיקן אותו, ואת העולם, ואינו צריך עוד להסתיר את עצמו. וז"ש מכאן ואילך הא קיומא לי ולעלמא בנינך.

קח) אמר ר' שמעון בשעה שאברהם נכנס במערה, והביא את שרה שמה, קמו אדם וחוה, ולא רצו להיות קבורים שמה. אמרו, המעט לנו, שאנו בבושה באותו העולם לפני הקב"ה, מחמת אותו העון שגרמנו, ועתה יהיה נוסף לנו בושה שניה, שנבוש מפני המעשים טובים שלכם.

(אדם וחווה קמים מפני הבושה כאשר בא אברהם אבינו לקבור את שרה. הם מתביישים בושה כפולה, לא רק מפני החטא שהביאו לעולם, אלא גם מפני שהם משווים את מעשיהם הטובים של אברהם ושרה אל מעשיהם שלהם, והם חשים שאינם ראוים להיות קבורים ליד מעשים טובים שלהם, כלומר מפאת שינוי הצורה שלהם אינם מרגשים שהם ראויים להקבר יחדיו, כי אדם וחוה חייבים ואילו אברהם ושרה זכאים).

כדי להיטיב את הרגשתם של אדם וחווה, ולכסות על הבושה שהם חשים כאשר הם משווים את מעשיהם למעשיהם של אברהם ושרה אשתו, אברהם מציע פשרה, הוא מוכן להתפלל על אדם לפני הקב"ה כדי שלא יבוש אדם לעולם, וימחֵל לו עוונו לגמרי.

קט) אמר אברהם: הנה אני מוכן להתפלל לפני הקב"ה עליך, שלא תבוש לפניו לעולם. דהיינו שימחול לו העון לגמרי. מיד, ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו. מהו ואחרי כן, שאומר הכתוב, היינו, אחר שקבל עליו אברהם דבר הזה. להתפלל על אדם, כנ"ל.

קי) אדם חזר ונכנס למקומו. חוה לא חזרה ונכנסה, משום שהיא גרמה לאדם לחטא, כמ"ש האשה אשר נתת עמדי וגו', והיתה מפחדת שאדם לא יקבלנה. עד שקרב אברהם, והכניסה אל אדם, וקיבלה בשביל אברהם. וזהו שכתוב ואחרי כן קבר את שרה אשתו, לשרה לא כתוב, אלא את שרה והוא לרבות חוה. שאברהם החזירה אל הקבר, כנ"ל.

אדם חזר למקומו, אך חוה אינה שקטה משום שהיא גרמה החטא, וחוששת שאדם לא יקבלה אליו, אברהם מבחין בחששה ומכניס אותה אצל אדם, ואדם מקבל את חוה אליו בשל טובו של אברהם אבינו. לכן כתב הכתוב ואחרי כן קבר את שרה אשתו, וכל את יורה על ריבוי, את חוה, שהחזירה אצל אדם, אל הקבר ואחרי כן קבר את שרה אשתו.

ואז נתיישבו אדם וחוה במקומם כראוי. וזהו שכתוב, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ולמדנו, באברהם, כי בהבראם אותיות באברהם, ויורה, שבשבילו נתקיימו. תולדות השמים וארץ הם אדם וחוה. כי אלה השמים וארץ לא כתוב, אלא תולדות השמים והארץ, להורות, על אדם וחוה, שאינם תולדות של אנשים, ועליהם אומר הכתוב, שנתקיימו בשביל אברהם. דהיינו כמ"ש לעיל. ומאין לנו, שנתקיימו בשביל אברהם. כי כתוב ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם. ועד שבא אברהם לא נתקיימו אדם וחוה באותו העולם. כלומר, שדורש, ויקם הוא קיום. השדה והמערה אשר בו, יורה על אדם וחוה אשר שם. לאברהם בשביל אברהם. הרי שאדם וחוה נתקיימו בשביל אברהם.

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, השמים הם כנוי לאדם, והארץ כינוי לחוה, וכאשר כותב הפסוק אלה תולדות השמים והארץ בהבראם כוונתו היא כפולה כי אלה תולדות השמים והארץ הם תולדות אדם וחוה א) שאינם תולדות של אנשים, אחרת היה כותב בני מי הם, ב) וכאשר כותב בהבראם כוונתו היא שנבראו בשביל אברהם, כדי שאברהם יתקן אותם, שכל כ' הדורות מאדם הראשון עד אברהם היו כדי שיברא הנברא בעולם שיהיה מסוגל לאהוב את הבריאה ולרחם עליה, כאברהם אבינו שקראו הקב"ה אברהם אוהבי.

כל טוב הצלחה וברכה ושנזכה לתקן את אשר ניתן לתקן

...

תמונה ויקפדיה

אילו היה לי, הייתי מעלה לך כתר, ירושלים של זהב (נדרים נ,א) דברי רבי עקיבא לרחל, אשתו

ויש להבין מהו שברך משה איש האלהים, את בני ישראל בפרשת וזאת הברכה, "וְלִזְבוּלֻן אָמַר, שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ".

בשער הפסוקים פרשת ויצא, כותב הרח"ו כי זבולון הוא בכתר, לכן שמח זבולון בצאתך, שמחת הכתר כאשר הוא יוצא ונעתק מאינסוף (אור הבהיר ערך ראשי: א"ס ב"ה ה"ס כתר, ראש) מדוע בצאתך, ולא כאשר תצא ? כי לכתר ב' בחינות פנימי וחיצוני לכן ב'צאתך.

ש'מח ז'בולון ב'צאתך ראשי תיבות שזב שהוא בלשון ארם שיזבא ובלשון הקודש הצלה. היות ואי אפשר להדבק בו כי הוא אש אכלה, עלינו להיות דבוקים בצילו שהוא האצלה של עצמותו.

וכפי שדרש מר"ן בעל "הסולם" זיע"א כי סופי תיבות של הפסוק הוא העיקר, הרי שסופי תיבות שלהפסוק הוא חנך שהוא  "חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל-פִּי דַרְכּוֹ", שהוא מעשיו של הכתר.

שבת שלום ומבורך

ציון 'נבי ימין' המיוחס לבנה של רחל, בנימין, השוכן בין נווה ימין וצומת כפר סבא מזרח

כדי להבין מדוע קוראת רחל לבנה הנולד בן אוני, ואביו יעקב קורא לו בנימין, נתבונן מעט בדברים. יעקב ובני ביתו שבים בדרכם לארץ ישראל מפדן ארם, כאשר רחל נמצאת בשלבי הריון מתקדם. בדרך אפרת היא כורעת ללדת, ומתקשה בלידתה. המילדת מעודדת אותה, ואומרת לה, "אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן". מה פירוש הפסוק בפנימיות, כלומר בנפש האדם, שכן התורה נדרשת באדם אחד.

כאשר נולד בן לאדם, נולד בו כוח משפיע, רחל הנבחנת למלכות בנפש האדם היא הרצון לקבל, הרצון לקבל שבאדם מתקשה מאוד כאשר נולד בו רצון להשפיע, מטעם שינוי הצורה, כי כאשר נולד רצון להשפיע הוא יוצא מן הרצון לקבל ועוזב אותו, לכן כתוב על רחל ותקש, כלומר קשה לכוח הקבלה לשחרר ממנו את הבן הנולד, לכן היא קוראת לו בן אוני, כי בזמן שהיה במעיה האיר לה חיות, וכאשר יוצא ממנה, הוא הולך להשפיע לאלקים ואדם, והיות והוא האיר לה, וכעת בצאתו ממנה היא מרגישה בחסרונו היא קוראת לו בן אוני. (הבן שהיה כוחי ואיננו עוד).

אביו של הבן הנולד, יעקב, שמכיר ומוקיר את כוח ההשפעה הטמון בבנו, בהיותו מתנגד לכוחות הקבלה של הגוף, קורא לו בנימין, בן של ארץ ישראל המכונה ימין, שכל רצונה הוא להשפיע לאלקים ואדם.

ופעם הבאה כאשר מי מאתנו מרגיש קושי בתחום מסוים הוא יכול להיות סמוך ובטוח שנולד בו כוח השפעה המכונה בנימין.

מזל טוב

"הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי".

הקרב על הילודה בבית יעקב ממשיך להתפתח כפי שמלמד פרק ל' בספר בראשית. לאחר לידת ארבעת בני לאה, רחל מקנאה בה ונותנת את את אמתה בלהה ליעקב ממנה נולדים ב' בנים דן ונפתלי, אף לאה, אחותה, נותנת את שפחתה, זלפה, ליעקב וממנה נולדים ב' בנים גד ואשר. עד כה נולדו שמונה בנים ליעקב ד' מלאה ב' מבלהה וב' מזלפה הרי שמונה בנים.

לאחר לידת שמונת בני יעקב מתרחשת תפנית בסיפור המקראי, הימים הם ימי קציר חטים (שבועות, חודש סיון הוא החודש השלישי לצאת בני ישראל ממצרים, הנבחן לקו אמצעי, כי כל שלישי נבחן לקו אמצעי) וראובן בן לאה מוצא דודאים בשדה ומביאם אל לאה אמו.

מה פרוש הסיפור בפנימיות? אומר הזה"ק פרשת ויצא אותיות קצו, קצז, כי הדודאים הם הארת השמאל והם השורש של אהבת דודים, אך לא יכולים להאיר מפאת חסרון בחסדים, לכן זקוקה לאה ליעקב, שהוא קו אמצעי, אך רחל אוחזת ביעקב ולא נותנת לו ללכת ללאה, לכן התרעמה לאה על רחל, גם לקחת את אישי (קו אמצעי) וגם לקחת את הדודאים (הארת קו שמאל)? לכן מציעה רחל פתרון מפורש "לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ", כלומר רחל תקבל את הדודאים (שורש אהבת דודים, שהיא הארת קו שמאל) בתמורה היא משכירה את את יעקב אבינו , שהוא נבחן לקו אמצעי ,ללילה ללאה, ואותו זיווג של יעקב ולאה מוליד את יששכר.

כאשר בא יעקב מן השדה, בערב, יוצאת אליו לאה במשפט קורע לב, "וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי". מדוע נדרשת לאה לחוזה שכירות איום שכזה, מה שורשו של חוזה שכירות זה בפנימיות?

מספר רש"י סיפור מענין על רחל בענין התרפים שיכול להסביר את חוזה השכירות הזה. בשעה שהבחין לבן, אביה של רחל, כי נגנבו תרפיו, פנה לחפש אותם באהלי בנותיו, נשות יעקב, ולא מצא. התורה ממשיכה לספר כי לבן עורך חיפוש נוסף באהלה של רחל, מדוע? מדוע אצל רחל עורך לבן חיפוש כפול? מסביר רש"י כי רחל, שמשנית היתה, כלומר ממששת. סיפור מאוחר זה יכול להסביר את סחר החליפין שמסכימה לו רחל, היא הרי צריכה להחזיק משהו ביד (הרי רחל נבחנת לעולם הנגלה), ובמקום להחזיק ביעקב, היא תחזיק בשורש הדודאים, כך יוכל יעקב להשתחרר ללילה מאחיזתו הנלפתת של עולם הנגלה, ולהוליד את עולם הנסתר.

לימים ידבר הנביא ירמיהו עם רחל אמנו ויאמר לה דרך זהר פרשת ויצא אות רלב את הפסוק הבא, "יש שכר לפעולתך", אל תחשבי רחל שהפסדת משהו בפעולת השכירות שהשכרת את יעקב ללילה ללאה, כי בעקבות זווג זה נולד יששכר הוא נוטריקון יש שכר שכל עסקו בתורה, לכן יש שכר לפעולת החליפין, אומנם את החזקת ללילה בשורש הדודאים שהוא הארת השמאל, אך אחיזתך באותו לילה בהארת השמאל היא שהניבה את עולם התורה והשכר הוא כמו שכתוב, להנחיל אוהבי, יש, שהוא בינה שחזרה לחכמה. ואוצרותיהם אמלא, ה"ס המוחין דאו"א עלאין שה"ס נחלת יעקב, שנחל מהם, וה"ס נחלה בלי מצרים. ואלו ב' מיני מוחין הם שכרו של העוסק בתורה.

שבוע טוב ומבורך

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

שלבי הבשלת הפרי

את הפסוק הזה אמרה רחל אמנו ע"ה לאחר שנפקדה אחותה הבכירה, לאה, בארבעה בנים מיעקב אבינו ע"ה. בפנימיות ארבעת בני לאה ויעקב נבחנים לארבע ספירות, ראובן לכתר, שמעון לספירת חכמה, לוי לספירת בינה, ויהודה לספירת מלכות. (אור הבהיר).

ניתן לומר כי ארבעת בני לאה (ראובן, שמעון, לוי ויהודה) מהווים את המסגרת הרוחנית של עם ישראל. שלושת הבנים הראשונים ראובן שמעון ולוי נבחנים לשלוש ספירות הראשונות (כתר חכמה בינה, כח"ב) המכונות בקיצור ג"ר (ג' ראשונות) ויהודה הבן הרביעי נבחן לספירת מלכות, לכן הודתה אימו לה' עליו, כי תכונת המלכות היא לקבל, והיות ותחושת הקבלה מפרדת את המלכות מהנותן, שתכונתו היא להשפיע בלבד, היא מודה לו, ובכך היא משווה עימו צורה.

כעת לאחר הווצרות המסגרת הרוחנית של עם ישראל, דרך האישה השנואה שהיא לאה, שהיא בבחינת חסדים מכוסים, שהיא נבחנת לנסתר, נוצר ברחל, שהיא נבחנת לנגלה, אשתו האהובה של יעקב, עיקר הבית, צורך עצום למלא את החלל הזה בבנים. ואכן כך קורה עשרה בנים נולדים בזה אחר זה, אומנם לא כולם נולדים ממנה, אך הם נולדים כתוצאה ישירה מתפילתה.

סדר העבודה:

רחל נותנת את אמתה בלהה ליעקב, ממנה נולדים ב' בנים: דן ונפתלי. לאה אף היא נותנת את שפחתה ליעקב ממנה נולדים ב' בנים גד ואשר, עד כה נולדו ארבעה בנים בזכות תפילת רחל. ראובן בן לאה הולך בימי קציר חטים בשדה, מוצא דודאים ומביא אותם לאימו, רחל מבקשת את הדודאים, כדי שבאמצעותם תיפקד מעקרותה, אך לאה מתרעמת עליה באמרה "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי?" רחל מציעה משוואה, היא משאילה (משכירה) את יעקב באותו לילה ללאה, תחת הדודאים. אלהים שומע את כאבה של לאה, באותו לילה ופוקד אותה בבן. לאה קוראת שמו יששכר על שום ששכרה אותו בדודאי בנה. לאחר לידת יששכר, לאה הרה ללדת היא יולדת בן וקוראת שמו זבולון.

עד כה ראינו שבזכות תפילת רחל נולדו ששה בנים: ב' לבלהה אמתה, ב' לזלפה שפחת אחותה, וב' בנים ללאה. אך היכן מסתתרים עוד ארבעה? שימלאו את ההבטחה שהבטחנו בראשית הרשימה? ובכן אלהים זוכר את רחל ופוקד אותה ונולד לה בן, היא מרגישה שאלוהים אסף את חרפתה, וקוראת שמו יוסף, על שום אמונתה בה', שיוסף לה ה' בן אחר על זה הבכור הנולד. לאחר לידת יוסף עוזבת המשפחה את פדן ארם ובאה לארץ ישראל, בה נולד בנה השני של רחל, בנימין. והרי לנו שמונה בנים. וליוסף במצרים נולדו ב' בנים אפרים ומנשה הנכללים בסוד השבטים כברכת יעקב אביו ונתתי לך שכם אחד על אחיך, הרי עשרה בנים.

כעת, מהו פירוש הפסוק בפנימיות, הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי? היות והתורה נדרשת באדם אחד, הרי תפילה זו מתיישבת עם תחושת הניתוק (הגלות) שיש לנברא ביחס לבורא, כדי להרגיש את הקשר עם הבורא, מבקש הנברא ממנו בנים, שהם בחינת פירות הנבחנים לפרי משותף, לקשר, בין הבורא לנברא. כעת מדוע עשרה בנים, אומר הזה"ק (זהר הסולם בראשית א' מאמר תפילה לעני, אות קצט, עין שם באריכות) "דלית קדושה פחות מעשרה", כלומר אין קדושה פחות מעשרה. 

כל טוב ושבת שלום

"איזהו מטבע של אברהם אבינו זקן וזקינה מצד אחד ובחור ובתולה מצד אחר". בבא קמא, דף צז עמוד ב'. בתמונה שלפנינו, מופיע מטבע של החברה הישראלית למטבעות ומדליות שנטבע על סמך חלק מדברי הגמרא, כאשר בצידו האחד של המטבע נראים אברהם ושרה זקנים, ובצידו האחר של המטבע, נראים אברהם ושרה מתבוננים בכוכבים ובניהם נמצא ילד. יש לציין כי לא מעט ארכאולוגים חפשו את המטבע המוזכר בגמרא, בחפירות ארכיאולוגיות, והגיעו למסקנות שונות הקשורות לזמן הטבעתו, אך אנו נאמר בלחש כי דברי הגמרא כאן הם משל ומליצה.

כותבת הגמרא בבא קמא (הוא החלק הראשון של מסכת נזיקין שבסדר נזיקין) דף צז עמ' ב': "איזהו מטבע של אברהם אבינו? זקן וזקינה מצד אחד, ובחור ובתולה מצד אחר". למה מתכוונת הגמרא בתארה את מטבעו של אברהם אבינו? הרי לכל מטבע שני צדדים, מדוע הוטבע במטבעו של אברהם אבינו זקן וזקינה מן הצד האחד, ובחור ובתולה מן הצד האחר?

כותב חומש בראשית, "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים", מה פירוש הביטוי ואברהם זקן בא בימים, הרי אם אברהם זקן, שהוא נוטריקון זה קנה חכמה, הרי שהיה לה לתורה לכתוב "ואברהם זקן, אב בימים", שהוא המקבילה הלשונית של "זקן", מדוע אם כן כותבת התורה "ואברהם זקן בא בימים?", איזו מציאות רוצה לתאר התורה? ובכן התורה כולה שמותיו של הקב"ה וכאשר כותבת התורה "ואברהם זקן בא בימים", היא למעשה מתארת את המציאות הנפשית הפנימית בחיי אברהם אבינו. לומר אע"פ שאברהם זקן הרי הוא בא בימים, כלומר הוא בא הולך וזורח דרך ההארות המכונות ימים, כלומר הוא עבר את מצבי הלילות וההסתרות המכונים בשם "אב", ועתה הוא בא בימים, כלומר הולך דרך ההארות בנפש האדם המכונות בשם ימים.

שלושה המלאכים נגלים אל אברהם כשהוא יושב פתח האהל כחום היום. אחד מהם, מיכאל, מבשר לאברהם על הולדת בנו. שרה, השומעת את הבשורה על הולדת בנה, מבעד לאהל, צוחקת לשמעה ואומרת את הפסוק הידוע  "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה?, וַאדֹנִי זָקֵן!". תגובת הצחוק של שרה (אותה ראה ה') היא זו שגורמת לו לשאול את אברהם,  "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד--וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה, דָּבָר; לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה--וּלְשָׂרָה בֵן".

זהו למעשה אופיו של המטבע המדובר בגמרא שלפנינו: שני צדדים לו: צד פיסי ביולוגי, הצד החומרי, וצידו השני הוא צידה של הרוח, וכל מהותו של המטבע היא להקנות לחומר שבו צורה רוחנית לכן המטבע של אברהם אבינו ע"ה מספר את סיפורו ואומר: "אע"פ שאתם בני האדם חושבים שאתם זקנים מופלגים וראיתם כמעט הכל, הרי אנכי הקב"ה, מטיל מטבע, והופך על פניה את כל המציאות שאתם חושבים שאתם נתונים בתוכה, הנה חשבתם שותיקים הנכם ואינכם מסוגלים ללדת, הנה אנכי מטיל מטבע ומפליא לעשות והופך אתכם לבחור ובתולה המסוגלים ללדת, כי טבעו של החומר להזדקן וטבעו של הרוח הוא צעיר, הוא להשפיע, הוא לתת, עליו התפלל דוד המלך ע"ה, "לב טהור, ברא-לי אלוהים, ורוח נכון חדש בקרבי ". (תהלים נא יב).

מדוע מופיעים על צידו השני של המטבע בחור ובתולה, מהם בחור ובתולה, אילו בחינות הם מסמלים בנפש האדם? בחור מלשון בחירה. היות שאברם בחר ללכת לארץ ישראל, אל מקום לא נודע ולא מוכר, ולהניח הכל מאחריו, הרי שדווקא בו בחר הקב"ה להקים את האומה בה הוא חפץ. כעת בתולה מסמלת כלי טהור בנפש האדם, בתולה שאיש לא ידעה, כלי שטרם נתקבל בו האור. זו הסיבה שצידו השני של המטבע מסומל ב"בחור", הבוחר ללכת בדרך ה'. ואע"פ שאברהם בן מאה שנה בהולדת בנו יצחק, הרי שהוא נבחן ל"בחור", משום ששם העצם "בחור", נמשך משם הפעולה הנקראת בחירה, ואילו שרה נמשלת לבתולה, היות ואור הבינה טרם התגלה בה.

כל טוב וחודש טוב