אודות א.קליין

אתי קליין היא בעלת תואר בוגר בחוגים למדעי המדינה והסטוריה כללית, מלמדת עברית לתלמידים מרחבי העולם וכותבת מאמרים בנושא פנימיות התורה.

"במחרשתי", רמח"ל, בעל הסולם ושירת החלוצים בארץ ישראל

בס"ד

שלום וברכה לכל בית ישראל,

הקשר שבין שירת החלוצים לשירת בעל הסולם, תמונה OliBac

הקשר שבין שירת החלוצים לשירת בעל הסולם, תמונה OliBac

הקשרים שבין תנועת החסידות לראשית הציונות והחלוציות ברורים הם, אם כי לא תמיד נכרים או מוכרים. רוב רובם של הקשרים סמויים ואת טביעות אצבעותיהם ניתן לזהות בשירים ששרו החלוצים, ובאורח חייהם שהושתת ונבנה ברוח הקהילה ובדמותו של הקיבוץ הקדוש. (מונח שהשתמש בו רבי נחמן לתאר קבוצת יהודים שבאו להתכנס אצלו בראש השנה).

השיר "במחרשתי" שנכתב ב- 1888 ע"י אליקום צוזנר ותורגם ע"י נח שפירא נשזר לפסקול של סרט שצולם בארץ בשנת 1913, בין היתר נראה יוסף טרומפלדור חורש בידו האחת. הסרטון הנדיר מתאר את עבודת האיכרים העבריים החלוצים בגליל.

ההפקה המקורית צולמה לקראת הקונגרס בווינה ע"י חברת "המזרח", אודסה, ביוזמתו של נח סוקולובסקי. לאחר מלחמת העולם הראשונה נעלמו עקבותיו של הסרט. הוא נתגלה בפאריס כאשר עבודת השימור והשִחזור נעשתה ע"י המרכז הלאומי לקולנוע בצרפת תוך שיתוף פעולה עם הארכיון הישראלי לסרטים, סינמטק ירושלים ובסיוע חוקר תולדות הסרט העברי יעקב גרוס.

הנה הוא לפניכם :

[youtube http://www.youtube.com/watch?v=sKq5JTRMLP0]

השיר "במחרשתי" היה מוכר לי משירונים שפגשתי במהלך השנים, אך הפעם לכדה שורה אחת את עיני, קָצְרוּ יָדַי וְלֹא זָר השורה הזכירה לי שורה משירו של בעל הסולם בשם 'הבהיר', אך בשינוי קל, אצל בעל הסולם מופיעה השורה, עֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְלֹא זָר! מנוע החיפוש בגוגל העלה כי שורה דומה קיימת גם בכתבי רמח"ל בספרו לישרים תהילה, ובו השורה, "הִנֵּה עֵינֶיךָ רָאוּ וְלֹא זָר".

נתבונן בטקסטים בסדר כרונולוגי :

רמח"ל, "לישרים תהילה" (1707 - 1746)

רַהַב יְדִיד נַפְשִׁי! הִנֵּה עֵינֶיךָ
רָאוּ וְלֹא זָר אֶת פֹּעַל פָּעַלְתִּי

השיר "במחרשתי" (חלקו הראשון) 1888

בְּמַחֲרַשְׁתִּי
כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי
אֶרְאֶה חַיִּים טוֹבִים
וְלֹא אֶחְסַר מַה בָּהּ.וּבְקוּמִי מִשְּׁנָתִי
לֹא תָּבוֹא דַּאֲגָתִי
לְבַקֵּשׁ אֶת מִחְיָתִי
עַל צָרְכֵי יוֹם הַבָּא

לַחֹרֶף מוּכָן כְּבָר,
הָאָסָם מָלֵא בָּר,
קָצְרוּ יָדַי וְלֹא זָר,
עַל אֶרֶץ רַבָּה.

נוסח השיר הבהיר רבי יהודה הלוי אשלג (בעל הסולם 1884 - 1954)

הַבָּהִיר! וּמִן שְׁחָקִים מַזְהִיר
שָׁמָּה: מִבִּפְנִים לְפָרוֹכֶת הַמָּסָךְ.
סוֹד צַדִּיקִים שָׁמָּה מִתְבַּהֵר!
וְיָאִירוּ יַחְדָּיו הָאוֹר וְהַחוֹשֶׁךְ

טוֹב מְאוֹד, לַחֲקוֹר מִפְעָלָיו,
וְאֵלָיו הִזָּהֲרוּ מִשְׁלוֹחַ יַד
אָז תִּשְׁמְעוּהוּ, וְכֹה תִּפְגְּשׁוּהוּ,
בְּמִגְדַּל עוֹז, שֵׁם הַמְיוּחָד.

וְיֶעֱרַב לָכֶם דְּבַר אֱמֶת,
לְדַבֵּר דָּבָר בְּלִי בַּר.
וְכֹל שֶׁאַתֶּם תֶּחֱזוּ לָכֶם,
עֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְלֹא זָר!

מקווה שתמצאו קשרים רבים בין תנועת החסידות, היהדות, הקיבוצים, המושבים והחלוצים, נשמח אם תכתבו לנו על כך או תצרפו שירים ותמונות, כל טוב ופורים שמח, 😉  וזכרו שמאחורי כל קיבוץ מסתתרת חצר חסידית יהודית, וכל מה שנותר לנו לעשות הוא למצוא אותה, זה מה שקורה כשאלוהים משחק מחבואים 🙂

 

לוחות ושברי לוחות בלימוד התורה

לוחות ושברי לוחות בארון, תמונה Jacob

לוחות ושברי לוחות בארון, תמונה Jacob

וַיַּשְׁלֵךְ מידו [מִיָּדָיו] אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר. (שמות לב יט) לוחות ושברי לוחות מונחים בארון (בבא בתרא יד, ב. מנחות צט, סוף עמוד א)

יש לבאר זה בעבודת האדם לקונו: בלימוד התורה צריכים להיות שני דברים הפכיים - לוחות ושברי לוחות. מצד אחד, על האדם להיות בבחינת "לוחות". דכמו שהאותיות שעל הלוחות היו חקוקות על האבנים ואי אפשר היה להפריד בניהם, כמו כן על האדם להבין ולהשיג בשכלו הוא, את דברי התורה, עד ששכלו והתורה יהיו לאחדים ממש (שנאמר והיו לאחדים בידיך, יחזקאל לז יט) כאשר מאמין לבד במה שכתוב בתורה, עדיין אינו יוצא בזה ידי-חובת תלמוד תורה, ורק כאשר מבין בשכלו את התורה, הרי הוא יוצא ידי חובתו.

אך מאידך באותו "ארון" בו מונחים הלוחות, היו גם "שברי לוחות", דבשביל לימוד התורה, על שכלו של האדם "להשבר". 

כי מכיון שחכמתו של הקב"ה גבוהה לאין שיעור משכל האדם, ורחוקה ממנו בתכלית, אי-אפשר שהשכל יבין וישיג אמיתית חכמתו של הקב"ה.

ורק ע"י שהאדם הוא בבחינת "שברי לוחות", ומתבטל לגמרי לחכמתו של הקב"ה, אזי מסייע לו השם יתברך שיתעלה שכלו לבחינה גבוהה ביותר, ויהיה מסוגל להשיג אמיתתה של תורה. וכמו שאומרים בתפילה, אלקי נצר "ונפשי כעפר לכל תהיה" ורק לאחרי זה יכול להיות "פתח לבי בתורתך". אבן עזרא

מתוך דבר מלכות לפרשת כי תשא עמוד נד

שמע ישראל לפי הקבלה

שמע ישראל לפי הקבלה, תמונה Olibac

שמע ישראל לפי הקבלה, תמונה Olibac

במפגש בין יעקב ליוסף בארץ גושן, לאחר שנים ארוכות שלא התראו בניהם, בוכה יוסף על צואר אביו יעקב. יעקב עצמו אינו בוכה אע"פ שסבר כל אותן שנים כי יוסף אינו בין החיים והתאבל עליו שנים רבות. רש"י מפרש כי באותה שעה קרא יעקב קריאת שמע בכוונה, ולכן לא בכה.

מהו גודל עבודתו של יעקב? גם בעת שראה את בנו בפעם הראשונה לאחרי שרבות בשנים חשב כי אינו בחיים – בכ"ז לא הפסיק מקריאתו את שמע. ועוד יותר: שמחה עצומה זו לא הטרידתו מלכוון בקריאת שמע שצריכה כוונה (כי הכוונה עולה מעלה, והדמעות יורדות למטה).

בחסידות מסופר כי הבכי בא בכדי להקל על הבוכה, וכי אין בכוחה של הבכיה לגרום לתקון השבר שגרם לבכייה, ככתוב היתה לי דמעתי לחם וגו' (תהלים מב). מזה נבין כי כאשר יש בידינו לתקן איזה ענין, עלינו לפעול ולתקן ולכן אין מקום לבכייה.

קבלת האר"י בענין שמע ישראל

בספר ליקוטי הש"ס מסביר האר"י הקדוש, מדוע לא בכה יעקב כאשר ראה את בנו יוסף לאחר שנים רבות שחשבו כמת והתאבל עליו,

"והנה יעקב חטא על ששלח את יוסף צדיק יסוד עולם בלא לויה ואז כמעט ח"ו הפריד את היוד ולכן ארז"ל כשראה את יוסף במצרים הי' קורא ק"ש ומייחד השם לחזור ולזווג מה שהפריד ע"י שליחות יוסף בלא לויה".

                                                             ספר ליקוטי הש"ס - האר"י 

האר"י מסביר כי חטא יעקב בכך ששלח את בנו יוסף לבד, ללא לויה מעמק חברון לראות את שלום אחיו הרועים בשכם, בעודו יודע כי הם אינם אוהדים אותו ומקנאים בו. נתבונן מעט בדברים, עמק חברון הוא עומק החיבור, מבחינה רעיונית מקום שיש בו חיבור הוא עולם אצילות מלשון אצלו, וסמוך לו. מה בעצם עושה יעקב, הוא שולח את בנו יוסף מעמק חברון, (מאצלו, וסמוך לו ) שְׁכֶמָה, שהיא גימטריה שס"ה, מניין מצוות לא תעשה, מקום שכבר היתה בו פורענות, כלומר הוא שולח את בנו מאצלו וסמוך אליו לעולמות הנפרדים, ללא לויה, בעוד יוסף יתום  מאימו הקבורה בדרך אפרת (לשון נפרד) ואחיו בנימין, מלווהו הטבעי, פעוט.

ארץ ישראל נמשכת מעולם אצילות, ורואה האר"י שעצם שליחת יוסף לעולמות הנפרדים, מחברון מאצלו וסמוך אליו, היא זו שתביא לבסוף להורדת יוסף למצרים. הרי שמו יעקב י-עקב, לפי השם הוא אמור לעקב (to follow) אחר עולם אצילות המיוצג ע"י האות י' משם השם (י-ה-ו-ה) ובשלחו את בנו לשכם, הוא כמעט יוצר הפרדה סימלית בין עולם אצילות (אות י') לעולמות הנפרדים (אותיות ה-ו-ה, עולמות בי"ע).

הקבלה שקבל על עצמו יעקב במצרים 

ולכן כאשר ראה יעקב את יוסף בנו האהוב במצרים, היה קורא קריאת שמע ומייחד שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל לתקן (שורשה במקום עליון) מה שפגם בשליחת יוסף, ולא בכה כשם שבכה בנו יוסף, משום שהיה בידו לתקן מה שפגם. כאן המקום להוסיף ולומר, כי קריאת שמע כוללת את שמו החדש של יעקב שנתן לו ה' והוא ישראל, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", להורות כי בעודו יעקב לא יתכן ייחוד ואיחוד אלא בשם ישראל.

זו גם הסיבה שפרק ל"ז בבראשית המספר על מכירת יוסף פותח בפסוק וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן. כל עוד הוא י-עקב הוא יושב בארץ מגורי (מלשון פחד) אביו בארץ כנען, שהיא ארץ בה הרצון כנוע, בה נכנעים לרצונות הקבלה (המפרדים את הנברא מן הבורא) רק לאחר שישתעבדו בנ"י למצרים, יצאו ממנה, ויתגבשו לכלל עם ישראל, רק אז יוכלו להכנס לארץ ישראל, הנקראת ע"ש הרצון היחיד המכוון שבה, ישר-אל, הרצון להיטיב.

רק בשם ישראל (שהוא אותיות לי-ראש) ניתן לייחד, כי יש לאדם יש ראש אחד, בעוד עקבים יש לו שניים.

כל טוב הצלחה וברכה

 

ברכט לפי הקבלה

בס"ד

בשלהי מלחמת העולם השנייה, בהיותו סופר גולה בארה"ב, כתב ברטולד ברכט את המחזה, מעגל הגיר הקווקזי. בעלילת המחזה מתאר ברכט פלישה איראנית לארץ קווקז, שבעקבותיה נאלצים התושבים לברוח. בין הנמלטים נמצאת גם אשת המושל (שנרצח כתוצאה מפלישה) שממהרת ליטול את שמלותיה המפוארות עימה ושוכחת במרוצת המנוסה את בנה התינוק מיכאל בעריסה.

את העולל מוצאת אחת מנערות המטבח ומגדלת אותו תוך כדי סיכון ממשי לחייה, היא אף נשאת שלא מרצונה לאחד האיכרים הנקרה בדרכה, וזאת כדי להבטיח מאכל ומחסה לבנה המאומץ. בחלוף השנים מופיע חייל עם צו בית דין המוציא את הילד מרשות אימו המאמצת כאשר הסיבה לצו הפתאומי הוא רצונה של אימו יולדתו לזכות בירושת בעלה המת.

ליבת המחזה של ברכט הוא המשפט, למי תנתן חסות על הילד? לאם המולידה או לאם המאמצת? למשפט יושב אצדק, ליצן שיכור שוטה הכפר. אצדק מצייר מעגל גיר על הרצפה ומניח את הילד במרכז המעגל. הוא מבקש מהנשים למשוך בידי הילד, ומי שתהיה חזקה יותר ותמשוך את הילד לעברה, תזכה בו. האם המולידה אוחזת בילד כל-כך חזק, עד כי האם המאמצת חוששת כי ידו של הילד תתלש ממנו, והיא מרפה מאחיזתה. השופט פוסק כי הילד ינתן לאימו המאמצת שהיא רחומה, וחרפה נפשה בעדו.

עיגולים ויושר לפי הקבלה

במחזה אשר במרכזו המשפט ניתן לראות שתי גישות לחיים, האחת היא של חסד שתכונתו חמימות והתפשטות ללא הגבלה המיוצגת ע"י האם המאמצת, העושה כל מה שביכלתה לעשות כדי להיטיב עם הבן, היא נשאת לאיכר מזדמן, ומגנה עליו מסכנות החיים. כאשר את הגישה השניה מייצגת האם המולידה, בעלת האינטרס הישיר, היא מעונינת בחסות על הילד, רק משום שהוא מבטיח לה את ירושת בעלה המנוח.

השופט מכניס את משתתפי המשפט לחד"ר (חסד, דין, רחמים) עגול. באותו חדר באות לידי ביטוי התכונות המיוצגות במשפט (חסד, דין רחמים).  בנקודת הפתיחה במשפט שתי האמהות נמצאות במרחק שווה מהילד הנמצא במרכז המעגל המבטא חסד.

האם המולידה מושכת את הילד אליה מחוץ למעגל ומגלה את כוח הדין והאינטרס הישר.

לנוכח המראה הזה מחליט השופט אצדק כי האישה המאמצת הרחומה (שלא רצתה לפגוע בילד) תקבל חסות על הילד.

לפי הקבלה כל דבר בטבע מתחיל בחסד אינסופי, מתקדם בהגבלה ותיחום ומוצא שלמות ברחמים.

מעגל

מהו שאמר ריש לקיש בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות?

בס"ד

הגמרא במסכת סוטה מתארת מצב עדין בו היו נתונים בנ"י לפני שחצו את הירדן לעלות לארץ ישראל. ויש להבין מדוע אנו משתמשים במושג עליה כדי לציין פעולה שמהותה היא מעבר לארץ ישראל מכל מקום. ארץ ישראל נמשכת מעולם אצילות עליו נאמר "לא יגורך רע", כי רצון עצמי מכונה רע, ואילו המושג ארץ ישראל מכוון לארץ מלשון רצון, וישראל מלשון ישר-אל שהרצון היחיד בה הוא רצון להשפיע,  לזולת או לה'.

אנוו נולדים בגוף, שנזרקה בו נשמה, חלק מאלוה ממעל, שני הפכים מהותים: הגוף דואג לצרכי עצמו, ומרגיש רק את עצמו, בעוד הנשמה מסוגלת להרגיש את האחר, לדבר עם האחר, ואף לדאוג לו. מכיוון ששני הפכים שורים במקום אחד, יש מאבק מתמיד בין רצונות הגוף המבקשים לספק את צרכי עצמו המוגבלים, לבין הנשמה הרוצה להשפיע נחת רוח ותו לא. הנשמה מכונה לעיתים 'ארץ ישראל', ארץ מלשון רצון, וישראל אותיות ישר-אל, כלומר רצון שמהותו אחת להשפיע נחת רוח, כיוונה של הנשמה היא מבפנים כלפי חוץ, ותכונתה התפשטות.

כאשר מפרשים את התורה באדם אחד, הרצון להשפיע שבו, המכונה נשמה, נקרא גם ארץ ישראל, והרצון לקבל לעצמו נקרא שבעים אומות, או שבעים לשון. כאשר אדם 'עולה' לארץ ישראל הוא למעשה, ממעט את הרצוונות שלו הדואגים אך ורק לעצמו, מכסה אותם כאילו אינם קיימים כלל, ורק כאשר אינם קיימים (כי הוא מנע מהם את זכות הקיום באותו הרגע, כי הוא לא חושב עליהם יותר) או אז הוא פנוי לעשות נחת רוח לקונו.

נמצא במשך שעות היממה, אדם עולה לארץ ישראל או יורד ממנה תדיר, תלוי איפה נמצא הראש שלו במהלך היום או הלילה, ועימו עולים ויורדים כל העולמות הכלולים בו, ככתוב (הרמב"ם, הלכות תשובה פרק ג') עשה מצוה אחת--הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות, וגרם להן תשועה והצלה.

הטופוגרפיה של עמק הירדן נמשכת אף היא מעולמות רוחניים, כדי לעלות לארץ ישראל, צריך קודם 'לרדת', לעזוב, להניח להרגלים של אהבה עצמית, הנחשבים בעינינו ירידה באיכות חיים, כי אנו רגילים לספק רק את צרכי עצמינו ואנו קוראים לתכונה זו 'רמת חיים'. ורק כאשר אנו יורדים בעמק הירדן מלשון יורד מדן (בכורות נ"ה) ואנו נמצאים בעומק האהבה העצמית, אנו יכולים להרים ראש ולראות שיש גם ארץ אחרת או רצון אחר, הנקרא אהבת הזולת, או ארץ ישראל.

לפיכך ניתן לפרש את דברי ריש לקיש שאמר 'בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות' כך, כיוון שמדרגת ארץ ישראל נמשכת ממקום שיש בו אהבת ה' ואהבת אדם הנצחית, כדי להגיע לשם, חייב אדם לקבל על עצמו את הנסתרות, כי הנסתרות לה' אלוקינו, שהיא הכוונה להיטיב לנבראיו (שהיא נסתרת מן הנברא) שהיא האמצעי להגיע לאהבת ה' ולאהבת האדם. חיזוק לדבריו של ריש לקיש אנו רואים במקום החצייה המפורט של בנ"י את הירדן כנגד יריחו, שיריחו היא מלשון ריח, ירח, או ירך, עליה נאמר "מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר".

ראש חודש אדר שמח לכל בית ישראל

לפי המסורת שלף נזיר קוץ מכף רגלו של אריה, ואותו אריה היה נאמן לאדם עד יום מותו ( מנזר דיר חג'לה בבקעת הירדן ליד יריחו)

פסיפס של אריה ממנזר דיר חג'לה בבקעת הירדן ליד יריחו,

תמונה : אבישי טיכר

עצימת עיניים כהתבטלות לאינסוף

עצימת עיניים כהתבטלות לאינסוף, תמונה OliBac

עצימת עיניים כהתבטלות לאינסוף, תמונה OliBac

ודע כי עצימת עיניים (כפי שאנו עושים בקריאת שמע) היא התבטלות לאינסוף, לכתר. כי החכמה היא בחינת עיניים, ועליה נאמר "והחכמה מאין תמצא" נמצא שהחכמה מקורה ב"אין" בספירה המכונה "כתר". כאשר אנו עוצמים עיניים בקריאת שמע, למשל, אנו מבטלים את ההארה בכל הספירות (מכבים את השלטר, המפסק, turn off the switch), מלמטה עד למעלה (מלכות, יסוד, הוד, נצח, תפארת, גבורה חסד, בינה וחכמה) ומתבטלים לספירת "כתר" המכונה "אינסוף, או "אין", המכונה בפתיחת אליהו, "לית מחשבה תפיסא בך כלל", כלומר מהות שאין שום מחשבה (בחינת כלי) שיכולה לתפוס או להכיל.

להתבטלות זו זכה משה רבינו ע"ה הנקרא ע"י האר"י הקדוש מובחר כל הנבראים, הוא זכה להתבטל אל האינסוף, אל ספירת הכתר. הוא עלה אל הר סיני והוריד עימו לוחות ראשונים בחינת "עץ חיים", אלא שבנ"י שהמתינו לו, לא יכלו לקבל את התורה שהיא "עץ חיים", שהיא בחינת 'לשמה', והתעקשו לגלות את התורה בדעת, כלומר לנסות לתפוס ולהבין את התורה בחינת "עץ הדעת טוב ורע".

לכן שִבֵּר משה לוחות ראשונים, מִכְתַּב אֱלֹהִים, שהיו "עץ חיים" בחינת לשמה, היות ובנ"י לא היו ראויים לה. ועלה משה להר סיני לבקש רחמים על בני ישראל שרצו לעבוד את ה' בתוך הדעת (לכן נקרא דור המדבר דור-דעה).

בבקשת הסליחה שלו בפרשת "כי תישא", אומר משה, "אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם, אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".

משה מציב תנאי לפני ה', "אם תכפר (ה') להם (לבני ישראל) ותשא חטאתם (מה טוב), ואם אין, כלומר, ואם אין אתה מוחל לבני ישראל על חטא עגל הזהב, (תקזז מחשבוני) מחני נא מספרך אשר כתבת.

תשובת  יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: "מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי", ויש להסביר את הדברים, היות ומשה כתב את התורה, הוא מוחה (מוחק) את שמו מפרשת תצוה ככתוב , "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים כה יז-יט) כי עמל"ק היא ראשי תיבות על מנת לקבל לעצמו (היפך בחינת לשמה), והיות ומשה נכלל מבני ישראל, ומכליל את עצמו בחטא עגל הזהב או עץ הדעת, הרי הוא מוחה את שמו, או את זכר עמל"ק שבו מפרשת "ואתה תצוה".

ואמנם פרשת ו"אתה תצוה" פותחת במילים, "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" כלומר הכנוי הרומז "ואתה" מתייחס אל משה, כגוף שני נוכח כפי שאתה אומר נוכח לדעת שהוא לשון גלוי, והוא תשלום כפול שגזר על עצמו משה לאחר חטא העגל, כי התשלום הראשון היה "מחני נא מספרך אשר כתבת" ונמחה שמו של משה מפרשת תצוה, והתשלום השני היה בפתיחת הפרשה "ואתה תצוה" שתיבת "ואתה" רומזת על נוכחותו והווכחותו של משה במעשה עגל הזהב.

חודש אדר טוב ומיטיב לכל בית ישראל ושכל אחד ואחת מאתנו יזכו לבחינת משה, כלומר לעבוד את ה' מעל הדעת.