כותבת המשנה במסכת תענית: מסכת תענית פרק א דף ב,א מאימתי מזכירין גבורות גשמים? רבי אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג (סוכות), ר' יהושע אומר מיום טוב האחרון של חג (סוכות). אמר לו רבי יהושע הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה, למה הוא מזכיר? אמר לו רבי אליעזר אף אני לא אמרתי לשאול, אלא להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו. אמר לו א"כ לעולם יהא מזכיר. אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים.

כדי להבין את דברי המשנה נעמוד על משמעות הביטוי גבורות גשמים, מדוע קושרת המשנה את הגשמים בגבורות דווקא ולא בחסדים? נתבונן מעט באות אלף שהיא מפתח להבנת הדברים. האות אלף מורכבת מאות ו' נוטה באלכסון ושתי אותיות יוד, אות יוד אחת פונה ימינה ולמעלה ואות יוד אחת פונה שמאלה ולמטה (ספר ליקוטי הש"ס, מסכת חגיגה שחקים שבו ריחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים).

אות היוד האחת הפונה כלפי מעלה נבחנת למי חסדים, ואות היוד הפונה כלפי מטה נבחנת למי גבורות. האות ואו נבחנת לרקיע, כאשר מי החסדים נבחנים למים אשר מעל לרקיע, ומי גבורות נבחנים למים אשר מתחת לרקיע. להיות הגשמים נמשכים מן המים אשר מתחת לרקיע הם נבחנים למי גבורות שכן בגבורה יש משום ההפרדה וההבדלה שעושה הרקיע, ומשום כך נוקטת המשנה לשון גבורות גשמים להורות כי מקור הגשמים הוא בגבורה.

הדיון

בשיחה שלפנינו שואלת המשנה מאימתי מזכירין גבורות גשמים? וכאן חלוקים חכמי הדור, רבי אליעזר אומר מיום טוב של חג (הסוכות), ורבי יהושע אומר מיום טוב אחרון של חג (הסוכות) ומסביר, כי ירידת גשמים במהלך חג הסוכות (הוא) סימן לקללה (שאי אפשר לקיים מצוות ישיבה בסוכה בזמן שיורדים גשמים), ואם כך שואל ר' יהושע את ר' אליעזר, למה הוא מזכיר גבורות גשמים ביודעו כי כאשר ירדו גשמים בחג הסוכות אי אפשר יהיה לשבת בהן, על כך משיב ר' אליעזר לר' יהושע: "אני לא אמרתי לשאול על הגשמים, שפירושו לבקש, ולהתפלל על הגשמים, אלא להזכיר, שכל זכירה פירושה עשייה וברכה, ולא אמרתי מתי, אלא משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו".

"אם כן", אמר לו ר' יהושע, "לעולם יהא מזכיר (כלומר תמיד יהא מזכיר, שהוא השפע והברכה, שהוא סובב על הכלל), ועל שאילת הגשמים הוא אומר שצריך לשאול ולבקש סמוך ל(עונת) (ה)גשמים, שהוא סובב על הפרט.

שריקת הפתיחה

נשאלת שאלה נוספת מדוע פותחת המשנה בשאלה מאימתי, ולא במילה ממתי? מדוע מאריכה המשנה את מילת השאלה בשתי אותיות שהן א' י', כדי להבין מדוע מאריכה המשנה במילת מאימתי, נפנה לחומש בראשית בו מספרת התורה על הריגת הבל ע"י קין אחיו הבכור. כידוע נולד קין ראשון ופניו כלפי מטה, כלפי האדמה, לכן היה עובד אדמה כי זה הדבר הראשון שראה לנגד עיניו, את האדמה ואת העולם הזה, לכן נתנה אמו, חוה, טעם לשמו, קניתי איש את ה', קניתי איש מאת ה' (העליון) ופניו כלפי מטה, כלפי האדמה והוא קנייני הפרטי, מה שאם כן ותוסף ללדת את אחיו את הבל, הוא אחיו התאום של קין, ופניו כלפי מעלה, כלפי השמים.

וכך כותבת התורה, "וַתֹּסֶף לָלֶדֶת, אֶת-אָחִיו אֶת-הָבֶל", את ראשון מתייחס לכך שהיה הבל אחיו התאום של קין, שהיו קשורים בקשרי אותיות, את שני להורות על כך שפני הבל היו מופנות כלפי מעלה, לשמים, להחזיר להם את האותיות שנתנו לו, לכן קראתהו אימו הבל נוטריקון הב-לאל הבל.

לאחר שהרג קין להבל אחיו, שואל אותו ה' שאלה ישירה, "אי הבל אחיך" ויכול היה ה' לשאול 'איפה הבל אחיך', מדוע אם כן קיצר ה' בשאלתו?

יש להבין כי במילת איפה, מובנות שאלה ותשובה יחד, אי-פה, היכן? + פֹּה, כלומר מסביב, כלומר יכול היה לשאול ה' את קין היכן פה מסביב נמצא הבל אחיך? אך אם היה שואל כך לא היה מדייק חס ושלום כי מילת פֹה עם הכולל שהוא אחד עולה גימטריה פ"ו שהוא שם אלהי"ם, והרי במותו של הבל נעלם שם אלהים כלא היה, ולא יכול היה ה' לשאול 'איפה הבל אחיך', מטעם שנגנז מילת "פה" שהוא עם הכולל (שהוא אחד) שם אלהים, עם ההרגו של הבל, ונותרו הדמים בלבד צועקים אל ה' מן האדמה.

רמז על הבל במדרש

כותב ילקוט שמעוני, "מאן דאמר בתשרי נברא העולם עשה הבל קיים מן החג ועד החנוכה, מאן דאמר בניסן נברא העולם עשה הבל קיים מן הפסח ועד העצרת, בין לדברי זה בין לדברי זה לא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום... (בראשית פרק ד, לה).

ונבאר לשון המדרש, מי שאמר כי בתשרי נברא העולם, הרי שהבל היה קיים מן החג (שמיני עצרת) ועד חנוכה, ומי שאמר כי בניסן נברא העולם, הרי שהבל היה קיים מן חג הפסח עד העצרת (שבועות) בין אם מקבל את דברי האומר כי בתשרי נברא העולם, ובין אם מקבל את דברי האומר כי בניסן נברא העולם, לא עשה הבל בעולם יותר מחמישים יום (שהוא סוד בינה).

כוונת המשנה

ונחזור לשאלתנו מדוע פותחת המשנה באריכות במילת מאימתי, ולא מקצרת כבחומש בשאלת ה' לקין, "אי הבל אחיך", ענין אריכות השאלה סובב על ענין תיקון הריגת הבל, כי ממילת איפה נותרה רק הברת 'אֵי' ללא הברת 'פֶּה', והפה שאסר את הברת 'פֹּה'  בשאלת ה', "אי(פה) הבל אחיך", הוא הפה שהתיר לשאול מאימתי מזכירין גבורות גשמים.

היות וכוונת המשנה היא לתקן את הריגת הבל, לכן היא מוסיפה את אותיות השאלה, 'אֵי' משאלת ה' המקוצרת מן החומש, למילת השאלה ממתי, ונוצרת המילה מאימתי, כי התשובה על 'אֵי' היא 'פֶּה', והפה שאסר הוא הפה שהתיר, כלומר אותו פֶּה (של ההשגחה העליונה) שאסר את פֹּה (את קיומו של הבל על פני האדמה)  הוא הפֶּה שהתיר במשנתנו לפתוח באריכות במילת מאימתי, וכך הופכת שאלת ה' את קין להיות מצויה תדיר על פי הבריות.

חג חנוכה טוב לכל בית ישראל

מסדר הגדות של פסח - מנטובה - שנת ש"כ 1560.  באדיבות הספריה הלאומית ירושלים

"בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם;    בֵּית יַעֲקֹב, מֵעַם לֹעֵז.
הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ;    יִשְׂרָאֵל, מַמְשְׁלוֹתָיו.
הַיָּם רָאָה, וַיָּנֹס;    הַיַּרְדֵּן, יִסֹּב לְאָחוֹר.
הֶהָרִים, רָקְדוּ כְאֵילִים;    גְּבָעוֹת, כִּבְנֵי-צֹאן.
מַה-לְּךָ הַיָּם, כִּי תָנוּס;    הַיַּרְדֵּן, תִּסֹּב לְאָחוֹר.
הֶהָרִים, תִּרְקְדוּ כְאֵילִים;    גְּבָעוֹת, כִּבְנֵי-צֹאן.
מִלִּפְנֵי אָדוֹן, חוּלִי אָרֶץ;    מִלִּפְנֵי, אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב.
הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם-מָיִם;    חַלָּמִישׁ, לְמַעְיְנוֹ-מָיִם".

 

בצאת ישראל ממצרים, כאשר באים לידי ביטוי כוחות הנשמה המכונים בשם ישראל, ויוצאים ממצרים שהם מיצרי  הגוף, או הרצון העצמי של האדם, המיצרים את כוחה של הנשמה.

בית יעקב מעם לעז, בית יעקב הוא כנוי לכח אמונה שבאדם, כמאמר הפסוק, "בית יעקב לכו ונלכה באור השם", ואין אור אלא אור האמונה. מהו מעם לע"ז? בית יעקב הוא הנאמר על בחינת האמונה שיצאה מעם ל-ע"ז, שהיא בחינת בית עבדים, המכונה בשם רצון עצמי, או עבודה זרה. כי תיבת לעז הוא נוטריקון ל-ע"ז, כלומר לו, לעצמו, וע"ז הוא עבודה זרה, ומי שעובד עבודה זרה, הוא עובד לעצמו, ולא עובד את ה', וכל העובד לרצונו העצמי, מעלה עליו הכתוב שהוא יושב בבית עבדים, ועליו סובב הדיבר הראשון, "אנכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", מארץ מצרים, הוא רצון עצמי המכונה בשם צר, כי צר ואויב לנשמת האדם, מבית עבדים, יורה על ריבוי השיעבודים והעבדים הנצרכים למלא רצון עצמי שאין לו שובע.

היתה יהודה לקודשו, יהודה היא בחינת הודאה, ידיעה, וידוי ותודה שבאדם על הכרת הטוב, שהיא בחינת קדושה שבאדם, כי קדושה סובבת על האור, וטהרה נבחנת לכלי, ובזמן ששורה הקודש על הכלי, סימן שהכלי טהור, והאדם עושה נ"ר להקב"ה.

לכן כאשר ישראל, בחינת אמונה שבאדם יוצאת ממצרים, ממיצרי הגוף המיצרים את הנשמה, אז היתה יהודה לקודשו, שענין התודה הוא קודש, שהיא הכרת הטוב.

ישראל ממשלותיו, שממשיל עליו בחינת ישר-אל, שכל עבודתו תהיה על מנת להשפיע נ"ר ליוצרו. כי רק לאחר שיצא ממצרי הגוף שהוא מיצרים, יכול להמשיל עליו את בחינת ישראל.

הים ראה וינוס: ים החכמה נס מפניהם, כלומר נעשה להם נס ונבקע ים החכמה לשניים, בחינת ג"ר נסתלקה ונתאפשרה להם עבודה בו"ק שבבחינות אלו ניתן לשמש על מנת להשפיע.

הירדן יסוב לאחור: הגמרא במסכת בכורות (נ"ה א') מסבירה כי נקרא שמו ירדן על שום שיורד  מ(נחל) דן, כלומר יורד מבחינת דינים שבו מצפון לדרום, והירדן יסוב לאחור פירושו, שנמתקו להם הדינים וחזר ענף להדבק בשורשו, שהוא בינה (כי בינה דינין מתערין מיני), ובינה היא ים כנרת, או ימת נפתלי, שהיא מים מתוקים של תפילין (נפתלי אותיות תפילין), כי בירדן קבלו עליהם בנ"י את הנסתרות שהיא עבודה דלשמה.

ההרים רקדו כאילים: ההרים לשון הרהור, ההרים רקדו כאילים, הרהורים מרקדים ומכרכרים סביב האדם, כאותו איל שרקד לפני אברהם בשעה שנעקד יצחק על המזבח, ונאחז בסבך מחשבותיו, שהועלה עולה תמימה תחת יצחק בנו, אהובו, ונברא בין השמשות. מפני שכל אותם הרהורים (מהרהר אחרי רבו) יעלו עולה תמימה על המזבח, כאותו איל שנברא לו לאברהם מימי בראשית.

גבעות כבני צאן: שנראו  להם גבורות ע' אומות, כבני צאן, שהם יכולים להנהיגם.

מה לך הים כי תנוס: הנס שנעשה להם היה ע"י שם מ"ה, שהוא שם הויה במילוי אלפין (יוד, הא, ואו, הא) והוא גימטריה אד"ם, והוא קו אמצעי, וכאשר אומר מ"ה לך, זו אמירה ואינה שאלה, אלא להורות כי (שם) מ"ה (הוא) לך, ובשבילך, ליוצא ממצרים, ובשעה ששם מ"ה הוא לך ובשבילך, אז נעשה נס וים החכמה נגרש לאחור.

ההרים תרקדו כאילים גבעות כבני צאן: ריקוד הוא ענין של עליה וירידה כלומר עדיין הרהוריו עולים ויורדים ואין עוד קשר קבוע. וגבורות ע' אומות נראות רוקדות מלפני אדון חולי ארץ, מלפני האדון המחולל את הארץ, כפי שאומרים מחולל ניסים ומתכוונים לעושה ניסים, ומחולל הארץ, הוא עושה הארץ, שההרים (בחינת הרהורים שבו) והגבעות (גבורות ע' אומות המכונים בשם רצונות דקבלה שבו) עולים ויורדים בחלל הפנוי הנקרא רצונו להיטיב לנבראיו.

מלפני אלוה יעקב: שעולים ויורדים הרהורים שהם בחינת אבות ורצונות, וגבעות צאן שהן גבורות ע' אומות מלפני אלוה יעקב, שיכול להם יעקב במעבר יבק, וכאשר דחה אותם למטה (את כוחות הטבע, בחינת אלקים, כי אלקים גימטריה הטבע) אז יכול היה לשרות בו שם הויה, שהוא ברחמים, והפך שם עצם ברבים (אלקים) ליחיד, וזה אלוה יעקב.

הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם-מָיִם: וכל ענין התיקון שעליו עומד העולם, הוא להפוך חומר לצורה, שהוא ענין של להפוך סלע ואבן שהוא ענין של רצון לקבל, לרצון להשפיע שהוא אגם מים, אל תקרי אגם-מים, אלא אדם-מים, שנהפך לב האבן שלו לאגם-מים ויכול לשפוך את ליבו, שכל שפיכה היא ענין של השפעה, שנאמר "שפכי כמים ליבך". כלומר ה-צור, אותו הסלע הידוע והמדובר בו, תתהפך הא הידיעה המופיעה בראשו, ותתיצב בסופו, ויהפוך הצור ל-צורה, שהיא צורת אדם, שהיא רצון להשפיע נ"ר לאלוקים ואדם.

חלמיש למעינו מים: חלמיש אותיות חמל יש, שנתגלה בו כח (פוטנציאל) החמלה והסליחה והפך למעין נובע מים חיים, שמימיו ושמיו אינו פוסקים.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

"וְאֶת-הַצִּפֹּר, לֹא בָתָר".

ויש להבין מה הקשר בין בקשת המלאך הנאבק עם יעקב אבינו בנחל יבוק, "שלחני, כי עלה השחר", (פרשת וישלח) לבין שילוחי ציפורה אשת משה, לפני שיוצא משה רבינו למצרים כשליח, להוציא את בנ"י ישראל משם, (פרשת יתרו) לבין ברית בין הבתרים (פרשת לך לך).

המאבק בנחל יבוק

המלאך הנאבק עם יעקב הוא שרו של עשו, הוא השר של ע' אומות העולם הנאבק עם יעקב ערב השיבה לארץ ישראל. כל עוד נאבק יעקב עם עשו על הברכות בבית אבא, ואח"כ בבית לבן, דודו, עם שקריו ועיכוביו הוא נקרא בשם יעקב. ברגע בו הוא יכול להאבק עם שרם של ע' אומות, שהוא השם הכולל לאויביו של האדם, המכונים בשם רצונות דקבלה, ולגבור עליהם, מודיע לו המלאך כי לא יקרא עוד שמו, יעקב, כי אם ישראל, כי שרה עם אלקים ועם אנשים ויוכל.

לכן מבקש המלאך מיעקב "שלחני, כי עלה השחר," מטעם שאין בו עוד צורך, כי אין יותר צורך ב-שֹר של ע' אומות השולט על ישראל, כי עלה השחר, ואין שחר אלא גאולה, ותפיקידו של המלאך המומונה על ע' אומות הסתיים, כי מלאכתו ושליחותו נעשית בלילה, הוא זמן ההסתרה, כדי להסית את יעקב ואת בניו מדרך האמונה. ומשום שעלה שחר הגאולה, והאיר היום, תמה שליחותו. ונחתמת השליחות במתן שם חדש ליעקב הוא ישראל.

השם החדש, ישראל, מאפיין את המדרגה החדשה אליה זכה יעקב אבינו במאבקו עם המלאך, והיא ישראל, ומסביר המלאך את מדרש השם החדש, כי שרית עם אלקים (אלקים דנוקבא, והוא שם בריבוי מטעם שאור וחושך משמשים בו בערבוביה), ועם אנשים ותוכל.

שמו החדש של יעקב הניתן לו ע"י המלאך מצביע על מציאות חדשה בה נמצא יעקב, הוא יכול לשרות, במובן של להיות, עם ביטוייו הרבים של שם אלקים ועם אנשים ולייחד את כל המקרים ואת כל המעשים לאל האחד, ישר>אל. המלאך, הוא אשר זה, המודיע ליעקב על היפוך הקטבים שעבר עד כה, מיעקב שהוא לשון עקב, ועכוב (ואחר עד עתה), הוא הופך ל-ראש (להיות ישראל אותיות לי-ראש) הוא שאנו מברכים בברכת ראש השנה שנהיה לראש ולא לזנב.

שילוחי ציפורה, אשת משה

משה משלח את ציפורה, אם בניו, לפני שהוא יוצא לשליחות מסוכנת במצרים (להוציא את בנ"י) מדוע משלח משה את ציפורה, אשתו, ערב השליחות? כדי לקיים מצוות שילוח הקן, שנאמר (פרשת כי תצא) "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". האם היא צפורה, והבנים הם בני ישראל. שילוח צפורה, ציפור נפשו של משה חיונית לביצוע השליחות, כל עוד ציפורה רחוקה ממנו, היא תעוף נפשה ותבקש רחמים על נפשו ועל נפשות בנ"י ישראל הנמצאים במצרים, ושילוחה למעשה, הוא המעשה הרחמן ביותר שיכול אדם לעשות ממכלול של היבטים:

א. משה חופשי לסכן את נפשו, ואם יקרה לו משהו, היא חופשיה להקים בית חדש ולהבנות בבנים.

ב. כל עוד ציפורה משולחת היא תבקש רחמים על חיי משה שישוב בשלום משליחותו, ומשה כולל את שש מאות אלף נפשות בנ"י ישראל הלכודים במצרים. נמצא כי כאשר ציפורה מבקשת רחמים על משה, היא מבקשת רחמים על כלל ישראל, ונמצאים כולם בקשר של ערבות הדדית.

ג. דווקא הרחוק ההדדי הוא הערבות לקיום והחשת הגאולה, והשילוח מתבצע לא ממקום של חולשה ופחד, אלא ממקום מחושל ונחוש.

שמה של ציפורה אינו מקרי, צפרא בלשון ארם הוא בוקר, וברכת הבוקר בארמית היא צפרא טבא, כלומר בוקר אור. שילוחי צפורה, עומדים על אותה צומת דרכים בה נצבו יעקב והמלאך בנחל יבוק, המלאך מבקש מיעקב 'שלחני כי עלה השחר', וזו למעשה בקשת ציפורה, אשת משה, 'שלחני כי עלה שחר', שחר הגאולה, הגיע הזמן להוציא את בנ"י ממצרים. הוא שאמר יוסף לבנ"י, "פקד אפקוד אתכם", ואין פקידה אלא לשון אור, ואין אור אלא בוקר, וצפרא או ציפור, ובמיוחד ציפורה, שהיא ציפור ה', ושילוח ציפורה, או שילוח הקן (פרשת כי תצא) הם הקוד להפעלת תוכנית הגאולה מארץ מצרים.

הוא שנכתב בפרשת לך לך בברית בין הבתרים "ואת הציפור לא בתר", כי הציפור, לשון אור ובוקר, ואת האור אי אפשר לבתר, כי הוא אחד.

כל טוב הצלחה וברכה

...

תמונה :  jerryoldenettel

"שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".

פחדו של יעקב מאחיו עשו עצום ורב. ביטוי לחששו הכבד של יעקב מאחיו עשו, מופיע בתפילה שהוא נושא בפרשת וישלח וזו לשונה: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו:  כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ--פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי, אֵם עַל-בָּנִים". יראתו של יעקב כפולה היא באשר היא נוגעת לאם, שהיא השכינה הקדושה, והבנים שהם משל לנשמות.

היות והתורה נדרשת באדם אחד, הרי שתכונת יעקב שבאדם, היא הרצון להשפיע, ותכונת עשו שבאדם היא הרצון לקבל לעצמו בלבד, לכו נקרא עשו מלשון עשוי, שהוא כבר מוכן, ואין מה להוסיף עליו או לשפר אותו, הרצון לקבל טבוע באדם מנשימתו הראשונה ועד נשימתו האחרונה.

פחדו של הרצון להשפיע המכונה יעקב, חושש כי עשו, אחיו, הרצון  לקבל שנולד עימו, יכה אותו אם על הבנים, האם היא בחינת השכינה הקדושה, הנבחנת לספירת בינה, והבנים הם שבע ספירות הבנין, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. הכאה של אם על הבנים סותרת את כל בנין הקדושה בנפשו של אדם, מכך חושש יעקב באופן נורא.

בפרשת כי תצא בחומש דברים הפותחת במילים  כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ, ואויבים הם רצונות דקבלה של האדם, מפרטת התורה את מצוות שילוח הקן וכך כותבת:  כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים--לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים. והצדוק למצוות שילוח הקן, מופיע בפסוק הבא:  שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.

וזו למעשה תשובת משה או התורה, לפחדו הגדול של יעקב אבינו, לא תקח האם על הבנים, אפילו כאשר אתה במצב של מלחמה עם היצר הרע, אינך סותר את בנין הקדושה שבך, מדוע? מפני שאתה מצוּוה על שילוח הקן, כלומר אתה משלח את האם לעופף בשמים, ושמים היא בחינת נשמה שבאדם, כלומר האם, הנבחנת לספירת בינה, מעופפת בשמי נשמתך, ומבקשת רחמים על הבנים הם בחינת הנשמות שבידך, וכך כל עוד האם הציפור מעופפת בשמי נשמתו של האדם, ומבקשת רחמים על בניה, נמצא אותו אדם המשלח את הקן, כלול ביחס של הרחמים שיש בין האם לבין בניה. ולהיות המשלח, מרגיש את צער השילוח בליבו, גורם לו השילוּח לרצות לחבר את האם והבנים בעמקי נשמתו.

והנה נמצא הקשר בין פרשת וישלח, למצוות שילוח הקן, ואומר משה בטעם המצווה, למען ייטב לך, כי כל טוב הוא כלול בקו אמצעי, המכונה בשם רחמים, והארכת ימים, כלומר בעצם מצוות שילוח הקן, יש אלמנט המכונה בשם ימים, שהוא רבוי של אור, שנאמר ויקרא אלהים לאור יום, וגם הארכה של קו ימין בעץ החיים הכלול מספירות חח"ן שהן חכמה, חסד, ונצח.

וכך למעשה מפיגה תורת משה את יראתו של יעקב אבינו, אל תירא ישראל, לתפילה הזו שאתה מעלה עכשיו יש תיקון המכונה קו אמצעי והנקרא בשם רחמים, והרחמים עומדים לימין האדם, ולימין הקב"ה, ולא יסתר בנין הקדושה שבאדם, והתורה ערבה לכך כי בהתורה נברא העולם, כי התורה היא כלי האומנות של הקב"ה.

שיעור וידאו על פרשת וישלח בדרך הקבלה והחסידות מפי הרב אברהם מרדכי גוטליב שליט"א מבית המדרש ברכת שלום

כל טוב הצלחה וברכה

...

תמונה : melolou

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה".

מהו שכתבה התורה בפרשת בהעלותך (במדבר יב) "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה"?

וכדי לפרש זאת, יש להבין מהו ההפרש בין "עני" ל-"ענו", שכל ההפרש בין עני לענו הוא ד' אותיות, עני בגימטריה ק"ל, ואילו ענו גימטריה קכ"ו, כי על העני נאמר, אין עני אלא בדעה, כלומר מהותו של העני שהוא מרוחק ממחשבתו של הבורא ית"ש, שכל מחשבתו של הבורא היא להיטיב לנבראיו, והעני, הוא המרוחק ממחשבה זו ואינו רואה אותה, או חש בה.

לעומת זאת, ייחודו של הענו הוא בכך שהוא מכיר ביכולתו האישית, האנושית, ועם כל זה הוא מצמצם עצמו ומטהר עצמו תדיר, כדי שיוכל להאיר בו שם בן ד', שכן הוא מבין את התכלית שלשמה נברא העולם והיא שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, הוא שנאמר על משה רבינו שהיה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה, שהיו ד' אמותיו פנויות לקבל את כבוד פני ה' יתברך בכל עת.

ומפני שזכה משה רבינו לכך שתהיינה כל פניותיו לימין, בחינת "אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ", (שיר השירים) כי אנה הוא ראשי תיבות א'מונה נ'תינה ה'שפעה, זכה לקשר קבוע עם בורא עולם, והוא אשר מכנה אותו האר"י הקדוש בכנוי, "מבחר הנבראים", בשל עובדה זו, שהיה כל כך זך בעבודתו את ה', ששם בן ד' אותיות האיר בו בקביעות. (שער הפסוקים פרשת בראשית דרוש ג').

שבוע טוב

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

"וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ--לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה".

בפרשת ויצא יוצא יעקב מבאר שבע והולך לחרן, שם יתקן את מעשיו של אדם הראשון, בנסתר (בו תנתן לו לאה לאישה), ובנגלה בו ינשא עם בחירת ליבו רחל, אהובת נפשו ועיקר הבית. על יסוד התיקון הכביר הזה, שנושא יעקב על כתפיו, יזכה לשם ישראל. גם ספר הזוה"ק יעניק לו את הכינוי "שופריה דאדם הראשון", כלומר יופיו של אדם הראשון, המתוקן בקו אמצעי, המכונה בשם רחמים, או אמת, או תפארת.

שתי האחיות לבית לבן, הן שתי תכונות הנפש הנמצאות בכל אדם פנימה. לאה היא בחינת נסתר שבאדם והיא הנשמה. לכן היא נתנת ליעקב כשהיא מכוסה, והיא נמשלת לאמונה בחייו של אדם, שהיא מכוסה ממנו, ולעולם אינה נגלית, אלא נסתרת וחבויה, בעוד רחל היא בחינת הנגלה בחייו של אדם, ואת הנגלה אדם אוהב, הוא מרגיש, הוא חש. הנגלה הוא ביטוי מוחשי המתלבש בהרגשת הלב, או נתפס בשכל, ואדם אוהב להרגיש טוב בלב, ואוהב להבין דברים בשכל, זה נותן לו כח וחוזק, זה מלכד ומחזק את תחושת ה"אני" הנפרד, וישות האדם מתגדלת.

לאה, המיצגת את בחינת האמונה הנסתרת שבאדם, היא האישה השנואה. מדוע? מפני שהאמונה שנואה על האדם. מדוע? כי כאשר אדם מתקשר בקשר של אמונה, הוא ראשית כל חייב להקטין את עצמו, להגביל את עצמו ותפיסתו. הוא אומר: אני קטן, אין אני מבין הכל, ויש טוב שהוא גדול ממני, ואני, איני תופס אותו. הודאה שכזו שנואה על האדם, להודות בקטנותו, להודות באפסיותו ,כי זו למעשה הודאה מפורשת בקיום כוח עליון, שהוא גדול ממנו ובלתי נתפס.

רחל, המייצגת את בחינת הנגלה שבנפש האדם, והיא האהובה, מדוע? כי אדם אוהב לעבוד למען מטרה שהוא מבין אותה, למען מטרה שהוא אוהב אותה, למען מטרה הנראית לעין, לכן רחל היא הבחינה הנגלית בנפש האדם, והיא עיקר הבית, ולה מיוחסות גם שבע ספירות הבנין, שהן חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. בעזרת שבע ההארות הללו המאירות בנפשו של אדם יכול הוא לבנות את בנין הקדושה שבו, לכן נקראת רחל עיקר הבית, לומר עיקר הבנין. מה שאם כן לאה שהיא נבחנת לנסתר ולשלוש הספירות הראשונות כתר חכמה ובינה, שהן בחינת מחשבה, והן אינן נראות כמו שנראים המעשים הגלויים, כי המחשבה, היא בחינת נסתר.

כאשר יצליח יעקב לעבוד את ה' בנסתר, כלומר לעשות להשם נ"ר, ישתנה שמו לישראל,  "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל". היות ויעקב מצליח להתגבר על המקרים הרבים, ולהיות אחד, נקרא שמו ישראל שהן אותיות לי-ראש, להבדיל משמו אשר ניתן לו בלידתו יעקב, על שם העקב שאחז בו, ועקביים כידוע יש שניים, כך למעשה זוכה יעקב לתקן שני עקבים, והופך אותם לבחינת ראש אחד שהוא ישראל.

מה אנו למדים מפרשת השבוע לגבי עבודת השם? ב' הפכים: אדם לומד תורה כדי להבין את דרכי ה', וזה נמשל לחיבור של יעקב ברחל, ויחד עם זאת הוא צריך להאמין בה' למעלה מתפיסה והבנה וזהו בחינת חיבור של ישראל ולאה, וב' הפכים אלה מתקיימים באדם אחד, בו זמנית, והוא שלם.

שבת שלום

...

תמונה מתוך הסרט "פרסונה" של הבמאי אינגמר ברגמן