אודות א.קליין

אתי קליין היא בעלת תואר בוגר בחוגים למדעי המדינה והסטוריה כללית, מלמדת עברית לתלמידים מרחבי העולם וכותבת מאמרים בנושא פנימיות התורה.

וּבְאֶרֶץ הַכַּרְמֶל

מַמְּגוּרוֹת מַמְּגוּרוֹת
נִצֶּבֶת תְּבוּאָה
אֲסוּפָה וּבוֹהֶקֶת
מִנְחָה זְהֻבָּה

מָלְאוּ אֲסָמֵינוּ
דָּגָן וְ וְגַם תִירוֹשׁ
יָפָה חֻפָּתֵנוּ
הַכַּרְמֶל לָנוּ רֹאשׁ

וּבְאֶרֶץ מְבוֹא אֲשֶׁר
הִיא אֶרֶץ הַכַּלּוֹת
חִטַּת זָהָב נִמְסֶקֶת
לְאֹשֶׁר בַּלֵּילוֹת

וּבְאֶרֶץ הַכַּרְמֶל כָּךְ
מַמָּשׁ לְבוֹא נָמָל
עוֹמְדִים כַּדִּים שֶׁל קֶמַח
יוֹצְקִים שְׁמָנִים כַּלְכַּל

מֵאָה שָׁנִים תּוֹחֶלֶת
לַקֶּמַח הַלָּבָן
אֲוִיר תְּקוּמָה וּתְכֵלֶת
כְּרָכִים שֶׁל תּוֹמָאס מָאן

טְלָלִים תְּנוּעָה בָּעֵמֶק
בָּאָרֶץ גַּם תּוֹשָׁב
נָמָל חָדָשׁ גַּם פֶּרֶץ
יָפִים יְמֵי מִפְרַץ

מימין הטחנות הגדולות שהוקמו ע"י הברון רוטשילד בחיפה בשנת 1921, ובתמונה משמאל בית החרושת למצות. מקור הארכיון הציוני המרכזי

 

בֵּין תְּפִלַּת הַשָּׁמַיִם

בֵּין תְּפִלַּת הַשָּׁמַיִם
לִתְפִלַּת הֶעָנָן
עוֹמֵד לוֹ מֹשֶׁה
רוֹעֶה נֶאֱמָן

רָעֲיָא מְהֵימָנָא
קוֹרֵא לוֹ הַזֹּהַר
וְעַל קְרִיאַת חֲטִיבָה זוֹ
יַרְבֶּה גַּם הַמֹּהַר

וְכָךְ בֵּין שְׁחָקִים
עוֹמֵד לוֹ רָקִיעַ
אֵיתָן וַאֲחוּז הוּא
לַשָּׁמַיִם מַגִּיעַ​

ראובן רובין, רועה הצאן

רַק אֶרֶז אֶחָד

רַק אֶרֶז אֶחָד
וְלֹא בַּלְּבָנוֹן
צָמַח מוּל בִּנְיָן
וְעוֹמֵד לוֹ יִנּוֹן

וְחָלְפָה לָהּ שָׁנָה
וְהוּפַר הָעִבּוּר
נִתְיַתְּמָה לָהּ שָׁנָה
נֶאֱלַם הַדִּבּוּר

וּמֵאֶרֶץ לֹא-כָּאן
הוֹפִיעַ טִפְטוּף
עֲרָבָה עַל פְּנֵי נַחַל
חוֹלְלָה אֱלֵי סוּף

וְעִם תֹּם הָרוּחוֹת
כָּךְ בְּשֶׁקֶט בַּלָּאט
הִרְגִּישׁ חִיּוּתוֹ
כָּךְ צוֹמַחַת לְאַט

נִפְרְשׂוּ רְשָׁתוֹת
הֻשְׁלְכָה לָהּ מִכְמֹרֶת
מִנְעַד הַשָּׁמַיִם
קָרַב אֱלֵי אֹפֶק

עֲנָנִים מִתְפַּדְּרִים
מוּל מַרְאָה כָּךְ בִּשְׁנַיִם
מַמְטִירִים עֲנָוָה
וְאוֹת מִשָּׁמַיִם

Brooklyn Museum - Cedar Grove by the Sea - Paul Dougherty

וּבַחֲלוֹף הָעִתִּים

וּבַחֲלוֹף הָעִתִּים
נִבְנוּ הַבָּתִּים
נוֹלְדוּ הַשְּׂדֵרוֹת
וְנִפְתְּחוּ אֳפָקִים

וְתוֹר וְגוֹזָל
וְסָגֹל שֶׁל צוֹצֶלֶת
וְקוֹל שֶׁל שׁוֹפָר
שֶׁעוֹמֵד לוֹ בַּדֶּלֶת

שָׁלְמוּ הַיָּמִים
וְנִמְצָא הַפֻּרְקָן
הַשֶּׁקֶט הַנָּחַת
יוֹשְׁבִים לַשֻּׁלְחָן

וּפַס אֱלֵי פַּס
וּמִלָּה וְגַם אוֹת
לַפַּרְדֵּס נִכְנַס
אֶחָא
וְנִגְלָה לוֹ הַסּוֹד

בַּחֲלוֹף הַבָּצִיר

בַּחֲלוֹף הַבָּצִיר
הִגִּיעַ הַסְּתָו
סְגֻלָּתוֹ, חֶלְזוֹנוֹ
וְכָל מָה שֶׁנִּכְתַּב

אַט נִכְנַס לוֹ הַדְּיוֹ
וְנָח לוֹ בְּקֶסֶת
הִסְתַּיְּמָה לָהּ שִׂיחָה
וְהֻנְּחָה אֲפַרְכֶּסֶת

בַּשָּׂדֶה הַקָּרוֹב
נִזְרְעָה הַחִטָּה
יְהִי אוֹר
נֶאֱמַר
לֹא אֲנִי וְאַתָּה

הַמֶּלֶךְ יָשֵׁן

"יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד", (אסתר ג' ח').

ודרשו חכמינו "ישנו" ישן+ו', כלומר האות ו', זעיר אנפין, ישן ואינו נוכח לכאורה, וזוהי שעת כושר לעץ הדעת, הסופי, "המן", (הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ) לפעול זממו.

והוא כנראה היסוד הנסתר לשורות אלו שנכתבו היום אחר הצהרים.

הַמֶּלֶךְ יָשֵׁן
לָחֲשׁוּ הָרוּחוֹת
וְחִשֵּׁב רַב-כַּלְכַּל
בְּמָה לְהַכּוֹת

הַמֶּלֶךְ יָשֵׁן
לָחֲשׁוּ הָרוּחוֹת
וְאֵין לוֹ בְּמִי
אוֹ בְּמָה לִהְיוֹת

הַמֶּלֶךְ יָשֵׁן
לָחֲשׁוּ הָרוּחוֹת
וְאוֹתוֹ אֶחָד
כָּתַב אֶת הָאוֹת