אודות א.קליין

אתי קליין היא בעלת תואר בוגר בחוגים למדעי המדינה והסטוריה כללית, מלמדת עברית לתלמידים מרחבי העולם וכותבת מאמרים בנושא פנימיות התורה.

90% לחות בחיפה, כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה

בס"ד

בוקר אור ושבוע טוב לכל בית ישראל,

חבצלת החוף ערוכה לפריחה

חבצלת החוף ערוכה לפריחה, ה' אלול התשע"ג

איך אפשר להסביר למישהו מהי הרגשה של תשעים אחוזי לחות שהיו הלילה בחיפה? מסתבר שהיו אנשים שחוו מציאות כזאת וכתבו עליה, הימים הם ימי אלול ושכנינו הערבים דורשים את שם החודש أيلول مبلول (אַיְלוּל מַבְּלוּל) ובתרגום לעברית באלול כבר מטפטף (אפשר להרגיש את הקשר הלשוני בין מבלול למבול).

וכך מתאר חומש בראשית פרק ב' פסוק ה' את מציאות חודש אלול : "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה". כלומר העילה למחסור בצמיחה של עשב השדה או שיח השדה (שהוא סמל לשיחה שבין אדם לחברו) הוא קשר של סיבה ומסובב, כאשר הסיבה היא : טרם המטיר ה' אלהים מטר על הארץ, כלומר ענין של זמנים, (כי לא יצפה אדם שיצמח משהו, טרם ישקה אותו) והמסובב ממנה, הוא מחסור בצמיחה כללית, אך זה עוד לא הכל, מה שיותר תמוה הוא סופו של הפסוק, "וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה", מה הקשר בין העדרותו של אדם, למחסור במטר?

דרשו חז"ל אין עבודה אלא תפילה, ומכיון שלפי סדרי עולם יברא האדם אך ורק בראש השנה, הרי שבחודש אלול לא נמצא אדם שיתפלל על הג-שמים. לכן עד שימציאו אחד כזה נמצא אמצעי השקיה חלופי בדמות אד ככתוב, "וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה", אך השי"ת בעל זכויות היוצרים היחיד בעולם, לא ישתמש בתחליף זמני בעוד הוא יכול להשתמש בבריאה מקורית וקבועה, לכן הוא יברא גורם קיים קבוע ונמשך (בראש השנה) אשר בידיו יפקיד את האחריות על השקיית הארץ ככתוב, "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה". ואותו אדם שיברא בראש השנה הוא זה אשר ימונה להתפלל שלושה שבועות בלבד לאחר בריאתו, בבגרותו, מהושענא רבא, על הגשמים, שישקו את הארץ, כפי שהסביר משה לבנ"י בהכינו אותם לכניסה לארץ ישראל בחומש דברים (י"א י"א) ככתוב "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה-מָּיִם".

שנה טובה ומתוקה ורווית מים

סליחות בכותל

בס"ד

"הִנֵּה-זֶה עוֹמֵד, אַחַר כָּתְלֵנוּ--מַשְׁגִּיחַ מִן-הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים".

"הִנֵּה-זֶה עוֹמֵד, אַחַר כָּתְלֵנוּ--מַשְׁגִּיחַ מִן-הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים".

השבוע בלילה שבין רביעי לחמישי ב' לחודש אלול, ישבתי עם אוזניות בסמוך למחשב והאזנתי לסליחות בשידור ישיר מהכותל. לילה סביב ומן הכותל בוקעת תפילה. ניגון התפילה מוכר, אותו שמעתי בילדותי אצל הסבים, ובבית הכנסת של ג'ידו (סבא בערבית) כך נקרא בית הכנסת של יוצאי חלבּ בקרית חיים המערבית. שם התפלל אביה של דודתי שתחיה, שילדיו ונכדיו המשיכו לכנותו ג'ידו (סבא) גם בארץ ישראל.

מצלמת הכותל מצלמת את רחבת הכותל מלמעלה, כך שרואים את רחבת הגברים מצפון (שהיא רוב רובה של הרחבה), ומימין למחיצה, מדרום, נראית קטנה כמעט חבויה רחבת הנשים. בשעה שלוש לפנות בוקר מוציאים שני אנשים את ארון הקודש הנע על גלגלים (ממקום שאינו נקלט בעין המצלמה) ומעמידים אותו כמקביל לכותל וניצב לרחבה.

ניתן לעקוב אחר מילות התפילה ולהשתתף בה. באהבה רבה מתפללים אנשי הכותל ותפילתם עולה בהירה וזכה כאשר איתה מעופפות יונים ויושבות לנוח על אחד מנדבכיו. כל כך מרגיע לשמוע תפילה זכה, ולדעת שיש אַיִן, כמו שיש יש. מרגיע תומך ואוהב.

בשעה 4:40 לערך משמיעות האוזניות קול חזק שאינו קול התפילה השברירי העולה מן הכותל, מנסה להבין מהו ולפתע נוחתת ההכרה, כי זה קול המואזין העובר דרך מערכת הגברה עצומה ממסגד עומר, הבנוי על הר הבית. והר הבית במרחק של מטרים ספורים מן הכותל.

האוזן קולטת את האבחנה, ציבור של אנשים קם בחצות ליל ומתפלל עד אור השחר, כאשר לפתע פתאום מגיח קול רם ומוגבר באלפי מגברים (טכניים, בכוח) וצועק "אללה הוא אכבר". נעשה שקט באוזניות, ורק תמונה נשארה. לאחר מספר רגעים הופיע שוב קול המתפללים. אז הבנתי מדוע אומרים "תפילה עושה מחצה", (כלומר מחצית). אנו המתפללים מבקשים את בקשתנו,  והשם יתברך יתן את שלו. גם הבנתי מדוע יהודות היא קו אמצעי בעבודת האדם. שלא כבתרבות האיסלאם, בה אללה הוא אכבר, ועל האדם לא חלה כל מחויבות לשיפור כי אללה עושה הכל, ולא כבתרבות הנוצרית, בה האדם עושה הכל, כי אין הכרה של אלוהות, כלומר אֵין הכרה של  ה- אַיִן, רק של  ה - יש, ביהדות יש אמצע, אנחנו נותנים את חלקנו את המאמץ שלנו, את היגיעה שלנו, ויחד עם זאת אנו יודעים כי היגיעה שלנו היא לא הכל, היא רק מחצית, ואת השאר נותן הנותן, לפי מידת נכונתו של המקבל לקבל את הטוב על מנת להיטיב.

לכן ביהדות ענין יחסי האדם עם האל, או עם האַיִן, הוא ענין של שותפות כמאמר זהר "עמי אתה בשותפא".

גם יכול המתבונן בכותל להבין כי אבני הכותל הן אבני גזית, ולכן הכותל לא יכול להיות חלק מבית המקדש, כי בצווי למקדש נאמר "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ" (שמות כא כ).

ומי שרוצה יכול להבין מדוע נתן משה דיין ז"ל מספר ימים לאחר מלחמת ששת הימים, את מפתחות הר הבית לוקף המוסלמי, למרות שאותו מתן נוגד כל שכל ישר. הדברים מובאים במדרש איכה רבתי (א, לב) וזה לשונו :

שלוש שנים ומחצה הקיף אספסינוס את ירושלים והיו עמו ארבעה דוכסין. א) דוכס מערב, ב) דוכס מאפריקה, ג) דוכס מאלכסנדריה, ד) ודוכס מפלסטיני. הקיסר הרומאי חילק את העיר בין ארבעת הדוכסים על מנת להחריבה. שלושת הדוכסים החריבו כל אחד חלק שלו. והדוכס הערבי, שנפלה בחלקו החומה המערבית של הר הבית, לא החריב את שלו. כששאלו הקיסר פשר מעשהו, ענה: אילו החרבתי את חלקי לא היה יודע שום אדם מה החרבת. ושמא יאמרו עיר קטנה הרסת, ועתה, בהשאירי חלק אחד, יראו הבריות את חוזקו הגדול ויאמרו: ראו כחו של הקיסר, עיר חזקה החריב, וזה יהיה שכרך.

ואם תרצו כך החזיר משה דין חוב לדוכס הווקף.

שנה טובה ומתוקה

שנה טובה ומתוקה, ציור חודשי השנה העברית

חודשי השנה העברית

חודשי השנה העברית

בציור שלפנינו מתוארים חודשי השנה העברית. לכל חודש הותאם פסוק העוסק בענייניו. השנה מחולקת לד' תקופות שהם ארבע עונות, וגם לשני חצאים, ששת חודשי הזכר מחודש תשרי עד חודש אדר כולל, וששת חודשי הנקבה מניסן עד אלול כולל. בחודשי הזכר מרובות שעות החשכה על שעות האור, שמפאת החשכה שבהם, מאירה בהם עבודת האדם, הנחשב למשפיע (זכר), בעוד שבחודשי הנקבה, בהם מרובות שעות האור, האדם נחשב לבחינת נוקבא, היות שהבורא מאריך בשעות האור.

בעוד שני הפכים נוספים עוסק הציור, מהות העבודה הפנימית בחג הפסח, ומהות העבודה הפנימית בראש השנה. בחג הפסח העבודה היא בחינת בנים, כי הבן, הוא כוח ההמשכה הגס והעבה, משום שהבן מרגיש שלא הוא בחר לבוא לעולם, אלא אביו הביא אותו לעולם, מכאן הדרישה העבה והגסה, "אבא, הבאת אותי לעולם, אז תן לי!", ואילו בראש השנה העבודה היא בחינת עבדים, העבד הוא זך כמו משה, שנקרא עבד ה', הוא מסתפק בכל אשר ניתן לו, רוצה להשפיע, ואינו מבקש לעצמו דבר.

הנכם מוזמנים לעיין בציור, להעמיק בקשר שבין הפסוקים לחודשים, לשאול שאלות, לכתוב תגובות, להאיר הארות, ובעיקר להנות.

שנה טובה ומתוקה לכל

להבין בקשת אלישע "וִיהִי נָא פִּי-שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי"

"אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו".

"אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו".

להבין בקשת אלישע "וִיהִי נָא פִּי-שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי", מה למעשה בקש אלישע, שרוח הנותן יהיה פי שניים מרוח המקבל, ככתוב, "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים", אפיו לשון כפל, לחיי העולם הזה, ולחיי העולם הבא, חיי גוף וחיי נשמה. וזאת מהות בקשתו אלישע, שרוח הנותן יהיה פי שניים, כמו בבריאת האדם הראשון, שכוח החיות שינתן לו, יהיה כמו זה שניתן לאדם הראשון בבריאת העולם.

לדוגמא : כאשר מנשימים אדם מפה אל פה, סותמים את נחיריו, כאשר המנשים שואף רוח, אינו לוקח אותו אל קרבו, מצמיד את פיו לפי המונשם כיוצר תעלה אחת ומעביר אל המונשם את האויר ששאף. בתהליך זה הנקרא הנשמה מפה אל פה, הוא למעשה הנשמה מגוף אל גוף, והיא כדי למנוע מוות.

מה שאין כן בנאמר בבראשית, "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה", הקים הקב"ה את מלוא שיעור קומתו של האדם, בכל העולמות בו זמנית בכל אותיות הויה, מעשיה עד אצילות.

והווא מה בקש אלישע, שרוח אליהו אליו תהיה בבחינת פי שניים, לא מגוף אל גוף, במצב חירום של החיאה, אלא באופן קבוע של נפיחה פנימית, כפי שנפח הקב"ה באפיו של אדם הראשון, שנשמת אליהו תהיה מחיה אותו, והוא מחיה את הבריאה, באופן קבוע.

תשובת אליהו : "הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל; אִם-תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ, יְהִי-לְךָ כֵן, וְאִם-אַיִן, לֹא יִהְיֶה". כלומר אם תרגיש (אלישע) כי אני (אליהו) נלקח ממך, ותרגיש שגם חלק ממך נלקח איתי, אז תזכה לפי שניים רוח. וזאת המשוואה שיוצר אליהו : אם בשעה שאני נלקח ממך, תוכל לראות לא רק אותי אליהו, הנלקח ממך, אלא גם את אלישע, שהוא חלק מאליהו, הנלקח איתו מעלה : אז יהיה לך פי שנים ברוח.

והוא שהיה מצעק אלישע : "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו", אבי אבי הוא גימטריה כ"ו, שהוא שם הויה פשוט י-ה-ו-ה, רכב מורה על גילוי, כמשל למלך הרוכב על מרכבתו בטבורה של עיר, כל תושבי העיר יודעים, כי זה הוא המלך רכוב במרכבתו.

וזה היה מה שהיה מצעק אלישע "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו", שהיה רואה את הרכב ואת הרוכב, שהם ייחוד של שני הפכים לבחינה אחת. כי אבי שקרא בפעם הא' היתה על בחינת שראה את רכב ישראל, ואבי בפעם הב' שקרא, היתה על בחינת שראה את פרשיו, כלומר את רוכביו, של רכב ישראל. והוא פי שניים שביקש וקבל.

ולפרש את הדברים באדם אחד, להיות שם הויה מרכבה או הנושא (carrying) לבחינת ישראל שבאדם, הרוצה להיטיב, אז הוא גם הפרשים, כי בזמן שתכונת ישראל שולטת באדם, אז ישראל נחשבים לבחינת פרשים הרוכבים, כמרדכי שרכב על סוס.

כל טוב ושבת שלום

..

תמונה : Eadweard Muybridge

מדוע אנו בוצעים חלה?

בעל הבית בוצע ואורח מברך

בעל הבית בוצע ואורח מברך

כדי להבין מהו ענין בציעת חלה, עלינו לברר מספר נושאים: א. מהי בציעה ב. מהו חיתוך ג. מהו ענין מאמר חז"ל, "אדם חלתו של עולם היה", (בראשית רבה פרק י"ד) ד. מהו ענין מאמר חז"ל, "בעל הבית בוצע ואורח מברך", (ברכות מו א).

בציעה (שהיא חלוקה והפרדה) מתבצעת באמצעות האצבעות, מהי אצבע? אומר הפסוק "אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ" (תהלים ח, ד) כלומר השמים כביכול הם מעשה אצבעותיו של האל, הרי שבציעת החלה נעשית באמצעות אצבעות ה' (השמים) או מטעמים אלוקיים, כלומר מרצון אלוקי עליון שמטרתו להיטיב לנבראיו.

מקור הבציעה באמצעות האצבעות הוא ברצון אלוקי להיטיב לנבראיו, בעוד שענין החיתוך יורה על רצון פרטי, או רצון עצמי (המכונה ר"ע) המיוחס לתחתון, כאשר החיתוך וההפרדה נעשים באמצעות כלי ברזל. הברזל, הוא עפרת ומחצב שנכרה מעומק האדמה, כאשר מתיכים את עופרות הברזל ניתן ליצור מהם כלי חיתוך כמו סכין, אזמל, או מספרים.

לבאר ענין מאמר חז"ל כי אדם חלתו של עולם היה. חלה פירושה שלמות, כמו כלה, שהיא כווללת כל תשע הספירות שלפניה, כך גם החלה, או האדם שהיא משל לו, כולל את הקודמים לו בשלשלת הבריאה. כעת אם האדם נמשל לחלתו של עולם, אפשר להבין מדוע לא חותכים את החלה, באמצעות כלי ברזל, אלא בוצעים אותה באצבעות, כדי להראות שכל ענין חלוקה והפרדה שמרגיש האדם, שהוא משול לחלה שלמה, שהיא כלה, כל חלוקה כזאת מקורה ברצון אלוהי עליון טוב ורך, ולא ברצון פרטי תחתון קשה וקר. כלומר אותה בציעת חלה, באה לכבד את האדם.

ולענין מאמר חז"ל בעל הבית בוצע ואורח מברך, כוונת חז"ל היתה כי בעל הבית הוא האל, והאורח הוא האדם בגלגולו הנוכחי, לומר האל הוא המחלק את המציאות לחלקי חלקים, והאורח, שהוא בחינת האדם הנוכח בגלגול הזה, מברך על השלם, למרות שהוא אינו רואה אותו, או חש בו, אך מאמין שהוא קיים.

ואם לפרש את הדברים ברשות היחיד, כי התורה כולה נדרשת באדם אחד, ניתן לומר כי בעל הבית שבי הוא הכוח הנשמתי שבי הרוצה להיטיב, הוא בחינת נשמה שבי שמקורה בשמים, אשר היא בוצעת את את החלה, ואילו גופי, כלומר הרצון לקבל שבי, שהוא בחינת אורח בעולם הזה, הוא אשר מברך על השלמות, גם אם אינו רואה אותה או מרגיש אותה (כי הגוף לעולם לא יכול להרגיש או לראות שלמות, מטעם היותו ניגף).

גם נוכל להבין כי שולחן הוא מזבח ה', ועל מזבח ה' לא מניפים כלי ברזל ככתוב, "וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית:  כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ". (שמות כ כא)

שבת שלום

...

תמונה  barela

וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי-עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ

נחל גרר

"וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ, מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם; וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל-אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ-פְּלִשְׁתִּים, גְּרָרָה".

הרעב

פרק כו' בספר בראשית, ובו יסופר כיצד היה רעב בארץ, מלבד הרעב הראשון שהיה בימי אברהם, ובשל אותו רעב, הולך יצחק לארץ גרר. ארץ גרר היא שפלת החוף המחברת את ארץ ישראל עם מצרים, אשר שמשה תוואי דרך ברור, ליורדים למצרים ולשבים ממנה, היות והגורר רגליו בה, להיותו פוסע בחול, רואה לנגד עיניו תדיר את הים, ויודע כי הוא הולך בדרך הנכונה, באשר הסיכויים לטעות בדרך למצרים וממנה הם אפסיים, אם עולים ויורדים דרך שפלת חוף ארץ גרר.

וכעת לסיפורנו, ה' נגלה ליצחק בעודו בארץ גרר ומבקש ממנו שלא לרדת למצרים, כי אם להשאר במקום בו הוא נמצא, וזאת כדי שה' יוכל לקיים את שבועתו שנתן לאבא אברהם.

שלא כאביו אברהם (קו ימין, חכמה חסד), שירד למצרים, וכבנו יעקב (קו אמצעי, דעת תפארת) שיצא מבאר שבע בדרכו לחרן, יצחק  (קו שמאל, בינה גבורה) הוא היחיד מבין האבות, שנולד ונשאר בארץ ישראל כל ימי חייו.

בעקבות השארותו של יצחק בארץ גרר, הוא מצליח מאוד, והצלחתו מעוררת את קנאתם של הפלישתים, תושבי שפלת חוף ארץ גרר, (ראו קשר בין פלשת לשפלת החוף, אותן אותיות אך בסדר שונה), אשר קנאתם בהצלחת יצחק הובילה אותם לסתום את הבארות, שחפר אביו אברהם בימי חייו, בעפר.

הבאר

כאן המקום לציין כי בְּאֵר, היא נוטריקון בְּאוֹר, כלומר באמצעות האור, ככתוב במשלי טז טו: "בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ - חַיִּים, וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ " כי כל באר הנובעת מים, היא מקור חיים, לכן בה-אור, כאשר סיתום הבארות מורה על כיסוי והסתרה של האור, או מקור החיים.

שלוש בארות חפר אברהם בימי חייו, אותם ממלאים הפלישתים בעפר לאחר מותו. את אותן בארות חופרים עבדי יצחק. מה פירוש הדבר בעולמות הנפש של האדם פנימה, הפלישתים שבאדם, היושבים על שפלת חוף ים החכמה, לא יכולים להשתמש באור החכמה על מנת להשפיע, לכן הם סותמים את הבארות בעפר. עפר הוא נוטריקון ע' פר, שהם נבחנים לשבעים רצונות קבלה שיש לאדם, כי פר בן בקר, הוא בהמה, והוא נבחן לקו שמאל.

בארות יצחק

"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם; וַיִּקְרָא לָהֶן, שֵׁמוֹת, כַּשֵּׁמֹת, אֲשֶׁר-קָרָא לָהֶן אָבִיו". יצחק חופר שוב את אותן בארות המים שחפר אביו בימי חייו, וקורא להן באותם שמות שקרא להן אביו. " וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי-יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ-שָׁם--בְּאֵר, מַיִם חַיִּים.  וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר, עִם-רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר--לָנוּ הַמָּיִם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ". רועי גרר רבים עם רועי יצחק, ודורשים את המים לעצמם בלבד, לכן קורא יצחק לבאר עשק, לשון עושק, שע' רצונות דקבלה עושים שק, כלומר כיס גדול, ולתוכו הם מזרימים את השלל.

 * ניתן לומר כי הבאר עשק, היא העיר אשקלון של ימינו, כי במקום לעשוק, ולחמוס, היא משקה ומרווה, אשקה+לון (אשקה להם, או אשקה אותם) וזה תיקונה של הבאר.

"וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָּרִיבוּ גַּם-עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, שִׂטְנָה". באר אחרת כי הצד האחר משטין על האדם, והוא הופך את השתיה לשטנה.

* ניתן לומר כי הבאר שטנה היא העיר אשדוד של ימינו, כי במקום לשטום (לשנוא) את הבאר ולסתום את מימיה (כפי שעשו הפלישתים) הפכה להיות לאשדה, ובלשון רבים אשדות, ומפאת ההיגוי הפכה לאשדוד. כי אשדה היא מפל מים waterfall, וזה תיקונה.

"וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ, עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי-עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ". מהו ויעתק, לשון ניתוק ותזוזה. הבארות עשק ושטנה נמצאות בזו אחר זו על שפלת קו החוף מדרום לצפון, כאשר 'ויעתק משם' פירושו, ניתק מרצונות הקבלה, כלומר יצחק לא רוצה לקבל חכמה, כי אם להשפיע. לכן  נקרא שמה רחובות, מלשון רחבה בחסדים, מפאת רצונה להשפיע.

* ניתן לומר כי רחובות, הבאר השלישית שחפר יצחק, היא העיר רחובות של ימינו, ראו במפה המצורפת כיצד מונחות אשקלון ואשדוד על ציר אחד מדרום לצפון, כאשר רחובות נמצאת צפונית מזרחית אליהן.

שימו לב כיצד נמצאות אשקלון ואשדוד על רצף אחד לאורך החוף, בעוד רחובות נמצאת צפונית מזרחית להן.זאת אותה העתקה שעתיק יצחק מקו החוף, אל תוך הארץ פנימה.

שימו לב כיצד נמצאות אשקלון ואשדוד על רצף אחד לאורך החוף, בעוד רחובות נמצאת צפונית מזרחית להן. זאת אותה העתקה שעהתיק יצחק את דרכו מקו החוף, אל תוך הארץ פנימה.

מדוע מעתיקים מקום מגורים

העתקה שעשה יצחק מבארות עשק (הנבחנת להארת ספירת כתר), ושטנה (הנבחנת להארת ספירת חכמה) היתה כדי לחפור את הבאר השלישית היא רחובות, בכדי להגיע להארת ספירת הבינה, שהיא תחילת בנית הכלים, מפני שתכונת הבינה היא שאינה רוצה לקבל את אור חכמה, (המצוין ע"י הבאר שטנה שהיא ממש עצם מהבאר עשק הנמשכת מספירת כתר, ולא רואה עצמה נפרדת ממנו) אלא היא רוצה להשפיע, לכן כבר לא רבים על הבאר, כי לפלישתים אין נגיעה בהשפעה, ואם כך מדוע לריב עליה.

עד כאן מנינו שלוש בארות, או שלוש הארות, הנמשלות לג"ר, כלומר לג' ספירות ראשונות : כתר חכמה ובינה. כעת מה בנוגע לשבע הספירות התחתונות שהן בחינת המידות. נראה את מהלך הפסוקים בפרק, "ויעתק משם... ויקרא שמה רחובות", ובפסוק הבא " וַיַּעַל מִשָּׁם, בְּאֵר שָׁבַע", ויעל לשון עליה, מפני שהוא רוצה להשפיע, כי יש לו כלים בבינה, המכונה השפעה, כי היא בחינת חפץ חסד.

ויעל משם באר שבע, כי ספירת הבינה, המכונה רחובות, היא אם לכלים, או אם הבנים, וכן ממנה, מרחובות, מהבינה, עולים לבאר שבע. כלומר הארת ספירת הבינה, מסוגלת להאיר לעבודת שבע המידות או הספירות התחתונות שיהיו בעל מנת להשפיע.

לבאר שבע מגיעים אבימלך מגרר, אחזת רעהו, ופיכל שר צבאו, יצחק לא מבין כלל מדוע הם באים אליו, היות והם שונאים אותו וגרשו אותו מעליהם. אנשי גרר מסבירים ליצחק כי ראו שה' עימו לכן הם רוצים לכרות עימו ברית באשר כוונתה של הברית היא שלום. יצחק עושה להם משתה, הם אוכלים ושותים ובבוקר נשבעים זה לזה, יצחק משלחם והם הולכים מאתו בשלום.

באותו היום באים עבדיי יצחק ומספרים לו כי בבאר הרביעית שחפרו מצאו מים חיים, יצחק קורא לה באר שבע, על שם השבועה שנתן לאבימלך מלך גרר על השלום. מכאן נבין שהבאר הרביעית, היא הכולל של שבע המידות התחתונות, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד,מלכות, ובקיום שבע המידות התחתונות, מתקיים גם השלום.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן